Chullin 68b — Talmud auf Deutsch

הבשר

של הבהמה והעובר שבפנים טמאים ב

מגע נבילה.

שהרי הן הבהמה והן העובר, נגעו לאחר שחיטה ביד, שדינה כנבילה. שהרי לא התירתה השחיטה. והרי היא ככל בהמה שמתה שלא בשחיטה,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: הנגיעה של בשר הבהמה ביד, הרי היא כ

מגע

ב

טריפה שחוטה

, שמדרבנן מטמאת את הקדשים בלבד, ולא כמגע נבילה לטמא אף חולין. ועל אף שאין השחיטה מתירה באכילה את היד שיצאה מחוץ למחיצתה [כלומר, גוף הבהמה], מכל מקום, מועילה לה השחיטה כדי לטהרה מידי נבילה. ודינה כטריפה שנשחטה, שאסורה באכילה אבל אינה מטמאת כנבילה.

וכעת מוכיחה הגמרא מדברים אלו:

קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו, והחזירה, ואחר כך שחט את אמו

-

מותר בא כילה!

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

האם לא, זה שאמרה בברייתא "מותר באכילה", נאמר

אאבר

עצמו!? וקשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור"? מתרצת הגמרא:

לא.

דבר זה שמותר, לא נאמר על האבר, אלא

אעובר.

חוזרת הגמרא ומקשה:

אי

אם

אעובר

נאמר שמותר,

אימא סיפא,

יקשה מהמשך אותה ברייתא, ששנינו בה:

שחט את אמו, ואחר כך החזירו

העובר את היד,

אסור באכילה.

ו

קשה:

אי

, אם מדובר ב

עובר, אמאי,

מדוע

אסור

אם לא החזיר את היד אלא לאחר שחיטה? והרי כל העובר, מלבד היד, היה בפנים בשעת השחיטה, ומדוע יש לאסור את העובר?!

מתרצת הגמרא: מדובר

כדאמר רב נחמן בר יצחק

[לקמן]

"לא נצרכה אלא למקום חתך"

[ה'גבול' שבין חלק האבר שיצא החוצה ונאסר, לבין החלק שנשאר בפנים ומותר].

הכא נמי

, כך גם כאן דברי הברייתא "שחט את אמו ואחר כך החזירה - אסור באכילה"

לא נצרכה

לא נאמר דבר זה,

אלא

כדי

ל

אסור את

מקום החתך.

ובתחילת הברייתא, שמבואר בה שאם החזיר את ידו קודם שחיטה חותך את היד בלבד בצמצום ומשליכה, וכל השאר מותר באכילה, ואף מקום החתך. כיון שאותו "מקום החתך" עומד בשפת הרחם, הרי עדיין לא יצא חוץ למחיצתו. וכיון שהחזיר היד, שב מקום החתך אל תוך הבהמה, ומותר.

אבל, אם לא החזיר העובר את היד קודם שחיטה, אף מקום החתך עצמו אסור. ואף שלא היה מחוץ לבהמה, מכל מקום, לא נחשב שהיה בתוך הבהמה, מאחר ובשפת הרחם הוא עומד. ומקום זה אינו נחשב לא כפנים הבהמה, ולא כחוצה לה.

ומקשה הגמרא:

איני!

הרי מוכח לכאורה שלא כדין זה,

והא,

הרי

כי אתא,

כאשר בא

אבימי מבי חוזאי, אתא, ואייתי מתניתא בידיה,

בא, והביא בידו ברייתא:

נאמר [דברים יד ו]: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו".

ומפסוק זה דורשת הגמרא להלן [סט א] שעובר ניתר על ידי שחיטת אמו, ואינו צריך שחיטה לעצמו. לפי שבתחילת הפסוק נאמר "בהמה", ובסופו "בבהמה אותה תאכלו", ודורשים מכך שבהמה שבתוך בהמה, דהיינו עובר, מותרת.

וממה שנאמר בתחילת הפסוק "פרסה", ובהמשכו "פרסות", למידים:

פעמים שאתה אוכל את כל אברי העובר הנמצא בתוך אמו, ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתם.

כיצד?

אם הוציא את שתי ידיו, ו

פרסה

אחת

החזיר, אכול

את אותה הפרסה שהחזיר. ואם שתי

פרסות החזיר, אכול

את שתיהן! וקשה מכך:

מאי לאו,

האם לא מבואר כאן שאם

החזיר

העובר

פרסה, אכול פרסה!

ומשמע, שמותרת היא?

ואם כן, קשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור" וכאן מוכח שהאבר שהחזירו, מותר?!

מתרצת הגמרא: אכן

לא

כך הדרשא. אלא דורשים: אם

החזיר

העובר

פרסה, אכול עובר

בלבד, אך לא את הפרסה שהוציא והחזיר!

שוב מקשה הגמרא:

אי

אם רק ה

עובר

לבד מותר באכילה,

מאי איריא

, מדוע נאמר באותה מתניתא

"החזיר

אכול", הרי

אפילו

אם

לא החזיר

העובר את הפרסה שהוציא,

נמי

גם כן מותר?!

אמר רב נחמן בר יצחק

: דברי המתניתא שאם החזיר מותר

, לא נצרכה,

לא נאמרו

אלא ל

ענין דינו של

מקום החתך.

וכך הם דברי המתניתא: החזיר פרסה, היא עצמה אסורה. וחתוך אותה, לפי שאסורה היא. אולם אכול במקום החתך שלה, כיון שהחזיר את הפרסה.

הרי, שמקום החתך אף הוא בכלל הלימוד של "בהמה בבהמה", כיון שלא יצא מחוץ לבהמה.

ואם החזיר שתי פרסות, אכול במקום חתך של שניהם.

אולם אף על זה קשה:

והא תרי קראי,

שתי תיבות,

קא נסיב לה,

דרש התנא במתניתא לצורך הלכה זו:

א. "פרסה" החזיר - אכול.

ב. "פרסות" החזיר - אכול.

ולשם מה צריך שתיהן? והרי כיון שאם החזיר אחת מהם מותרת, הוא הדין אם החזיר את שתיהן?

מאי לאו,

האם לא נצרכו שתי תיבות אלו לכך:

חד

קרא תיבה אחת באה

ל

התיר ה

אבר

היוצא עצמו,

וחד

קרא התיבה השניה באה

ל

התיר את

מקום החתך?!

ואם כן, שוב קשה לדעת רב הסובר שהאבר היוצא עצמו, אסור?

ומתרצת הגמרא:

לא. חד

דרשה, "פרסות החזיר - אכול", נצרכה

ל

התיר

מקום חתך,

שאם החזיר פרסתו, מקום החתך מותר.

ו

אילו

חד

, הדרשה השניה, "פרסה החזיר - אכול" נדרשת

ל

התיר

"קלוט במעי פרה"

[להלן יתבאר מהו],

ו

דין זה נאמר

אליבא

לשיטת

דרבי שמעון.

דאמר רבי שמעון: קלוט בן פרה

-

אסור!

כלומר, אם ילדה פרה ולד שפרסותיו קלוטות כפרסות הגמל ואינן שסועות, שהוא סימן טומאה, אף שהוא נולד מפרה טהורה, אסור.

ודבר זה נלמד מכך שאיסור גמל באכילה, נכתב בתורה פעמיים. [א. בספר ויקרא יא ד, "אך את זה לא תאכלו, את הגמל". ב. בספר דברים יד ז].

ממקום אחד למידים לאסור גמל שנולד מן הגמלה, ומן המקום האחר למידים לאסור גמל [כלומר ולד שיש לו צורת גמל שפרסותיו קלוטות] הנולד מן הפרה.

ובדבר זה, נחלק רבי שמעון על חכמים, הסוברים ש"היוצא מן הטהור - טהור", אף אם יש לו צורת טמא.

אולם, אף רבי שמעון מודה, כי

הני מילי,

איסור זה של קלוט שנולד מפרה, הוא רק

היכא

כאשר

ד

כבר

יצא לאויר העולם.

אבל,

אם עוד לא נולד, אלא נמצא הולד הקלוט

במעי אמו

לאחר שנשחטה,

שרי.

וזהו שדורשים מ"פרסה", וכדברי המתניתא דלעיל: עובר שאין לו אלא פרסה כלומר שאין פרסותיו סדוקות - אכול! ומותר.

עולא

חלק על דברי רב יהודה בשם רב,

אמר

בשם

רבי יוחנן: ו

אם הוציא העובר

אבר

והחזירו - אף האבר

עצמו מותר!

אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו "אבר עצמו אסור".

ולא כדבריך בשם רבי יוחנן.

אמר ליה

עולא:

מאן דיהיב לן מעפרא דרב ושמואל, ומלינן עיינין

[מי יתן לנו מעפרם של רב ושמואל, ונמלא בהם עינינו!]

אלא,

אף שמכבדים אנו כל כך את דברי רב ושמואל, מכל מקום, בדבר זה סוברים אנו כרבי יוחנן, לפי שטעמו עמו.

הכי אמר רבי יוחנן: הכל,

כל אלו שנאמר בהם דין "מחיצה" [כגון, עובר במעי אמו, שמחיצת הרחם מתירתו אף בלא שחיטה, וכגון בשר קדשי קדשים, שחומות העזרה הן מחיצתו, או קדשים קלים, שחומות ירושלים הן מחיצתם],

היו בכלל

הדין של

"בשר בשדה טרפה לא תאכלו".

כלומר, שכאשר הם יוצאים חוץ למחיצתם, דינם כטריפה. ולכאורה, הוא הדין אם חזרו לתוך מחיצות, לא ישתנה דינם, וטרפה הם.

אבל,

כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ למחיצתה, ו

אפילו אם

חזרה

שוב לתוך מחיצות העזרה,

אסור

[וכפי שנאמר [ויקרא י יז יח] בשעיר חטאת של מוספי ראש חודש ביום שמיני למילואים ששרפוהו אהרן ובניו, וקצף עליהם משה "מדוע לא אכלתם את החטאת? הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה", ודורשים מכך, "פנימה" היתה, שלא יצאה מחוץ לעזרה. ומשמע מכך, שאם יצאה החטאת חוץ למחיצתה היא היתה נפסלת, ובת שריפה היא, ולא מועילה בה חזרה. ומדוע היתה התורה צריכה לפרט שאין לה תקנה, הרי כיון שיצאה חוץ למחיצתה, שוב אין לה תקנה לעולם, וכפי שלמידים משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו"?

אלא, מוכח, כי רק

חטאת, הוא דפרט רחמנא בה.

ללמדנו, שדוקא חטאת אסורה לעולם אם יצאה חוץ למחיצתה,

אבל כל מילי,

שאר דברים הנאסרים משום שיצאו חוץ למחיצתם, כגון עובר במעי אמו,

כיון דהדור,

אם חזרו לתוך מחיצתם,

שרי.

זהו טעמו של רבי יוחנןאני סבור כמוהו.

מיתיבי

לעולא, מהא דתניא: נאמר [שמות כב ל]

"בשר בשדה טרפה לא תאכלו".

מה תלמוד לומר?

מדוע קרא הכתוב דבר זה בשם "טריפה"? ולכאורה, היה צריך הכתוב לומר "בשר בשדה, לא תאכלו"?

לפי שמצינו

[להלן יתבאר היכן מצינו דבר זה]

במעשר שני וביכורים

[שהותרו באכילה רק בתוך מחיצות ירושלים]

שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן, וחזרו

לתוך חומת העיר,

מותרין.

יכול אף

עובר

זה

, יהא דינו

כן,

שאם הוציא העובר אבר חוץ למחיצתו, והחזירו, יחזור הדבר להיתרו הראשון?

תלמוד לומר,

"בשר בשדה

טרפה".

לומר, כיון שיצא האבר מחוץ למחיצתו, הריהו טריפה, ונאסר לעולם!

ודנה הגמרא:

מאי תלמודא?

היאך למידים מכך שנכתב "טריפה", שאין לו תקנה אף אם חזר אל תוך מחיצתו?

אמר רבה

: מכך שנקראה "טרפה", למידים אנו שדינו הוא

כטרפה. מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר

לעולם,

אף בשר,

אבר מבשר העובר,

כיון שיצא חוץ למחיצתו,

מחוץ לגופה של אמו,

שוב אין לו היתר

לעולם. שאף אם יחזור האבר לתוך הרחם, ישאר באיסורו.

הרי מבואר בברייתא זו מפורשות, שהאבר עצמו היוצא מחוץ לבהמה, אסור לעולם. ולא מועילה בו החזרה להשיבו להיתרו, וקשה מכך לדברי עולא אליבא דרבי יוחנן, שאמר "אבר היוצא עצמו, מותר".

מסיקה הגמרא:

תיובתא דעולא, תיובתא.

אמר מר

, בברייתא ששנינו לעיל:

"לפי שמצינו במעשר שני ובכורים,

שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו - מותרין".

שואלת הגמרא:

היכן מצינו

שמותרין?

מבארת הגמרא: לומדים זאת מ

דכתיב

[דברים יב יז]

"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך,

ותירושך, ויצהרך, ובכורות בקך וצאנך, וכל נדריך אשר תידור ונדבותך ותרומת ידך".

"מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", זה מעשר שני. "ותרומת ידך" אלו הביכורים.

ומשמע, כי רק

"בשעריך"

, חוץ לירושלים,

הוא דלא תיכול,

וכדכתיב "ואכלת לפני ה' אלהיך", ואסור להוציאם משם לאחר שכבר קלטוהו מחיצות החומה.

אבל,

אם

יצאו חוץ למחיצתן, וחזרו

לירושלים,

מותרין.

במערבא

[ארץ ישראל]

מתנו הכי,

שנו כך את מחלוקתם של רב ורבי יוחנן:

רב אמר, יש לידה לאברים.

ואבר היוצא, הריהו כילוד, ושוב לא מועילה החזרה כדי להתירו בשחיטת אמו.

ורבי יוחנן אמר, אין לידה לאברים.

ואבר היוצא אינו נחשב כילוד, וכיון שנכנס חזרה, שב להיות כחלק מן העובר, וניתר על ידי שחיטת אמו.

שואלת הגמרא:

מאי בינייהו

, בין שני הביאורים במחלוקת רב ורבי יוחנן? והרי לפי שניהם המחלוקת היא האם חזרת האבר לתוך האם, מתירתו או לאו? מבארת הגמרא:

איכא בינייהו למיסר,

האם יש לאסור את

מיעוט אבר ש

נשאר

בפנים,

כאשר מקצת היד נשארה בפנים.

לפי הביאור הראשון, עיקר האיסור הוא בעצם יציאת האבר מחוץ לגוף הבהמה. וכיון שאותו מיעוט נשאר בפנים, אין לאוסרו.

אולם לפי הביאור השני, סיבת האיסור היא בכך שמחשיבין את האבר כילוד, ולכן אף המיעוט שנשאר בתוך הבהמה הוא כמי שנולד, ואסור אף הוא בלא שחיטה.

מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים,

מה יהא הדין אם

הוציא העובר את ידו, והחזירה, וחזר והוציא

אף

את ידו

השניה,

והחזירה,

וכך חזר והוציא בכל פעם אבר אחר נוסף,

עד ש

בסוף

השלימו לרובו

-

מהו? מי אמרינן, הא נפק ליה רובא

, הרי סוף סוף יצאו רוב האברים החוצה [אף שחזרו] ומשום כך יחשב העובר כילוד, שהרי בסך הכל רובו היה בחוץ.

או דלמא, כיון דהדר,

שהחזיר את אותם אברים פנימה,

הדר.

הרי חזרה זו נחשבת כחזרה, ואין העובר נחשב כילוד.

ודנה הגמרא בספק נוסף העולה מתוך צדדים אלו:

אם תמצי לומר

"

כיון דהדר

חזר האבר,

הדר",

ושוב אינו כילוד, יש להסתפק מה יהא הדין באופן זה:

אם

הוציא עובר את ידו,

ובא אדם

וחתכה. וחזר

העובר

והוציא את ידו

האחרת,

וחתכה

אדם, וחזר העובר והוציא אבר נוסף ובא אדם וחתך אף אותו, וכך הלאה,

עד שהשלימו לרובו

-

מהו?

מי אמרינן, הא

סוף סוף

נפיק ליה רובא

, רוב העובר יצא בחוץ על ידי חתיכות אלו.

ואם כן, ודאי כילוד הוא.

או דלמא

, יציאת רוב אבריו באופן זה אינה נחשבת ללידה, כי יציאת

רובא בבת אחת בעינן,

כדי להחשב ללידה.