Chullin 69a — Talmud auf Deutsch

תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו,

זה הכלל

: כאשר חותך אדם

דבר ש

הוא

מגופה

של הבהמה בעודה בחייה ומניחו בתוכה,

אסור

באכילה אף לאחר שחיטתה.

ו

דבר

שאינה גופה

, אלא עובר הנמצא בתוכה, לאחר שנשחטה,

מותר.

ומדייקת הגמרא: הרי את הדין שהחותך מן העובר ומניח החתיכה בתוך הבהמה, ומותרת החתיכה באכילה, כבר שנינו בתחילת משנתנו. ואם כן, דברי משנה אלו "ו

שאין גופה

מותר",

לאתויי מאי?

מה הם באו להוסיף?

לאו, לאתויי כהאי גוונא,

דין זה, שאם חתך את רוב חלקי העובר ונשאר מיעוטם בפנים, שמותר מיעוט זה באכילה, וזוהי כוונת משנתנו באומרה "ושאינה גופה מותר"?!

אך דוחה הגמרא אפשרות זו:

לא!

משנתנו באה

לאתויי,

לרבות את דינו של עובר

"קלוט" במעי פרה

.

דהיינו שהיו פרסותיו של העובר "קלוטות", שלא היו סדוקות כמו שסדוקות הפרסות של בהמות כשרות, אלא היו סגורות כמו של גמל. ומחדשת המשנה, שאם נמצא כשהוא שלם במעי פרה, הרי הוא מותר באכילה. אף שצורת פרסותיו הן כמו של גמל.

ו

דין זה נאמר

אליבא

לשיטת

דרבי שמעון. דאף על גב דאמר רבי שמעון

ולד

קלוט בן פרה,

כלומר שנולד מן הפרה הריהו

אסור, הני מילי

, איסור זה הוא דוקא

היכא ד

נולד כבר, ו

יצא לאויר העולם. אבל,

עובר קלוט הנמצא

במעי אמו, שרי,

מותר באכילה.

ואם כן, יתכן שלכך נתכונה משנתנו באומרה "ושאינה גופה מותר" לרבות אף את זה הקלוט הנמצא כשהוא שלם במעי פרה, שאף הוא מותר באכילה.

סיכום הלכות עובר שהוציא אחד מאבריו : א. הוציא העובר את ידו, בין החזירה ובין לא החזירה, האבר עצמו אסור .

ב. אם החזיר ידו קודם שחיטת אמו, מקום החתך [כלומר הגבול שבין חלק האבר שיצא החוצה לבין החלק שנשאר בפנים] מותר. ואם לא החזירה קודם שחיטה - מקום החתך אסור.

ג. חלקו של האבר הנשאר בפנים, אף אם הוא מיעוט האבר - אינו נאסר [אפילו אם לא החזירו ונשאר האבר בחוץ ]

ד. הוציא ידו והחזירה, ואחר כך הוציא ידו האחרת, והחזירה, וכך חזר והוציא שאר אברים והחזירם, אף על פי שיצא רוב גופו באופן הזה, אינם מצטרפים להיחשב כלידה. ה. הוציא ידו וחתכוה, הוציא רגלו וחתכוה, וכך בשאר אברי גופו, עד שהשלימוהו לרובו - אסור.

ו. אף אם השלים והוציא עובר את רוב אבריו, אין נאסרים אלא רק אלו שיצאו לחוץ. אך המעט שנשאר בפנים - אינו נאסר מחמת הרוב.

בעי רב חנניא

: בהמת קרבן שלמים מעוברת שהיתה בעזרה, ועמדה שם בשעת שחיטתה, ו

הוציא

ה

עובר את ידו בעזרה, מהו

דינה של יציאת אבר זו?

האם נאמר,

מגו דהוי

מחיצת העזרה "

מחיצה" לגבי קדשים,

כיון שבהמת קרבן שלמים היוצאת חוץ למחיצת העזרה ונשחטת שם, אסורה, לפי שהעזרה היא מחיצתה ומקומה של בהמת הקרבן,

הוי נמי

, מחיצה זו תשמש אף כמחיצה

לגבי דהאי,

להתיר אבר היוצא, ולא נחשיבהו כ"יוצא מחוץ למחיצתו", ויהיה האבר מותר על ידי שחיטת האם,

או דלמא

לא תועיל מחיצת העזרה כדי להתירו, כי

לגבי דהאי,

אבר היוצא,

לאו מחיצה היא, ד"מחיצת עובר",

רק מחיצת

אמו היא

מחיצתו, ומחיצת העזרה אינה שייכת לכך.

אמר ליה אביי: ותבעי לך

, הרי יש לך להסתפק אף לגבי בהמת

קדשים קלים בירושלים,

שחומת ירושלים היא מחיצותיה, ואם יצאה חוץ למחיצת ירושלים - נאסרה.

ואם כן, הרי יש לך גם להסתפק מה יהיה הדין בבהמת קדשים קלים שהוציא העובר ידו בתוך ירושלים והחזירה, ולאחר מכן הובאה הבהמה לעזרה, ונשחטה, האם כיון שהאבר יצא בתוך חומות ירושלים, לא יאסר, ותהא היד מותרת על ידי שחיטת האם. או שמא אין אומרים בזה "מיגו", ואין מחיצות ירושלים מתירות את האבר מאיסור "יוצא".

וממשיך אביי ומוכיח:

מאי טעמא לא קא מיבעיא לך,

מדוע אינך מסתפק בו, משום שברור הדבר

דמחיצת עובר, אמו הוא,

ולא חומות ירושלים. ואם כן,

הכא נמי,

כך גם הדין בספק זה,

מחיצת עובר, אמו הוא,

ולא מחיצות העזרה. ולכן, אם הוציא עובר של בהמה שלמים את ידו בתוך מחיצות העזרה, נאסרה היד, ומחיצות העזרה אינן מועילות לה.

בעי אילפא

: אם באמצע שחיטת האם,

הוציא

ה

עובר את ידו בין

שחיטת ה

סימן

הראשון,

ל

שחיטת ה

סימן

השני [שהרי שחיטת בהמה נעשית בחתיכת שני הסימנים, הקנה והושט],

מהו?

וצדדי הספק הם:

מי,

האם

מצטרף סימן ראשון

של האם

לסימן שני,

ושתי השחיטות יחד מהוות שחיטה אחת שלימה כדי

לטהריה

ליד העובר שיצאה

מידי

טומאת

נבלה.

או

שמא

לא

מצטרפים הסימנים הללו, ואין השחיטה נחשבת לשחיטה מושלמת אחת כדי לטהר את היד. משום ששחיטת הסימן הראשון, כאשר היתה היד במעי הבהמה, באה אף להתיר את היד באכילה. ואילו שחיטת הסימן השני, אשר נעשתה לאחר שהיתה היד בחוץ, אין בה כדי להתיר את היד באכילה, אלא רק יש בכוחה לטהר את היד מטומאת נבילה. וכיון שחלוקות שתי השחיטות בכוחן לפעול ביד זו, שהשחיטה הראשונה מתירה את היד לגמרי, ואילו השחיטה השניה אינה מועילה אלא רק לטהרה מידי נבילה, יש לדון אם הן מצטרפות למעשה שחיטה שלם לטהר את היד מידי נבילה, או שמא אף מידי נבלה אין שחיטה זו מטהרת.

אמר רבא: קל וחומר! אם הועיל לו

לעובר זה,

סימן ראשון

להצטרף

לסימן שני להתירו באכילה

כאשר לא הוציא ידו, וכי

לא יועיל לו

לעובר

לטהריה

לטהר את האבר

מידי נבלה?!

אלא ודאי, אין שחיטת הסימן הראשון, אשר כוחה גדול אף להתירו באכילה לגמרי, מגרעת עד כדי שלא תטהרנו אפילו מידי טומאת נבילה!

בעי רבי ירמיה

: עובר שהוציא ידו ונאסרה היד, ולאחר מכן נשחטה אמו והוציאוהו ממעיה, וגדל עובר זה ובא על בהמה והוליד ממנה ולד,

מהו לחוש

לאסור

ל

יד של

זרעו

של זה, כפי שאסורה היד של אביו?

ודנה הגמרא:

היכי דמי?

באיזה אופן נולד ולד זה?

אילימא,

אם מדובר באופן

דאזל

, שהלך אותו עובר שיצא מאמו השחוטה, ובא

א

[על]

בהמה מעלייתא

[בהמה רגילה החייבת שחיטה], אי אפשר להסתפק בזה, כי

מאי איריא האי?

מדוע הספק הוא דוקא בולד של העובר

דאית ביה

שיש בו

איסור "יוצא"?

והרי

אפילו "בן פקועה"

[עובר חי שיצא ממעי אמו שנשחטה]

דעלמא,

אף שלא הוציא ידו,

נמי,

ולד הנולד ממנו אסור הוא.

דאמר רב משרשיא, לדברי האומר

[חנניא, לקמן עח ב]

"חוששין לזרע האב",

שולד בהמה "מתייחס" לאביו [ומשום כך כאשר שוחטים את האב אין לשחוט את הבן ביום אחד, משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ואין אומרים שהאיסור הוא רק באם ובנה],

בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא,

רגילה, אשר כדי להתיר את בשרה באכילה היא צריכה שחיטה,

הולד

היוצא מהם,

אין לו תקנה!

לפי שמצד אמו, הוא טעון שחיטה ככל בהמה. ואילו מצד אביו, אין בו סימנים הראויים לשחיטה, כיון שאביו נידון כשחוט.

ולכן, בולד זה, כיון שנחשבים סימניו כ'חצי' שחוטים [שמצד אביו שחוטים הם, ומצד אמו אינם שחוטים], לפיכך אסור הוא לעולם באכילה.

ומשום כך, לא ניתן להעמיד את ספק הגמרא בולד הנולד מבן פקועה הבא על בהמה רגילה, כיון שבכל מקרה אסור הולד באכילה. ואם כן, על איזה אופן נסתפקה הגמרא?

לא צריכא,

לא נצרך ספק זה, אלא למקרה

דאזל,

הלך אותו בן פקועה [שהוציא ידו] ובא

א

[על] בהמה שהיא

בן פקועה דכוותיה,

כמותו.

והספק הוא:

מאי?

האם נאמר,

אבר מוליד אבר,

וכל אבר שבולד הוא כעין 'ילוד' של האבר המקביל לו אצל אביו,

ו

אם כן,

חתיך ליה,

חותכים מהעובר את האבר ה'יוצא' מאביו,

ושרי

, ומותר שאר הולד על ידי כך [שהרי האבר הנולד מהאבר האסור נחתך ואיננו].

או דלמא

, שמא אין לומר שכל אבר שבולד נולד מכח אותו אבר המקביל באביו, אלא,

מבלבל זרעיה.

כל אברי הולד מעורבים ובלולים מכח כל אברי גוף האב, ולכן הכל נאסר.

הדר

, חזר רב ירמיה, ו

אמר: פשיטא

שאין אבר מוליד אבר, אלא ודאי הדבר

דמבלבל זרעיה.

וההוכחה לכך,

דאם כן,

שאבר מוליד אבר,

סומא יולד סומא, וקיטע יולד קיטע!

אלא

, כיון שאין סומא יולד סומא, ואין קיטע יולד קיטע,

פשיטא דמבלבל זרעיה,

וכל אברי הגוף נחשבים כילודים של כל אברי גוף האב.

ו

הכי קמיבעיא לן,

כך הם צדדי הספק בענין ולד הנולד מבן פקועה שהוציא אחד מאבריו:

מצד אחד, הרי כל

בהמה בעלמא

, האם

לאו מכח

כל אברי הגוף שלא אמה, ובכללם

חלב ודם, קאתיא,

היא באה לאוויר העולם,

ושריא.

בכל זאת התירה התורה ולד של בהמה רגילה, אף שנולד הוא מהחלב והדם האסורים של אמה?! ומוכח, שגם כאשר חלק מאברי האם אסורים, אין הדבר פוגם בכשרות הולד.

ואם כן,

הכא נמי

, אף כאן,

לא שנא

. והאבר ה'יוצא' שבגוף האב, אינו אוסר את הולד,

או דלמא

, שמא כאשר התירה התורה ולד הנולד מבהמה, לא התירה אלא רק בהמה שיש בה שני איסורין אלו של חלב ודם, ורק ב

תרי איסורי

בשני איסורין

אמרינן

שמותר הולד. אך

תלתא,

שלשה איסורין [חלב, דם ועוד אבר היוצא],

לא אמרינן

שהתירה התורה ולד של בהמה כזו.

ודנה הגמרא:

ולמאן,

לפי מי הספק הזה?

אי

, אם הוא

ל

דעת

רבי מאיר,

הרי אין להסתפק בו, כי לדבריו אכן

איסור חלב ודם איכא

ישנו בעובר זה [וכפי שיבואר להלן שנחלקו התנאים בדין זה]. אבל,

איסור

אבר ה

יוצא, ליכא,

אינו נוהג בו. לפי שרבי מאיר סבור, שעובר בן תשעה חודשים הנמצא חי במעי אמו, חייב אף הוא בשחיטה עצמית ואינו ניתר בשחיטתה. ועובר זה שאביו ואמו בני פקועה הם, חייב שחיטה, והיא תתיר אותו.

ואם כן, ודאי שהוא מותר, כיון שרק שני איסורין יש בו, ולא שלשה.

ו

אי ל

דעת

רבי יהודה

, הסובר שעובר ניתר בשחיטת אמו, אכן

איסור יוצא איכא,

ישנו בולד זה מצד אביו ואמו, אולם

איסור חלב, ליכא

, אין בולד זה לפי רבי יהודה.

דתנן

: איסור

גיד הנשה נוהג בשליל

[עובר במעי אמו],

וחלבו אסור, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: אין

איסור גיד

נוהג בשליל, ו

אף

חלבו מותר!

ואם כן, הן לדעת רבי מאיר והן לדעת רבי יהודה, אין בו שלשה איסורין. כי לדעת רבי מאיר רק איסור חלב ודם יש בו, ולדעת רבי יהודה רק איסור 'יוצא' ודם יש בו.

אלא

ודאי,

כל "מכח" לא אמרינן.

והיינו, לא הסתפקנו כלל בשאלה האם אבר שבא "מכח" איסור, שהיות ונולד ונוצר מכוחו של אבר אסור, שיהיה אסור אף הוא.

כי פשוט הדבר

דשרי,

שהוא מותר.

והכי קמיבעיא לן.

כך הסתפקנו:

מהו

, האם מותר

לגמוע לשתות את חֲלָבוֹ.

וצדדי הספק הם:

הרי כל

חלב דעלמא,

חלב רגיל היוצא מבהמה כשרה, האם

לא כאבר מן החי דמי,

שהרי נחלב מן הבהמה עוד בחייה,

ו

אף על פי כן

שרי,

מותר החלב.

ואם כן,

האי

חלב היוצא מבהמה שאחד מאבריה הוא 'יוצא', ונאסר האבר באיסור "אבר מן החי",

נמי לא שנא.

ואף חלבו יהיה מותר, כיון שאין בחלב איסור של 'אבר מן החי'.

או דלמא, התם,

חָלָב רגיל, התירתו התורה באכילה על אף שאבר מן החי הוא, כיון ש

אית ליה תקנתא לאיסוריה,

יש תקנה לאיסור של אבר מן החי של אמו,

בשחיטה,

ורק באופן זה שלמקור האיסור יש תקנה להתירו בשחיטה, התירה התורה גם את החלב עוד לפני השחיטה של האם.

אולם

הכא

, כאן בעובר זה, הרי

לית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה

. אין תקנה לאיסורו על ידי שחיטה, כיון שכמו שחוט הוא, וכיון שלו עצמו אין תקנה להתירו, יתכן שלא התירה התורה את חלבו.

תיקו!

שנינו במשנתנו:

חותך מעובר

שבמעיה, מותר באכילה.

ודנה הגמרא:

מנלן

היתר זה?

דכתיב

[דברים יד ו]:

"וכל בהמה מפרסת פרסה

ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו".

אמר הכתוב בתחילה "בהמה", וחזר הכתוב ואמר שוב "בבהמה", בסוף הפסוק. ולכן, יש להסמיך את ה"בהמה" הנאמרת בתחילת הפסוק ל"בבהמה" הנאמרת בסוף הפסוק, ולדרוש, "

בהמה

-

בבהמה"

[כלומר בהמה הנמצאת בתוך בהמה אחרת],

לרבות את הולד,

שאף הנחתך ממנו מותר, כדין הבהמה שנמצא בתוכה.

אך מקשה הגמרא: הרי מצינו פסוק דומה לגבי קרבן תמורה, שנאמר [ויקרא כז ט - י]: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה', יהיה קודש. לא יחליפנו, ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב. ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"

ואם כן,

אלא מעתה,

הואיל ועובר נקרא בלשון התורה "בהמה",

ימירו בו,

אם יביא בהמת חולין אצל בהמה מעוברת הקדושה בקדושת קרבן, ויאמר שבהמת החולין תהא תמורת העובר הנמצא בבהמה של קרבן קדשים, תחול התמורה, ותתקדש בהמת החולין כקרבן תמורה.

אלמה

, ולמה

תנן: אין ממירין

[כלומר, אם המיר, לא חלה קדושת התמורה ]

לא אברין בעוברין,

אם אמר על אבר מסוים בבהמת חולין שהוא יהיה תמורת עובר של בהמת קדשים, לא חלה התמורה.

ו

כן

לא

חלה קדושת תמורה כאשר ממירים

עוברין

של בהמת חולין

באברין

של בהמת הקדש,

ולא

ממירים

אברין ועוברין

של חולין

ב

בהמות קדשים

שלמין.

ו

כן

לא

ממירים בהמות

שלמין

חולין

בהן,

באברים ובעוברין של קרבן.

ומוכח, שעובר אינו קרוי "בהמה" לכל דבר. שאם כן, היתה קדושת התמורה חלה על בהמה של חולין שהמיר בה עובר של בהמת קדשים?!

ומתרצת הגמרא [ומניחה בשלב זה], שאכן לא מ"בהמה בבהמה" למידים זאת, ובאמת לא כל הנמצא בבהמה נקרא "בהמה".

אלא

הדרשה להתיר חתיכה מן העובר שבמעיה, היא מכאן:

אמר קרא

בפסוק שם:

"וכל" בהמה

-

לרבות

מייתור הלשון "כל"

את הולד

שבתוכה. ואכן אין לעובר חשיבות של "בהמה".

אך מקשה הגמרא:

אי הכי,

אם אכן נתרבה כל מה שבתוכה של הבהמה כשר, אם כן,

אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות, נמי

יהיה כשר.

אלמה

, ולמה

תנן

במשנתנו:

חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה.

אבל החותך

מן הטחול ומן הכליות

של הבהמה עצמה,

אסור

הדבר הנחתך

באכילה.

מבארת הגמרא:

אמר קרא

, "וכל בהמה - בבהמה,

אותה

תאכלו", והכונה היא, שההיתר לאכול את מה שבתוכה, הוא רק כאשר אפשר לאכול אותה כשהיא

שלמה, ולא חסרה.

ואם חותך מן הטחול והכליות, נמצא שבשעה שרוצה לאוכלם, חסרה היא. ומשום כך אסורים.

נמצא, שהיתר האכילה לכל דבר הנמצא בתוך הבהמה נאמר לגבי כל דבר שבתוכה, למעט דבר שעל ידי נטילתו משם נמצאת הבהמה חסרה.

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה, השוחט את הבהמה ומצא בה

בתוכה

דמות יונה, תשתרי.

תהא דמות יונה זו מותרת, שהרי בתוך הבהמה היא נמצאה.

אלמה

, ולמה

אמר רבי יוחנן, השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה, אסור באכילה?!