Gittin 58b — Talmud auf Deutsch

תניא כוותיה דשמואל

:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים

.

לקח

מן האיש, וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, עד שתכתוב לו

שטר עם

אחריות

. [וכן בסיקריקון].

ותמהה הגמרא:

נימא תיהוי תיובתא דרב

[האם ברייתא זו סותרת את דברי רב]!?

ומשנינן: לא קשיא, כי

אמר לך רב

:

מאי

"

אחריות

"

נמי

דקתני בברייתא, אין הכוונה התחייבות לשלם במקרה שיוציאו מן הלקוח את הקרקע, אלא, עצם כתיבת ה

שטר

היא "אחריות" וביטוח שלא תחזור האשה ותתבע את הלוקח.

א. הלוקח שדה מחבירו, והחזיק בה שלש שנים, אינו צריך לשמור את שטרו, ואף בלא שטר נאמן הוא לומר לקחתי שדה זו, כי אם לא לקחה, איך שתק הבעלים שלש שנים ולא עירער, ושתיקתו - ראיה היא על המקח.

ב. החזיק בשדה שלש שנים בלא ערעור, ואינו טוען שלקחה מן הבעלים, עליו להחזירו לבעלים, כי "חזקה בלא טענה" היא, ואינה מועילה לזכות בשדה.

תנו רבנן

:

מי ש

לקח

שדה

מן הסיקריקון, ואכלה

הלוקח

שלש שנים בפני בעלים

, ושתק ולא עירער,

ו

אחר כך

חזר ומכרה

הלוקח

לאחר

.

אין לבעלים על לוקח שני כלום

, כי מאחר שהחזיק הלוקח הראשון שלש שנים בפני הבעלים, אות היא שמכרוה בעלים, ומקחו של השני מן הראשון קיים.

ומשמע, שאם החזיק הלוקח שלש שנים ולא מכרה לאחר, היה המקח בטל, ועל ידי שלקח ממנו השני, אין לבעלים עליו כלום.

ותמהה הגמרא:

היכי דמי!?

אי דקא טעין

לוקח שני,

ואמר

לבעלים: "

מינך זבנה

לוקח ראשון", שנתן לך רביע כתקנת חכמים, וקנה ממך את השדה:

הרי

אפילו ראשון

שיטען כך,

נמי

יהיה נאמן, ואינו צריך להביא את שטר המקח, כיון שהחזיק בקרקע שלש שנים, ואין אדם צריך להזהר בשטרו כל כך.

ואם כן, אין צורך שימכרנה לוקח ראשון לשני, בכדי להיות נאמן בטענה זו.

ו

אי

מיירי, בכגון

דלא קא טעין ואמר

לוקח שני: "

מינך זבנה

הראשון":

אם כן,

אפילו

לוקח

שני נמי לא

יוכל להחזיק בשדה, כי חזקה בלא טענת מקח היא, ו"חזקה בלא טענה" אינה כלום, ועליו להחזיר את השדה לבעליה.

ואם כן תיקשי: במאי מיירי הברייתא!?

אמר

[פירש]

רב ששת

:

לעולם דלא קא טעין

לוקח שני

ליה

[לבעלים] שהראשון קנאה ממנו, כי איננו יודע מה עשה הראשון.

ו

מכל מקום כיון שמסתמא לקחה הראשון מן הבעלים, שהרי יודע היה שגזולה היא ביד הסיקריקון, ולא היה מוציא את ממונו אם לא שהבעלים מסכים.

הרי שב

כגון זה

טוענין

בית דין

ליורש

[אם לא מכרה אלא מת],

וטוענין

בית דין

ללוקח

שני, ואומרים לבעלים: שמא לקחה ממך הראשון.

ואידך

[לוקח ראשון עצמו],

אי טעין

: "לקחתיה ממך",

אין

[אכן טענתו טענה], ואין הבעלים מוציאה ממנו, אחרי שהחזיק בה שלש שנים.

ואי לא טעין

מעצמו,

לא

טוענים בית דין עבורו, ומקחו בטל.

תנו רבנן

:

גוי

הבא מחמת חוב

על ישראל, ואנס הגוי את קרקעו בחובו.

ו

כן הבא

מחמת אנפרות

, כלומר, שהגוי גוזל אותו בלא שום חוב, וחזר הגוי ומכרה לישראל.

אין בו

במקח זה,

משום

דין

סיקריקון

, ואף אם שהתה אצלו שנים עשר חודש, אינו יכול לעכבה אצלו, ולשלם לבעליה רביע, כדין סיקריקון; אלא חייב הוא להחזירה לבעליה.

כי ב"סיקריקון", מפחד הוא שמא יהרגנו הגוי, ועל כן גומר בדעתו ומקנה לו; אבל כאן, שאינו אלא אונס בעלמא, לא גמר ומקני ליה; ואף שעברו שנים עשר חודש בשתיקה, אין שתיקתו ראיה על מחילה, כי מצפה הוא לשעה שיוכל לכופו, ועדיין לא באה שעה זו.

ומסיימת הברייתא:

ואנפרות עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש

.

ובפשטות, כוונת הברייתא היא לגוי הבא מחמת "אנפרות", ודינו - שאחרי שנים עשר חודש, יכול הלוקח לעכבה אצלו, על ידי שישלם רביע לבעליה.

ותמהה הגמרא:

והאמרת

ברישא: הבא מחמת

אנפרות, אין בה משום

דין

סיקריקון

, וחוזרת היא לבעליה לעולם, ובלא תשלום!?

ומשנינן: "אנפרות" דסיפא, סיקריקון היא, ו

הכי קאמר

: ו

סיקריקון עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש

, אצל סיקריקון, ואם שהתה פחות מכן, חוזרת היא לבעליה, אם ירצה לשלם דמים ללוקח, ואין הלוקח יכול לעכבה אצלו על ידי שישלם רביע.

אמר רב יוסף: נקטינן

[מסורת היא בידינו]:

אין אנפרות בבבל

.

וסבורה היתה הגמרא, שרב יוסף העיד, שאין במציאות ענין של "אנפרות" בבבל, ונפקא מינה, שאם בא ישראל וערער על חבירו, ואומר, קרקע זו שלקחת מן הגוי שלי היתה וגזלה ממני - אינו נאמן.

ותמהה הגמרא:

והא קחזינן

[הלא רואים אנו],

דאיכא

אנפרות אף בבבל!?

ומפרשינן:

אלא אימא: אין

"

דין

"

אנפרות

[סיקריקון]

בבבל

, ולא יפסיד הלוקח.

ומאי טעמא

דמילתא?

כיון דאיכא בי דוואר

[שלטון],

ולא אזיל

בעלים ו

קביל

[לקבול ולהתלונן] על האונס אצל השלטון,

אימא

[אומרים אנו], שתיקתו ראייה היא ד

אחולי אחיל

בעלים ללוקח.

מעשה ב

גידל בר רעילאי

[שם אדם], ד

קביל ארעא בטסקא

[מס המלך על קרקעות]

מבני באגא

[בני בקעה].

שכך היה מנהגם, המלך מוכר בקעה אחת לקבוצת אנשים על מנת לתת למלך סכום מסויים כל שנה, ואנשים אלו היו מחלקים את השדות ביניהם, כל אחד עובד בחלקו, ונותן מס לפי חלקו.

אין גבאי המלך גובה מכל אחד בנפרד, אלא כל בני הבקעה נותנים לאחד, והוא נותנו לגבאי המלך.

אם הלך אחד מבני השדות, אין המלך מוותר על חלקו, אלא גבאי המלך גובה מבני הבקעה את כל המס בשלימות.

שדה שהלך בעליה ואינו משלם עליה מס, רשאים בני הבקעה לתת אותה לאחד מהם, שיהיה הוא פורע את המס ובתמורה יאכל את הפירות, כל זמן שאין בעליה חוזר.

ואף כאן, נתנו בני הבקעה את השדה, לגידל בר רעילאי, ואמרו לו שיפרע את המס בשביל הבעלים ובתמורה יאכל את פירותיה.

אקדים

גידל

ויהיב

לגבאי המלך,

זוזי דתלת שנין

[דמי המס לשלש שנים].

לסוף

[השנה]

אתא מרוותא קמאי

[באו בעלים הראשונים].

אמרו ליה

הבעלים לגידל:

שתא קמייתא דיהבת

[שנה ראשונה שפרעת את המס שלה], הרי כבר

אכלת

פירותיה.

אבל

השתא

, [מכאן ואילך],

אנן יהבינן

מס של השנים הבאות, ו

אנן אכלינן

פירות.

אתו לקמיה דרב פפא

[באו אל רב פפא לדין תורה], כי גידל רצה לקבל בחזרה את מה שנתן למלך עבור השנתיים הבאות.

אולם, הבעלים הראשונים לא רצו לשלם לו, היות וגבאי המלך תובע אותם לשלם שוב, כי דרך המלך, לתבוע את המס מחדש, כאשר מתחלפים הבעלים.

ועל כן, תבע גידל את בני הבקעה, לפצות אותו על מה שהפסיד, ובני הבקעה לא רצו לשלם.

סבר

רב פפא:

למיכתב ליה

[לגידל] שטר

טירפא

[רשות לטרוף ולגבות קרקעות]

אבני באגא

[מבני הבקעה].

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע, לרב פפא

:

אם כן

, נמצא ש

עשית

את הדבר כאילו המלך

סיקריקון!?

כי, לפי משנה אחרונה, הלוקח מסיקריקון אינו מפסיד כלום, ומחזיר לו הבעלים את מעותיו, או, תעמוד הקרקע אצלו ויתן רביע לבעלים.

וכן כאן אתה אומר, שלא יפסיד גידל בר רעילאי כלום.

והרי אין המקרים שוים, כי המלך לא דרש ממנו לשלם מראש!?

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע

:

גידל הפסיד את כספו, ובדרך משל: הרי הוא כמי ש

הניח מעותיו על קרן הצבי

, וברח הצבי, והפסיד את מעותיו.

שנינו במשנה:

זו משנה ראשונה; בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון, נותן לבעלים רביע

:

אמר רב

: הלוקח נותן לבעלים

רביע בקרקע, או רביע במעות

.

כי "רביע" ששנינו, היינו רביע מן המעות ששילם הוא, וכגון אם שילם מנה, צריך הוא לתת רבע מנה לבעלים, או קרקע בערך רבע מנה, שהיא חמישית מן הקרקע.

ושמואל אמר: רביע בקרקע

[מן הקרקע עצמה] הוא נותן לו, או דמי רביע הקרקע

שהן שליש במעות

ששילם, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי

רב ושמואל?

מר

שמואל -

סבר: נכי

[חסר]

רביע זבין

הסיקריקון [הסיקריקון מוכר את השדה במחירו המלא פחות רבע], וקרקע השוה מנה, מוכר הוא אותה בשלשה רבעי מנה.

ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים, רבע מן הקרקע השווה רבע מנה, או רבע מנה - שליש מן המעות שנתן הלוקח לסיקריקון.

ומר

רב -

סבר: נכי חומשא זבין

[הסיקריקון מוכרו בחמישית פחות ממחירו המלא], וקרקע שוה מנה, מוכר הוא אותה בארבע חמישיות המנה.

ולפיכך, צריך הלוקח לתת לבעלים רבע מן המעות ששילם, דהיינו חמישית מנה, או קרקע בחמישית מנה.

מיתיבי

לשמואל מהא דתניא:

זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהן אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע

.

ויד בעלים על העליונה

, שאם

רצו

בעלים

בקרקע, נוטלין

הם קרקע, ואם

רצו במעות, נוטלין

מעות.

ו

אימתי

, נוטלים רביע,

בזמן שאין בידן

של בעלים

ליקח, אבל

אם

יש בידן

של בעלים

ליקח, הן קודמין לכל אדם

.

רבי הושיב בית דין

על הדבר

ונמנו

וגמרו:

שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש, כל הקודם ליקח זכה

.

אבל

מכל מקום

נותן

הוא

לבעלים רביע בקרקע, או רביע במעות

.

והרי מפורש בברייתא כדברי רב, וקשיא לשמואל!?

אמר

[תירץ]

רב אשי

:

כי תניא ההיא

[מה שאמרה הברייתא] "רביע":

היינו, שליש דשמואל, ו

לאחר שבאו מעות לידו

של בעלים.

כי, אם שילם שלשה רבעי מנה לסיקריקון, ורבע מנה לבעלים, הרי נמצא, שהבעלים קיבלו "רביע", ממה שהוציא הלוקח בסך הכל, [ולכך נתכוונה הברייתא], ו"שליש" ממה ששילם הלוקח לסיקריקון, כדברי שמואל.