Chullin 127a — Talmud auf Deutsch

תלמוד לומר

: "וזה לכם הטמא בשרץ

השורץ

על הארץ" ודרשינן מיתורא ד"השורץ", [שהיה יכול לכתוב "בשרץ על הארץ"], ש

כל מקום ש

הוא

שורץ,

דהיינו, שרוחש ומתנועע, הוא מטמא. ואם כן, אי אפשר למעט מ"על הארץ" שלא יטמא בהיותו בים, שהרי גם שם הוא שט ומתנועע, ועל כרחך "על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.

או אינו אומר "השורץ"

לרבות כל מקום ששורץ,

אלא "השורץ"

בא למעט שדוקא

כל המשריץ

שהוא נוצר מפריה ורביה של אב ואם [מלשון "פרו וישרצו"]

יטמא.

אבל

שאין משריץ לא יטמא.

אוציא

מכלל עכבר את ה

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה

שאין

הוא

פרה ורבה

שלא נוצר מפריה ורביה של עכבר אלא נוצר מאליו מהאדמה.

ואם כן חזרה שאלה למקומה שנמעט מ"על הארץ" כשירד העכבר לים ולא את מין העכבר שבים?

ודין הוא

שלא נמעט את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

שהרי

טימא בחולדה, וטימא בעכבר, מה חולדה

-

כל ששמה חולדה

היא טמאה,

אף עכבר כל ששמו עכבר

הוא טמא.

אביא

בכלל זה

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

או כלך לדרך זו: מה חולדה פרה ורבה, אף עכבר פרה ורבה,

ונמעט עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה שאינו מטמא!? ומאחר ובלשון הפסוק "השורץ" משמע טפי שהוא פרה ורבה, נמעט עכבר שבא מהאדמה.

תלמוד לומר

"וזה לכם הטמא

בשרץ

השורץ על הארץ", וכל המקרא הזה מיותר, שהרי כתיב אחרי זה "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מינה לרבות את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

ועל כרחך, קרא ד"השורץ" בא לרבות כל מקום ששורץ, ואפילו ירד לים. וקרא ד"על הארץ" בא למעט את מין העכבר שבים.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: אימא "בשרץ" לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה

כדאמרן בברייתא. אבל הא דהברייתא מרבה מ"השורץ" את היורד לים וממעטת מ"על הארץ" את מין העכבר שבים, תיקשי, דנימא איפכא: דקרא ד"

השורץ"

אתי לרבות את

כל שהוא שורץ

שרוחש ומתנועע,

ואפילו

מין ה

עכבר שבים. ואי משום "על הארץ",

נימא דאתי למעוטי שדוקא בעודו

על הארץ יטמא,

אבל אם

ירד לים לא יטמא!?

אמר ליה

רבא: לא מסתבר לדרוש כך את המקראות. שהרי

מאחר דשויתיה לים

ל

מקום טומאה

בכך שטימאת את עכבר הים, אם כן

מה לי הכא,

שהעכבר נמצא על הארץ,

מה לי הכא,

שנמצא בים, הרי גם הים הוא מקום טומאה!? ועל כרחך צריך לומר שעכבר הים אינו מטמא, ועכבר היבשה מטמא אף כשירד לים.

ומקשינן על הברייתא:

ו

הא

האי "על הארץ" מיבעי ליה

לדרשא אחרת:

להוציא,

למעט

ספק "טומאה צפה",

שאם השרץ צף על המים, וארע לאדם ספק האם נגע בשרץ הצף על המים או שמא לא נגע בו, הרי הוא טהור מספק אף ברשות היחיד. [ואף שבכל מקום ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, בספק טומאה צפה ספיקו טהור].

דאמר רבי יצחק בר אבדימי

: "על הארץ" משמע דוקא כשהשרץ מונח על הארץ, ולא כאשר הוא צף על מים. ומאידך, כתיב "השורץ", שמשמעותו שבכל מקום ששורץ, ואפילו הוא צף על גבי המים! הא כיצד? אלא, "השורץ" - לרבות שאם נגע בודאות בטומאה שצפה שהוא טמא. ו

"על הארץ"

-

להוציא ספק טומאה צפה

178 .

ואם כן מנין לדרוש גם לאפוקי עכבר שבים?

ומתרצינן:

תרתי "על הארץ" כתיבי

בפרשה, כדי לדרוש את שניהם.

תנו רבנן

: כתיב

"הצב למינהו",

ודרשינן מ"למינהו" -

להביא

את

הערוד

שנולד מצב ונחש, שהוא נחשב למין צב, ומטמא בטומאת שרצים.

וכן הנפילים וסלמנדרא

שהם שרצים ממין הצב, שאף הם מטמאים בטומאת שרצים כמו צב.

וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה,

היה

אומר: "מה רבו מעשיך ה'"!

יש לך בריות

ש

גדלות בים,

כגון דגים שבים,

ויש לך בריות

ש

גדלות ביבשה,

אותן

שבים, אילמלי

[אילו]

עולות ביבשה, מיד

הן

מתות.

ואותן

שביבשה אילמלי

[אילו]

יורדות לים, מיד

הן

מתות.

וכן,

יש לך בריות

ש

גדלות באור

באש, כסלמנדרא, שהוא ממין הצב, [ולכן היה רבי עקיבא אומר זאת כשהגיע לפסוק "הצב למינהו", שמהפסוק הזה מרבים סלמנדרא].

ויש לך בריות

ש

גדלות באויר.

אותן

שבאור, אילמלי עולות לאויר מיד מתות!

שאין להם קיום אלא באש.

ואותן

שבאויר, אילמלי יורדות לאור מיד מתות.

שהרי הם נשרפות .

הוי

אומר,

"מה רבו מעשיך ה'"!

תנו רבנן: כל

בעל חי

שיש ביבשה יש

גם כמותו

בים, חוץ מן החולדה.

אמר רבי זירא: מאי קראה,

היכן הוא נרמז?

דכתיב

"האזינו כל יושבי חלד",

דהיינו כל יושבי היבשה, והיבשה נקראת "חלד" לפי שרק בה מתקיימות חולדות, ולא בים, שאין קיימים בו מיני חולדות.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ביברי דנרש,

בעלי חיים הגדלים בברכות המים באיזור נרש -

אינן מן הישוב.

אינן גדלות אלא במים.

אמר רב פפא: בשמתא

יהיו אנשי

נרש,

שרשעים הם.

תרביה, משכיה, ואליתיה,

החלב והעור עם הבשר והאליה.

משל הוא, שכולם - קטן כגדול - רשעים הם, ויהיו בשמתא.

כתיב בירמיה:

"ארץ, ארץ, ארץ

-

שמעי דבר ה'".

אמר רב פפא: לא אבה נרש שמוע דבר ה'.

שכולם רשעים.

אמר רב גידל אמר רב: נרשאה נשקיך

אם נשק לך אחד מאנשי נרש -

מני ככיך!

מנה את שיניך להווכח אם לא חסר מהם. לומר לך שכולם גנבים.

ואם אחד מיושבי

נהר פקודאה לוייך

נתלוה עמך בדרך -

מגלימא שפירא דחזי עלך!

הוא עשה זאת כי ראה אותך לבוש בגד נאה, ורוצה הוא לגונבו ממך.

ואם אחד מאנשי

פומבדיתא לוייך

-

אשני אושפיזך!

שנה את אכסניתך שלא ידע היכן אתה לן, שגנבים מומחים הם.

אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד,

מקום רשעים שמזווגים שם כלאים,

וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב,

ששוכן אצלו תמיד, והיה נזקק עמו.

לימים, יצא ערוד מביניהם,

שהוא נושך בני אדם וממית.

וכשבאתי לפני רבי שמעון החסיד אמר לי

:

אמר הקדוש ברוך הוא: הם,

אנשי המקום ההוא

הביאו

לעולם בריה של כלאים שהוא

בריה שלא בראתי בעולמי,

על ידי שזווגו מינים של כלאים,

אף אני אביא עליהם

את הערוד שהוא

בריה שלא בראתי בעולמי.

ומקשינן:

והאמר מר: כל

הבריות

שתשמישן ועיבורן שוה

שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כאדם, או פנים כנגד עורף כבהמה, ומשך ימי עיבורן שוה, רק הם

יולדין ומגדלין זה מזה,

שמתעברים אחד מהשני ומניקים זה את בנו של זה.

וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה, אין יולדין ומגדלין זה מזה,

והרי הנחש והצב אין ימי עיבורן שוה, שהנחש ימי עיבורו שבע שנים, והצב ששה חדשים, ואיך יצא מהם ערוד?

ומתרצינן:

אמר רב: נס בתוך נס

היה. [הנס האחד, שהניח את מינו ובא על שאינו מינו, והנס השני, שילדו זה מזה אף שאין ימי עיבורם שוה - שיטמ"ק].

ומקשינן:

האי "פורענותא" הוא,

והאיך הוא קורא לזה נס?

ומתרצנין:

מאי "נס בתוך נס"

-

לפורענות!

כדי ליפרע מן הרשעים!

מתניתין:

בשר הבהמה לאחר מיתתה מטמא בטומאת נבלות בשיעור כזית. אך אם הבשר פירש מהבהמה קודם מיתתה, אינו מטמא כלל, אלא אם כן יש בו אבר שלם, כלומר, בשר גידין ועצמות. שהאבר שפירש מהבהמה בחיותה מטמא בטומאה חמורה כנבלה.

האבר

[שיש בו בשר גידין ועצמות]

והבשר

[לבדו]

המדולדלין בבהמה,

שהם נתלשו מהבהמה, אך עדיין נשארו מחוברים בה בצורה רופפת - הרי הם

מטמאין טומאת אוכלין במקומן.

שאפילו בעודם מחוברים במקומן לבהמה כבר יש להם שם "אוכל", והם ראויים לקבל טומאת אוכלין מהשרץ, ולטמאות אוכל אחר.

וזאת, בתנאי שחשב עליהם להאכילם לאדם, שהואיל והם אסורים באכילה אפילו לגוי משום אבר מן החי, הם אינם נחשבים מסתמא ל"אוכל" עד שיחשוב עליהם להדיא שיאכלם הגוי .

וצריכין

האבר והבשר המדולדלין בבהמה

הכשר.

שאינם מקבלים טומאה עד שיוכשרו לקבלת טומאה על ידי שיורטבו [פעם אחת] במים לאחר שנתדלדלו, ככל מאכל הצריך הכשר, כתנאי לקבלת טומאה.

אך לגבי טומאת "אבר מן החי" הם נחשבים למחוברים, ואינם מטמאים בטומאה חמורה, ורק לגבי טומאת אוכלים הם נחשבים לתלושים.