Ketubot 85b — Talmud auf Deutsch

ומדייקינן:

טעמא

שאינו חוזר וגובה - משום

דנמחל שיעבודו, אבל למיחזי

כשיקרא לא חיישינן

.

מעשה ב

ההוא גברא, דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא, בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי.

[הפקיד שבע מרגליות צרורות בסדין, בבית רבי מיאשא נכדו של רבי יהושע בן לוי].

שכיב

[מת]

רבי מיאשא, ולא פקיד.

לא כתב צואה.

ובא בעל המרגליות לתובען מהיתומים, וטענו היתומים - "שמא מרגליות אלו של אבינו הן?".

אתו לקמיה דר' אמי,

ו

אמר להם,

חייבים אתם להחזירן.

והטעם:

חדא,

משום

דידענא ביה ברבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא

היה

אמיד

[עשיר], ובודאי שאין המרגליות שלו .

ועוד

, ד

הא קא יהיב

המפקיד

סימנא.

שאמר - "צרורות היו המרגליות בסדין, ושבע היו ".

ו

אמרינן:

לא אמרן

שנאמן המפקיד להוציא את המרגליות על ידי סימן,

אלא

בגוונא

דלא רגיל דעייל ונפיק להתם,

שאינו רגיל להכנס ולצאת בבית רבי מיאשא,

אבל

אם היה

רגיל דעייל ונפיק להתם,

חיישינן -

אימא איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא,

וראה את הסימן, שהיו עטופות בסדין .

וכן מעשה ב

ההוא גברא, דאפקיד כסא

דכספא בי חסא.

[הפקיד כוס של כסף בבית האמורא ששמו חסא].

שכיב

[מת]

חסא, ולא פקיד.

לא כתב צואה.

אתו

היתומים

לקמיה דרב נחמן,

ושאלוהו האם עליהם להחזיר את הכוס.

אמר להו

: עליכם להחזיר!

והטעם: חדא - משום ש

ידענא ביה בחסא דלא אמיד. ועוד

-

הא קא יהיב סימנא.

ולא אמרן, אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם. אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימר איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא.

כנ"ל.

וכן היה מעשה ב

ההוא דאפקיד מטכסא

[לבוש של משי]

בי רב דימי, אחוה דרב ספרא.

שכיב רב דימי, ולא פקיד.

לא כתב צואה.

אתא

מקרה זה

לקמיה דרבי אבא, אמר להו

: חייבים אתם להחזיר.

והטעם:

חדא, דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד. ועוד

-

הא קא יהיב סימנא.

ולא אמרן, אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם. אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימא איניש אחרינא אפקיד, ואיהו מיחזא חזא.

מעשה ב

ההוא דאמר להו

לפני מותו -

"נכסיי לטוביה",

ולא פירש איזה טוביה.

שכיב,

[מת], ו

אתא

אדם בשם

טוביה,

ותבע את נכסיו.

אמר רב יוחנן

-

הרי בא טוביה!

והתקיימו דבריו .

אומרת הגמרא: דין זה שאמר רבי יוחנן, שייך רק אם

אמר "

נכסי ל

טוביה",

ובא אדם בשם "טוביה".

אבל אם אמר "נכסי לטוביה"

ואתא

אדם בשם

"רב טוביה",

הרי ש

ל"טוביה"

דוקא הוא ד

אמר

, אבל

ל"רב טוביה", לא אמר.

ו

מכל מקום,

אי

אותו "רב טוביה" היה

איניש דגיס ביה,

כלומר אדם הרגיל אצל הנפטר,

הא גיס ביה!

ואמרינן שהתכוין אליו, אלא מכיון שליבו גס בו לא קראו "רב".

ואם

אתו שני "טוביה"

לתבוע את הנכסים - אם היה אחד מהם

שכן, ו

אחד

תלמיד חכם,

הרי ש

תלמיד חכם קודם,

כיון שאמדו חכמים את דעת הנותן - שיעדיף לתת את נכסיו לתלמיד חכם.

וכן אם היה אחד מהם

קרוב, ו

אחד

תלמיד חכם

-

תלמיד חכם קודם.

איבעיא להו,

הסתפקה הגמרא: היה אחד מהם

שכן, ו

השני

קרוב. מאי?

מי יזכה בנכסים?

ופשטינן:

תא

ו

שמע,

נאמר במשלי -

"טוב

שכן קרוב מאח רחוק",

ואם כן ודאי שהיתה כונת הנפטר לתת את נכסיו לשכנו, ולא לקרובו.

ואם היו

שניהם קרובים, ושניהם שכנים, ושניהם חכמים,

יעשו הדיינים

"שודא דדייני",

כלומר, ישומו למי נראה שרצה לתת יותר .

אמר לו רבא, לבריה דרב חייא בר אבין: תא אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך.

[בא ואומר לך דבר טוב שהיה אומר אביך].

והוא:

הא דאמר שמואל

בכמה מקומות -

"המוכר שטר חוב

שהיה חייב לו אדם אחר,

לחבירו, וחזר

המוכר

ומחלו,

דהיינו מחל ללוה על החוב, חובו

מחול

.

ואין הלוקח יכול לגבות באותו שטר, כיון שאת שיעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה אי אפשר למכור, רק את שיעבוד הנכסים שייך למכור. אך אחר שנמחל החוב עצמו, ופקע שיעבוד הגוף, שוב אי אפשר לגבות את שיעבוד הנכסים.

ואפילו

ה

יורש

של המלוה

מוחל

היינו אף הוא יכול למחול על חובו של אביו, ולהפסיד את לוקח השטר

",

עד כאן דברי שמואל .

וחידש רבי חייא בר אבין: ש

מודה שמואל, ב

אשה ה

מכנסת שטר חוב

שהיה לה על אחר,

לבעלה

בנדוניתה,

וחזרה ומחלתו, שאינו מחול.

מפני שידו

של הבעל

כידה,

וכעת הוא עצמו התובע, ולא רק מצד שיעבוד הנכסים, אלא נעשה הבעל כהמלוה עצמו, וזוכה אף בשיעבוד הגוף. ולכן לא מועילה מחילת האשה.:

קריבתיה

[קרובתו]

דרב נחמן, זבינתה לכתובתה

[מכרה את שיעבוד כתובתה בעודה תחת בעלה]

בטובת הנאה,

היינו בדבר מועט.

ואחר זמן

איגרשה, ושכיבה

[מתה].

אתו

הלקוחות ו

קא תבעי לה

את כתובתה

לברתה.

[מבתה].

אמר להו רב נחמן, ליכא דליסבא לה עצה?!

וכי אין מי שיתן לה עצה?!