Gittin 59a — Talmud auf Deutsch

אמר רב

:

אנא הואי

[הייתי]

במנינא דבי רבי

, באותו מנין - בישיבתו של רבי יהודה הנשיא - שנמנו ותיקנו שאם שהתה י"ב חודש בפני סיקריקון, כל הקודם זכה.

ו

כאשר שאלו כל אחד, מה דעתו נוטה, כדי למנות את המסכימים לתקנה ואת שאינם מסכימים,

מינאי דידי, מנו ברישא

[ממני החל המנין], אותי שאלו תחילה, אף על פי שלא הייתי גדול שבכולם.

ומקשינן:

וה

א

אנן תנן

בסנהדרין:

כשעומדים למנין, לראות להיכן דעת הרוב נוטה:

ב

דיני ממונות, ו

בהלכות

הטהרות והטומאות

,

מתחילין מן הגדול

, משום כבודו.

ו

ב

דיני נפשות

, אין מתחילין מן הגדול, שמא ילמד חובה, והשאר נכנעים מפניו, ולא ירצו לחלוק עליו. משום שנאמר [שמות כג ב]: "ולא תענה על ריב", ודרשינן: "לא תענה על רב", ופסוק זה נדרש על דיני נפשות.

אבל בדיני ממונות ובהלכות טהרה וטומאה אין אנו חוששים לכך, ולפיכך, מתחילים מן הגדול,

ועל כן,

מתחילין מ

ן

הצד

, כלומר, מן הקטנים.

ותיקשי: במנינא דבי רבי, שהיה בדיני ממונות, למה התחילו למנות מרב תחילה, אף שלא היה גדול שבכולם!?

אמר

תירץ

רבה בריה דרבא; ואיתימא

[יש אומרים]

רבי הילל בריה דרבי וולס

הוא שתירץ קושיא זו:

שאני מנינא דבי רבי, דכולהו מנינייהו

[כל המנינים שהיו מונים שם],

מן הצד הוו מתחילין;

ומשום שהם סוברים: "לא תענה על רב" אף בדיני ממונות נאמר. ואגב שהוזכרה מימרא אחת של רבה ואיתימא רבי הלל, הביאה הגמרא מימרא נוספת שלהם.

ואמר רבה בריה דרבא, ואיתימא, רבי הילל בריה דרבי וולס

:

מימות משה

רבינו,

ועד רבי, לא מצינו תורה וגדולה

[עושר ] של ישראל, שיהיו

במקום אחד

.

לא אירע בתקופה שבין משה רבינו לרבי, שיהיה אדם אחד שהוא גדול מכל ישראל בין בתורה ובין בעושר - אלא משה רבינו בשעתו, ורבי בשעתו. כי בתקופה שביניהם, לעולם היה בדורו, מי שהיה כמותו, או גדול ממנו, בתורה או בגדולה.

ותמהינן:

ו

כי

לא

היה עוד כן!? ו

הא הוה יהושע

, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל שבדורו!?

ומשנינן: הרי

הוה אלעזר

בן אהרן חבירו בתורה, ולא היה יהושע יחיד בדורו.

ואכתי מקשינן:

והא הוה אלעזר

בדורו לאחר שמת יהושע, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי

הוה פנחס

בנו עמו.

ואכתי מקשינן:

והא הוה פנחס

לאחר שמת אלעזר אביו!?

ומשנינן: הרי

הוו

ה

זקנים

שקיבלו מיהושע, והאריכו ימים אחריו. ואכתי מקשינן:

והא הוה שאול

המלך, שהיה גדול בתורה ובעושר מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי

הוה שמואל

הנביא עם שאול המלך.

ותמהינן עלה:

והא נח נפשיה

של שמואל [נפטר] בחיי שאול, ולא נשאר גדול כשאול!?

ומשנינן: זו שאמרנו "לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד",

בכולהו שני

[בכל שנות גדולתו] הוא ד

קאמרינן

. שאין אנו עוסקים אלא באלו שמתחילת עלייתם לגדולה היו בגדולה ובתורה יותר מכל ישראל, ואילו שאול, הרי בתחילת גדולתו היה שמואל עמו.

ואכתי מקשינן:

והא הוה דוד

, שהיה גדול מכל ישראל בתורה ובגדולה!?

ומשנינן: הרי

הוה עירא היאירי

, גדול בתורה, עמו. ותמהינן עלה:

והא נח נפשיה

של עירא בחיי דוד, ונשאר דוד יחיד בכל ישראל!?

ומשנינן: הרי כבר אמרנו ש

כולהו שני

הגדולה

בעינן

שיהיה הוא יחיד בישראל, ואילו דוד הרי בתחילת גדולתו היה עירא היאירי עמו!

ואכתי מקשינן:

והא הוה שלמה

המלך שהיה גדול בתורה ובגדולה מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי

הוה שמעי בן גרא

רבו, עמו.

ותמהינן עלה:

והא קטליה

[הרגו] שלמה לשמעי בן גרא, על שמרד במלכות, ונשאר שלמה יחיד!?

ומשנינן: הרי

כולהו שני קאמרינן

, ובתחילת גדולתו של שלמה לא היה יחיד מפני שמעי בן גרא.

ואכתי מקשינן:

והא הוה חזקיה

מלך יהודה, שהיה גדול בתורה וגדולה מכל ישראל!?

ומשנינן: הרי

הוה שבנא

[הממונה על ביתו של חזקיה ] עמו, וגדול בתורה היה.

ותמהינן:

והא איקטיל

[הרי נהרג] שבנא על ידי סנחריב, ונשאר חזקיה יחיד בדורו!?

ומשנינן:

כולהו שני קאמרינן

.

ואכתי מקשינן:

והא הוה עזרא

הסופר, שהיה כהן גדול ומופלג בתורה וגדולה יותר מכל ישראל!?

ומשנינן: הא

הוה נחמיה בן חכליה

, שהיה פחה [מושל] בארץ יהודה, והיה עדיף מעזרא בגדולה, ואף בימי עזרא לא היתה תורה וגדולה במקום אחד.

ונתבררו דברי רבה ואיתימא רבי הלל, שאמר "לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות משה רבינו, ועד רבינו הקדוש".

אמר רב אחא בריה דרבא: אף אני אומר

, כדרך שאמר רבה ואיתימא רבי הלל:

מימות רבי ועד רב אשי, לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד

.

ותמהינן:

ולא

, כלומר: וכי רב אשי היה גדול בתורה וגדולה מכל ישראל,

והא הוה הונא בר נתן

עמו!?

ומשנינן:

שאני הונא בר נתן, דמיכף הוה כייף ליה לרב אשי

[היה כפוף לדעתו], ונחשב רב אשי יחיד בדורו.

מתניתין:

א. שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, מדין תורה -

החרש, השוטה והקטן.

אבל חכמים תיקנו שיהיה החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין, משום כדי חייו].

ב. אף על פי שאין החרש יכול לדבר ולא לשמוע מה שאומרים לו, ואי אפשר לדעת את רצונו בבירור, מכל מקום, יש אפשרות לדעת את דעתו של החרש ורצונו על ידי רמזיו, כגון: בנענוע הראש ובתנועת הידיים, או על ידי שמעקם את שפתיו.

חרש

-

רומז ונרמז

.

מה שהוא רומז, הרי הוא קיים כאילו דיבר. וכן מה שרומזין לו וניכר שהוא מתרצה בו, קיים.

אבל בלא רמיזת הידים והראש, אלא בקפיצה [עקימת שפתיו, מלשון "קפצה פיה"], אין דבריו קיימין, כי אין זה סימן הניכר כל כך, ושמא אין אנו עומדים על גמר דעתו בכך.

ובן בתירא אומר

: אף

קופץ

החרש [מעקם את שפתיו]

ונקפץ

[קופצים בפניו], ואם נתרצה בכך, מקיימין את רצונו; וזאת

ב

מוכר

מטלטלין

בלבד.

הפעוטות

[קטנים, ובגמרא מפרש בני כמה הן]

מקחן

[מה שהם קונים]

מקח

הוא,

וממכרן

[מה שהם מוכרים]

ממכר

הוא, מתקנת חכמים.

ודווקא

במטלטלין

אמרו, ולא בקרקעות.

ובגמרא מפרש שמשום צרכי חייהם תיקנו כן:

מקחן מקח, כדי שימכרו להם מזונות; וממכרן ממכר, כדי שיוכלו למכור חפצים ולקבל בתמורתם מזונות.

גמרא:

שנינו במשנה: ובן בתירא אומר: קופץ ונקפץ במטלטלין:

תיקנו חכמים קידושין לחרש, ויכול הוא לקדש אשה ברמיזה או בקפיצה, וכשם שיכול לקדש, כך יכול הוא לגרש.

אמר רב נחמן: מחלוקת

בן בתירא וחכמים,

במטלטלין

בלבד נאמרה, ובהן בלבד הוא שאמר בן בתירא שהחרש קופץ ונקפץ.

אבל בגיטין, דברי הכל

[אף לבן בתירא] אינו מגרש בקפיצה, אלא

ברמיזה

.

ופרכינן:

פשיטא!?

וכי מה חידוש לימד אותנו רב נחמן!?

שהרי "קופץ ונקפץ

במטלטלין

"

תנן

במפורש במשנתנו!? הרי בהדיא שלא אמר בן בתירא כן אלא במטלטלין!?

ומשנינן: הוצרך רב נחמן להשמיענו כן, כי

מהו דתימא

[היית יכול לומר ולפרש]: מאי דקתני "במטלטלין", היינו

אף במטלטלין

, וכל שכן בגיטין.

שאילו לא היה התנא אומר "במטלטלין" הייתי אומר, שלא אמר בן בתירא שהחרש קופץ אלא בגיטין, כי כשם שכנס בקפיצה, כך יגרש בקפיצה.

אבל במטלטלין שלא שייך לומר כן, כי ממונו של חרש בירושה בא לו, ומדאורייתא הוא שלו, ויש לומר שלא יוכל למכור אותו אלא ברמיזה. לפיכך שנה לנו התנא של המשנה "אף במטלטלין".

קא משמע לן

רב נחמן, שדוקא במטלטלין הקילו, משום צרכי חייו, ולא בגיטין.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן: כמחלוקת במטלטלין, כך מחלוקת בגיטין

, ויכול הוא לגרש בקפיצה אליבא דבן בתירא.

ופרכינן:

וה

א

אנן במטלטלין תנן

, ומשמע, דוקא במטלטלין!?

ומשנינן:

אימא

[אמור] ופרש כוונת המשנה:

אף במטלטלין

.

שנינו במשנה:

הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין

.

והוינן בה:

ועד כמה?

החל מאיזה גיל מקחן מקח?

מחוי

[הראה בידיו]

רב יהודה לרב יצחק בריה: כבר שית כבר שב

[כשהוא בן שש - שבע שנים].

רב כהנא אמר: כבר שב כבר תמני

[כבן שבע, כבן שמונה].

במתניתא

[בברייתא]

תנא: כבר תשע כבר עשר

[כבן תשע כבן עשר].

ומסקינן:

ולא פליגי

[התנא ורב יהודה ורב כהנא לא נחלקו], אלא

כל חד וחד

[כל קטן]

לפי חורפיה

[לפי חריפות דעתו].

רב יהודה דיבר בקטן חריף, ועל כן, כאשר הוא בן שש - שבע, כבר בקי הוא במשא ומתן, ומקחו מקח.

רב כהנא דיבר בקטן שאינו כל כך חריף.

והברייתא דיברה במי שאינו חריף, ועל כן, רק כאשר הוא בן תשע - עשר, נעשה בקי במשא ומתן.

וטעמא מאי

תקנו חכמים שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר?

אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן: משום כדי חייו

[צרכי חייו], וכפי שנתבאר במשנה.

אגב שהביאה הגמרא מימרא בשם רבי אבא בר יעקב שאמר בשם רבי יוחנן, מביאה עוד הגמרא דברים שאמר משמו.

כתיב [מלכים ב פרק י]: "

ויאמר לאשר על המלתחה, הוצא לבוש לכל עובדי הבעל

".

מאי

"

מלתחה

"?

אמר רבי אבא בר יעקב, אמר רבי יוחנן

: בגד פשתן היה נותן לכל אחד, ובגד פשתן הוא

דבר הנמלל

בשעת טווייתו, שמולל את הסיבים באצבעותיו,

ו

אחר כך החוט

נמתח

.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן

: מעשה

ושיגר

[שלח]

לו בוניים בן נוניים

[שם אדם עשיר]

לרבי: סיבני, וחומס, סלסלה ומלמלא

, שהם ארבעה מינים של בגדי פשתן דק וטוב.

סיבני וחומס

היו דקים כל כך, עד שהטלית שהיתה גדולה למידתו של רבי, כשהיו מקפלים אותה היתה

כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא

, כלומר, לא היתה גדולה מגודלו של אגוז ומחצה.

וסלסלה ומלמלא

לא היו גדולים יותר מאשר

כפיסתקא

[שם פרי ]

ופלגי דפיסתקא

.

מאי מלמלא?

למה נקרא בגד זה כך? על שם שהוא

דבר הנמלל ונמתח

.

עתה חוזרת הגמרא לדינם של פעוטות.

המוכר חפץ לחבירו, והיתה טעות במחיר, לטובת המוכר או לטובת הלוקח, אם טעו בשתות [ששית], המקח קיים, אלא שצריך להחזיר לו את אונאתו. ואם טעו בפחות משתות, אין צריך להחזיר את אונאתו. ואם טעו ביותר משתות, בטל המקח לגמרי

וטעותן, עד כמה?

כלומר, אם לקחו קטנים, או מכרו, וטעו במחיר, עד כמה יטעו ויתבטל המקח?

האם דינם כגדולים, ועד שתות קנה ומחזיר אונאה, או שלענין זה אינם כגדולים, ובטל המקח.

אמר רבי יונה אמר רבי זירא: עד שתות

קנה,

וכגדול

, אלא שמחזיר לו אונאתו, וביותר משתות בטל המקח.

בעי

[שאל]

אביי: מתנתו

של פעוט

מאי?

האם גם מתנה תיקנו להם, או רק קנייה ומכירה?

רב יימר אמר: אין מתנתו מתנה

, כי לא שייך כאן "כדי חייו".

מר בר רב אשי אמר: מתנתו מתנה

, כי לפעמים צריך הוא ליתן מתנה למי שעושה את רצונו.

אפכוה

[הפכו את השמות] בטעות

ושדרוה

, שלחו חכמים את השאלה בדין מתנת הפעוט, עם תשובותיהם של רב יימר ומר בר רב אשי,

לקמיה דרב מרדכי

תלמידו של רב אשי, אלא שהפכו את השמות בטעות, וייחסו את תשובתו של מר בר רב אשי לרב יימר, ואת תשובתו של רב יימר לרב אשי.

אמר להו

רב מרדכי:

זילו

[לכו]

ואמרו ליה לבר מר

[הוא מר בר רב אשי בנו של מורי ורבי].

וכי

לאו הכי הוה עובדא

[האם לא כך היה מעשה],

דכי הוה קאי מר

[כאשר היה עומד רב אשי]

חד כרעיה אארעא וחד כרעיה אדרגא

[כאשר רגלו אחת על הקרקע, ורגלו אחת על הסולם של עליית בית המדרש],

ואמרנא ליה

[שאלנו אותו]:

מתנתו

[של קטן]

מאי?

ואמר לן

רב אשי ש

מתנתו מתנה!?

והאיך אתה אומר שאין מתנתו מתנה!?

ופוסקת הגמרא:

אחת מתנת שכיב מרע, ואחת מתנת בריא, אחת מתנה מרובה, ואחת מתנה מועטת

. בכולן מתנתו של הפעוט מתנה היא.

מתניתין:

אלו דברים

ש

אמרו

חכמים

מפני דרכי שלום

:

א.

כהן קורא

בתורה

ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום

, שלא יבואו לריב על העליות, כי אחר שתיקנו חכמים סדר זה שוב אי אפשר לשנותו, ולא יבואו לידי מריבה.

ב.

מערבין בבית ישן

, כלומר: נותנים את "עירובי החצירות" [הניתן בבית שבחצר], באותו בית שהורגלו לתת בו, ואין משנין ליתנו בבית אחר,

מפני דרכי שלום

, ויתבאר יותר בגמרא.