Chullin 127b — Talmud auf Deutsch

ואם בעוד שהם מדולדלין

נשחטה הבהמה,

שוב אין האבר והבשר המדודלין צריכים הכשר ממקום אחר בכדי לקבל טומאת אוכלין, לפי ש

הוכשרו בדמיה.

שדם השחיטה מכשיר את כל הבשר של הבהמה לקבלת טומאה, ואף את האבר והבשר המדולדלין,

דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: לא הוכשרו

בדמיה. והם צריכים הכשר ממקום אחר בכדי לקבל טומאת אוכלין.

אך אם בעוד שהם מדולדלין

מתה הבהמה

-

הבשר

המדולדל

צריך הכשר

כדי שיוכל לקבל טומאת אוכלין מהשרץ, אבל אין הבשר מטמא מצד עצמו. דבטומאת נבלה אינו מטמא, משום דקיימא לן "מיתה עושה ניפול", דהיינו, כיון שמתה הבהמה נחשבים האבר והבשר המדולדל כאילו נפלו לגמרי ממנה עוד קודם מיתה, ואינם נעשים עמה נבלה במיתתה. ובטומאת אבר מן החי אינו מטמא, משום שדוקא אבר שלם מטמא.

אבל

האבר

המדולדל שבה -

מטמא משום "אבר מן החי", ואינו מטמא משום "אבר

מן ה

נבלה",

דמאחר והוא נחשב כאילו "נפל" מהבהמה עוד קודם מיתתה, לכן יש בו רק טומאת "אבר מן החי",

דברי רבי מאיר.

ויש חילוק בין נשחטה הבהמה למתה הבהמה, דאם היא נשחטה הרי השחיטה מתייחסת גם אל האבר והבשר המדודלין, וזה נחשב שגם הם נשחטו, ולכן אין בהם טומאת אבר מן החי, [ומכל מקום הם אסורים באכילה, כדילפינן לעיל עד א מ"ובשר בשדה טריפה" ]. מה שאין כן באופן שמתה הבהמה, אין המיתה מתייחסת אל האבר והבשר המדודלין, אלא זה נחשב שהם נפלו קודם מיתת הבהמה, ולפיכך דינם כאבר ובשר מן החי, שהאבר מטמא בטומאה חמורה, והבשר מטמא רק בטומאת אוכלין. [לעיל שם יליף רבא מקרא, ד"מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול" ].

ורבי שמעון מטהר!

[בגמרא יתבאר אהיכא קאי, ומהו טעמו].

גמרא:

קתני במתניתין שהאבר המדולדל מטמא טומאת אוכלין, ומשמע

טומאת אוכלין

-

אין!

שרק טומאת אוכלין יש בו, אבל

טומאת נבלה לא.

לפי שהאבר המדולדל אינו נחשב כתלוש לגמרי כדי שיטמא מצד עצמו משום "אבר מן החי" שמטמא כנבלה, אלא שלגבי טומאת אבר מן החי הוא נחשב כמחובר.

והוינן בה:

היכי דמי

שיש חילוק בין טומאת אוכלין לטומאת אבר מן החי?

אי דמעלין ארוכה,

שעתיד האבר לחזור ולהתאחות עם הבהמה, אם כן,

אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו?

שהרי האבר נחשב כמחובר לגמרי, ובעלי חיים אינם מקבלים טומאה.

ואי דאין מעלין ארוכה,

אם כן,

טומאת נבלה

[כלומר, טומאת "אבר מן החי"]

נמי ליטמו?

שהרי הוא כאבר שפירש לגמרי מן החי, [שהרי זהו הטעם שהוא מטמא טומאת אוכלין].

ומתרצינן:

לעולם דאין מעלין ארוכה,

ומכל מקום אינו מטמא בטומאת אבר מן החי, ד

שאני טומאת נבלה, דרחמנא אמר

"ו

כי יפול

מנבלתם", ודרשינן, שאינו קרוי נבלה

עד שיפול

האבר לגמרי, אך בעוד שהוא מחובר מעט, אף שכבר אינו מעלה ארוכה, מכל מקום אינו מטמא .

תניא נמי הכי

דמהאי קרא ילפינן לה:

האבר והבשר המדולדלין בבהמה, ומעורין

שנשארו תלויין

בחוט השערה

-

יכול יטמאו טומאת נבלה? תלמוד לומר "

וכי

יפול"

-

עד שיפול!

מבואר בברייתא [וכן מדוייק במשנה], שהאברים המדולדלין נחשבים כמחוברים לבהמה לגבי טומאת אבר מן החי,

ואפילו הכי טומאת אוכלין מיטמו,

שלגבי קבלת טומאת אוכלין הם כבר נחשבים כתלושים -

מסייע ליה לרב חייא בר אשי.

דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו

[יבשו]

באיביהן,

בהיותן מחוברים באילן, הרי אפילו בעודן על האילן הם

מטמאות טומאת אוכלין,

שהרי הם כתלושין,

ו

אילו

התולש מהן בשבת

-

חייב חטאת.

והיינו, ששמואל סובר שאפשר לחלק בין הנושאים, שאף על פי שלגבי חיוב שבת עדיין הוא נחשב כמחובר, מכל מקום לגבי טומאת אוכלין הוא כבר נחשב כתלוש .

ויש לכך ראיה מדין אברים המדולדין, שהם נחשבים כמחוברין לגבי טומאת אבר מן החי, ומכל מקום הם נחשבים כתלושין לגבי טומאת אוכלין. [הראיה היא רק לכך שאפשר לחלק בין הנושאים. אך עדיין אין ראיה לעיקר הדין שפרי שיבש באילן נחשב כאבר המדולדל] .

לימא מסייע ליה

לרב חייא בר אשי אמר שמואל, שפרי שיבש באילן נחשב כתלוש לגבי טומאת אוכלין:

דתניא:

ירקות שצמקו

שהתייבשו בעודן מחוברין

באיביהן, כגון הכרוב והדלעת

-

אין מטמאין טומאת אוכלין.

שירקות אלו לאחר שנתייבשו אין עליהן שם "אוכל", לפי שאינם ראויים לאכילה כלל, אלא הם כעץ בעלמא, [והם מיועדים לעשיית כלים או להסקה].

ואם

קצצן

בעודן לחין

ויבשו

לאחר מכן, הרי הן

מטמאין טומאת אוכלין.

והוינן בה: וכי

קצצן ויבשן סלקא דעתך

דמטמאין טומאת אוכלין? והלא

עץ בעלמא הוא,

ואינם ראויין לאכילה כלל!?

ואמר רבי יצחק

: הכי קאמר: שקצצן לחין

על מנת ליבשן.

ובאופן זה חידשה הברייתא, שכל עוד שהם לחין הם נחשבים לאוכל ומטמאים טומאת אוכלין, אף שאינם עומדים לאכילה אלא לייבש אותם ולעשות מהם כלים או להסקה, דמכל מקום עכשיו הם אוכל.

והשתא מסקינן לראיה לרב חייא בר אשי: קתני ברישא, שהכרוב והדלעת שיבשו בעודן על האילן אין מטמאין טומאת אוכלין, ועל כרחך לא באה הברייתא להשמיענו דין זה, דהא פשיטא שהרי הן כעץ בעלמא. אלא, כדי לדייק ממנו ד

טעמא

שאינן מטמאין - משום

דכרוב ודלעת הוא,

והם,

כיון דיבשו

-

לאו בני אכילה נינהו! הא שאר פירות,

שראויין למאכל גם כשהם יבשים,

מטמאי

לאחר שיבשו, ואפילו בעודם על האילן.

היכי דמי? אי

מיירי הברייתא באופן

דיבשו הן ועוקציהן,

ובאה הברייתא לחדש ששאר פירות מקבלים טומאת אוכלין משום שהם נחשבים כתלושים, הרי דין זה הוא

פשיטא,

שהרי אם יבשו הן ועוקציהן אף לענין שבת הם נחשבים כתלושים , ומה באה הברייתא לחדש בזה?

אלא לאו

מיירי הברייתא באופן שיבשו הפירות

בלא עוקציהן,

ובאה הברייתא לחדש ששאר פירות מקבלים טומאה משום שהם נחשבים כתלושים, וראיה מכאן לדברי רב חייא בר אשי אמר שמואל.

ודחינן:

לעולם,

מיירי הברייתא שיבשו

הן ועוקציהן,

ואין ראיה לרב חייא בר אשי, שהרי אף לענין שבת הם נחשבים כתלושין. ומאי דקשיא לן דרישא פשיטא היא? אין הכי נמי! אלא סיפא ד

קצצן על מנת ליבשן

הוא ד

איצטריכא ליה

לאשמעינן, שאף על פי שהכרוב והדלעת אינם עומדים למאכל, מכל מקום הם מטמאין טומאת אוכלין בעודם לחים.

תא שמע

להקשות לרב חייא בר אשי: דתניא:

אילן שנפשח,

שנתלש ממנו ענף,

ובו פירות,

אפילו הן לחין -

הרי הן כתלושין.

שהרי אינם מחוברים לקרקע כלל.

ואם לא נתלש הענף, אלא

יבשו

הפירות בהיותן מחוברים לאילן -

הרי הן כמחוברין.

על אף שהם יבשים.

ודייקינן:

מאי לאו, מה "תלושין"

דאמרינן ברישא לגבי אילן שנפשח היינו שהם תלושין

לכל דבריהן,

בין לענין שבת בין לענין טומאת אוכלין,

אף "מחוברין"

דאמרינן באילן שלא נפשח אלא שיבשו הפירות היינו שהם נחשבים מחוברים

לכל דבריהן,

ואפילו לענין שאין מטמאין טומאת אוכלין. וקשיא לרב חייא בר אשי?

ומתרצינן:

מידי אריא

שהם שוים!? הרי אפשר לומר ד

הא כדאיתא, והא כדאיתא.

שהתלושין, באילן שנפשח, הם אמנם תלושין לכל דבריהם, אבל הפירות המחוברין שיבשו באילן שלא נפשח אינם כמחוברין אלא לענין שבת בלבד ולא לענין טומאה, וכדברי רב חייא בר אשי אמר שמואל .

שנינו במשנה:

נשחטה הבהמה

הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר. ורבי שמעון אומר: לא הוכשרו.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי

רבי מאיר ורבי שמעון?

דאם מיירי באופן שניתז מדם השחיטה על האבר, הרי ודאי שהאבר הוכשר, ובמה הם נחלקו? ואם נדון שהשחיטה עצמה מכשירה את הבשר לקבל טומאה, אף שלא ניתז על הבשר מדם השחיטה, הרי אין זה אלא באופן שהיא מתירה את הבשר לאכילה, דאגב שהיא מתירה באכילה היא מכשירה לקבל טומאה. אך האבר והבשר המדודלין אינם ניתרים על ידי השחיטה באכילה, ואין השחיטה מכשרת אותם לקבל טומאה?

הגמרא מבארת כמה אופנים שיתכן לתלות בהם את המחלוקת של רבי מאיר ורבי שמעון:

א.

אמר רבה

: מדובר באופן שלא ניתז מדם השחיטה על האבר המדולדל, והוא לא הוכשר בדם השחיטה. אלא דקיימא לן "יש יד להכשר", כלומר, שכשם שה"יד" [בית האחיזה] של האוכל מביאה את הטומאה לאוכל, כך היד של האוכל מביאה הכשר לאוכל, שאם הורטבה היד ולא הורטב האוכל, הרי זה נחשב שגם האוכל הוכשר,

ו

בבהמה

אם היא

נעשית יד לאבר

אחד -

קמיפ לגי.

מר

רבי שמעון

סבר: אין

ה

בהמה

כולה

נעשית יד לאבר

אחד. לפי שאין רגילים לטלטל את האבר על ידי הבהמה כולה, ואין הבהמה משמשת אחיזה לאבר אחד, הלכך לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלין בדם השחיטה שנזל על הבהמה ולא על האבר .

ומר

רבי מאיר

סבר: בהמה נעשית יד לאבר.

הלכך הבהמה כולה שהוכשרה בדם השחיטה מביאה את ההכשר לאבר המדולדל, ומעתה האבר ראוי לקבל טומאה.

ב.

אביי אמר

: מדובר באופן שלא הותז מדם השחיטה על האבר, ומשום "יד להכשר" נמי לא מהני להכשיר את האבר, לפי שכולי עלמא לא פליגי שאין בהמה נעשית יד לאבר אחד.

אלא, שרבי מאיר ורבי שמעון נחלקו האם הבהמה והאבר והבשר המדולדלין נחשבים כגוף אחד, ולכן מועיל הכשר הבהמה גם עבורם, [שהרי אין צריך שיורטב כל המאכל במים, אלא שאם הורטב מקצתו הוכשר כולו לטומאה], או שאינם גוף אחד, ובזה שהוכשרה הבהמה לא הוכשרו האבר והבשר המדולדלים,

ו

באוחז ב

חלק ה

קטן ואין

החלק ה

גדול עולה עמו

אלא נופל ממנו -

קמיפלגי,

האם החלק הגדול והחלק הקטן נחשבים כדבר אחד או לא. שהרי אם יאחז באבר ובבשר המדולדלים לא תימשך כל הבהמה אחריהם, אלא היא תיתלש מהם, ומאידך, אם יאחז בבהמה ימשכו אחריה האבר והבשר המדולדלין.

מר

רבי מאיר

סבר

: על אף שהוא

אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו

בכל זאת

הרי

הקטן

הוא כמוהו

של הגדול, שהוא נחשב כמחובר לו, הואיל וכשאוחז בגדול הקטן עולה עמו, ודי בכך. הלכך, מועיל הכשר הבהמה עבור האבר והבשר המדולדלין, כיון שהם נחשבים כדבר אחד.

ומר

רבי שמעון

סבר

: כיון שאם אוחז בקטן אין גדול עולה עמו, לכן

אינו כמוהו.

שאינו נחשב כמחובר לגדול. הילכך, האבר והבשר לא נחשבים כמחוברים לבהמה, והכשר הבהמה לא מועיל עבורם.

ואף רבי יוחנן סבר

כאביי, ש

"באוחז בקטן ואין גדול עלה עמו" קא מיפלגי.

דרבי יוחנן רמי דרבי מאיר אדרבי מאיר

:

מי אמר רבי מאיר

[במשנתנו, שהאבר והבשר המדולדלים אינם צריכים הכשר משום] ש

אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?

ורמינהו

: דתנן במסכת טבול יום:

אוכל שנפרס

שנחלק לשנים, אך הוא

מעורה במקצת

שאינו נפרד לגמרי, ומעתה יש לדון האם הם נחשבים כחלק אחד לגבי שאם יגע אדם טמא באחד מהם חבירו טמא כמוהו, או שמא אינם נחשבים כחלק אחד, ואם יגע אדם טמא בחלק אחד, רק אותו החלק טמא, ואילו החלק השני טהור.