Chullin 120a — Talmud auf Deutsch

ואיכא דמתני לה

להך פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש -

אמתניתין

דריש פרקין . דקתני

העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין

משום שומר, [דהא היד אינה מצטרפת].

אמר ריש לקיש: לא שנו אלא עצם

[וכן שאר הדברים השנויים במשנה]

דהוי שומר

לבשר,

אבל נימא לא הויא שומר.

אלא יד, וכדמפרש ואזיל.

ורבי יוחנן אמר: אפילו נימא נמי הויא שומר.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן

: כיצד אתה אומר דנימא הוי שומר,

ומי איכא שומר על גבי שומר?!

ומתרצינן:

חלחולי מחלחל

השיער בעור עד הבשר, והוי הנימא שומר לבשר עצמו.

מתקיף לה רב אחא: אלא מעתה, תפילין היכי כתבינן!? הא בעינן כתיבה תמה, וליכא

, דהא אמרת שמגיע הנקב של השיער עד לצידו הפנימי של העור!?

ומתרצינן:

אישתמיטתיה

לרב אחא

הא דאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב!

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: תנן:

עור שיש עליו כזית בשר

-

הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו טמא.

ודייק רבי יוחנן:

מאי לאו,

הא דשערה מטמא -

משום שומר

הוא. וקשיא לריש לקיש?

ומתרצינן:

לא

משום שומר, אלא

משום יד

הוא.

ומקשינן:

נימא אחת למאי חזיא?!

שלכאורה מיירי המשנה בשערה אחת, ולא יתכן שתחשב יד, כי אין שערה אחת יכולה להחשב כבית אחיזה.

ומתרצינן:

כדאמר רבי אילעא ב"מלאי שבין המלאין", הכא נמי בנימא שבין הנימין,

בהרבה שערות מיירי.

והוינן בה: והיכא איתמר דרבי אילעא?

ומשנינן:

אהא דתנן: המלאי שבשיבלין

-

מיטמאין ומטמאין, ואין מצטרפין.

והוינן בה:

מלאי למאי חזיא?!

ועל זה

אמר רבי אילעא: במלאי שבין המלאין.

[לסיכום: לפי לישנא קמא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם נימא אחת נחשבת ליד. אך כשהיא עם הרבה נימים לכולי עלמא היא נחשבת ליד .

לפי הלישנא השניה הם נחלקו כשהשערה היא עם הרבה נימים האם היא נחשבת ליד. אך כשהיא בפני עצמה, לכולי עלמא אינה נחשבת ליד.

לפי הלישנא השלישית הם נחלקו האם נימא נחשבת לשומר [כשהיא כנגד הבשר], משום שחלחולי מחלחלא, או שהיא נחשבת לשומר על גבי שומר ].

שנינו במשנה:

והרוטב.

[שהוא מצטרף עם האוכל לקבל טומאת אוכלים, אך בפני עצמו אינו מקבל טומאה].

והוינן בה:

מאי רוטב?

ומשנינן:

אמר רבא: שומנא.

שומן שעל גבי המרק.

אמר ליה אביי

לרבא: אי הכי -

הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין?!

שהרי הוא אוכל גמור, ואילו במשנתנו מבואר שאינו נחשב כאוכל אלא כשהוא יחד עם הבשר ?

אלא

אמר אביי: הרוטב הינו

חלא דקריש

הנוזל היוצא מהבשר ונעשה קרוש, שאין עליו שם אוכל אלא רק כשהוא עם הבשר.

ומקשינן:

מאי איריא "קריש"?

והרי אפילו

כי לא קריש נמי

שם אוכל עליו כשהוא מחובר עם האוכל?

וכי תימא, שקודם שנעשה קרוש שם משקה עליו ולא שם אוכל, והאוכל והמשקה אינם מצטרפים לטומאת אוכלים, ולכן דוקא לאחר שנעשה קרוש הם מצטרפים. לא יתכן לומר כן,

ד

הא

אמר ריש לקיש: ציר

שיצא מהירק, ו

ש

עתה הוא נמצא

על גבי ירק

-

מצטרף

הציר עם הירק

לככותבת,

שהוא השיעור לחיוב כרת לאדם האוכל

ביום הכפורים.

ואף שהאוכל והשותה אינם מצטרפים, מכל מקום הירק והציר שעליו מצטרפים, ואם כן מבואר, שנוזל היוצא מהאוכל כשהוא מחובר לאוכל יש עליו שם אוכל אפילו אם אינו קרוש, ולגבי טומאת אוכלים נמי נימא שהם מצטרפים גם קודם שנעשה קרוש !?

ומתרצינן: שאני

התם,

ביום הכפורים, שחיוב הכרת אינו על אכילה דוקא, אלא

משום יתובי דעתא הוא.

שהתורה ציותה להתענות, וכל שנתיישבה דעתו הרי לא התענה, שהרי

בכל דהו מיתבא דעתיה.

הלכך, האוכל חצי כותבת ושותה חצי רביעית אינו חייב כרת, לפי שקים להו לחכמים שאין לו על ידי זה ישוב דעת, לא ישוב דעת של אכילה, ולא ישוב דעת של שתיה. אך האוכל ירק וציר שעליו, קים להו לחכמים שיש לו בזה ישוב דעת של אכילה, ולכן הוא חייב כרת .

אבל

הכא,

בטומאת אוכלין,

משום איצטרופי הוא.

דבעינן שיהא מצורף ביחד אוכל שיעור כביצה, והאוכל והמשקה אינם מצטרפים כלל, הלכך

אי קריש

הרוטב, דאז חשיב אוכל, הרי הוא

מצטרף

עם הבשר.

אי לא קריש,

והרי הוא נחשב משקה,

לא מצטרף

האוכל והמשקה לשיעור אחד .

שנינו במשנה:

והקיפה.

והוינן בה:

מאי קיפה?

ומשנינן:

אמר רבא: פירמא.

הוא החלק הדק שבבשר, השוקע בשולי הקדרה.

אמר ליה אביי

לרבא: אי הכי

הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין?

שהרי הוא בשר גמור.

ומתרצינן:

אלא אמר רב פפא

: קיפה היינו

תבלין

שנתבשל עם הבשר, שאין הדרך לאוכלו בפני עצמו אלא רק ביחד עם הבשר .

תנן התם: הקפה

[הקריש]

את הדם ואכלו, או שהמחה

המיס

את החלב

[שבטבעו הוא קרוש],

וגמעו

-

חייב

כרת משום אכילת דם וחלב.

והוינן בה:

בשלמא

לגבי

הקפה את הדם ואכלו

ניחא,

כיון דאקפיה

-

אחשובי אחשביה.

ולפיכך הוא חייב אף שאוכל את הדם שלא כדרך אכילתו .

אלא המחה את החלב וגמעו,

תיקשי, למה הוא חייב? והרי

"אכילה" כתיבא ביה

בחלב, ["כי כל אוכל חלב ונכרתה"],

והא

-

לאו אכילה היא,

אלא שתיה!? ומתרצינן:

אמר ריש לקיש: אמר קרא

לגבי חלב - "ונכרתה הנפש", ודרשינן

"נפש"

\-

לרבות את השותה

לחיוב כרת. [ש"נפש" משמע בכל צורה שהנפש נהנית על ידו].

תניא נמי גבי חמץ כי האי גוונא: המחהו

את הלחם במים

וגמעו

בפסח, הרי

אם חמץ הוא

-

ענוש כרת.

ו

אם מצה היא

שהמחה את המצה וגמאה -

אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

והוינן בה:

בשלמא

הא דקתני

אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח,

ניחא, ד

"לחם עוני" אמר רחמנא, והאי, כיון דפרתיה

[שהמיסו] -

לאו "לחם" הוא.

אלא

הא דקתני

אם חמץ הוא ענוש כרת,

תיקשי, שהרי

"אכילה" כתיבא ביה

בחמץ בפסח, והאי לאו אכילה הוא, אלא שתיה !? ומתרצינן:

אמר ריש לקיש: אמר קרא

בחמץ - "ונכרתה הנפש", ודרשינן: "

נפש"

-

לרבות את השותה.

ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כי האי גוונא: המחהו

לנבלת עוף הטהור

באור

[באש], וגמעו -

טמא.

ואם המחהו

בחמה טהור.

והוינן בה

: למה המחהו באור טמא? והא "

אכילה" כתיב ביה

בנבלת עוף טהור, שרק האוכלה נטמא ולא השותה ? ומתרצינן:

אמר ריש לקיש: אמר קרא

בנבלת עוף טהור "וכל הנפש אשר תאכל נבלה", ודרשינן

"נפש" לרבות את השותה

64 .

ומקשינן:

אי הכי,

המחהו

בחמה נמי

יהא טמא, שהרי נפשו נהנית?

ומתרצינן:

בחמה

-

איסורחי מסרח.

כיון שהנבלה עמדה בשמש עד שנימוחה, הרי היא הבאישה, ופקעה ממנה שם נבלה, [דאין הנבלה מטמאת עד שתהא ראויה לאכילה].

וצריכי

דרשא ד"נפש" לרבות את השותה - לגבי חלב, לגבי חמץ, ולגבי נבלת עוף טהור.

דאי כתב רחמנא

ב

חלב,

שהוא חייב עליו אף כשהמחהו, הרי

חמץ לא אתי מיניה,

לפי שהחלב חמור ממנו,

שכן לא היתה לו שעת הכושר,

שמעולם היה החלב אסור, מה שאין כן חמץ, שקודם שנתחמץ או קודם הפסח, הוא היה מותר, והיה לו שעת הכושר, ויתכן שאינו חייב עליו עד שיאכלנו דרך אכילה ולא דרך שתיה.

נבלה,

אף היא

לא אתי מיניה

דחלב, שהחלב חמור ממנה

שכן ענוש כרת

עליו, מה שאין כן נבלה שהאוכלה אינו חייב כרת אלא שהוא עבר על לאו.

ואי כתב רחמנא חמץ,

הרי

חלב לא אתי מיניה,

שהחמץ חמור ממנו

שכן לא הותר מכללו,

שכל חמץ שבעולם אסור, מה שאין כן חלב, שיש חלב המותר, והוא חלב חיה.

ונבלה לא אתיא מיניה

דחמץ,

שכן ענוש כרת

בחמץ, מה שאין כן בנבלה.

ואי כתב רחמנא בנבלה,

הרי

הנך

חמץ וחלב -

לא אתיא מינה,

לפי שהנבלה חמורה מהם,

שכן

היא

מטמאה

והם אינם מטמאים.

ומקשינן: אמנם

חדא מחדא לא אתיא,

וכדאמרינן, אבל

תיתי חדא מתרתי.

דלכתוב רחמנא "נפש" רק בשנים מתוך השלשה, והשלישי ילמד מהם בצד השווה?

ומתרצינן:

הי תיתי?

איזה מהם לא תכתוב וילמד מהשנים?

לא לכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך

מחלב ומחמץ,

איכא למיפרך:

מה להנך שכן ענוש כרת,

תאמר בנבלה שאין בה כרת.

ואי תימא

לא לכתוב רחמנא בחמץ ותיתי מהנך

מחלב ומנבלה,

איכא למיפרך:

מה להנך שכן לא היתה להן שעת הכושר,

תאמר בחמץ שהיתה לו שעת הכושר.

ואי תימא

לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך

מחמץ ומנבלה,

איכא למיפרך:

מה להנך שכן לא הותר מכללן, תאמר בחלב שהותר מכללו.

הילכך הוצרכו להכתב שלשתן.

והוינן בהא דאמרינן שחלב לא אתי מחמץ ונבלה לפי שהוא קל מהם בכך שהותר מכללו:

ומאי ניהו?

היכן מצינו שהותר חלב מכללו.

אילימא חלב בהמה

שהותר

לגבוה

להקריב את חלב הקרבן למזבח, אם כן

נבלה נמי

מצינו שהותרה מכללה לגבוה, שהרי

אישתראי מליקת עוף לגבוה,

שקרבנות העוף מצוותן במליקה על אף שעוף חולין שנמלק הרי הוא נעשה נבלה במליקה, ושוב אין מעלה לחלב על פני נבלה ?

ואלא

תאמר שהחלב הותר מכללו ב

חלב חיה,

שהותר

להדיוט

לאכילה, אכתי

נבלה נמי

הותרה להדיוט, שהרי

אישתראי מליקה דחטאת העוף

באכילה

לכהנים?

וכיון שנבלה אף היא הותרה מכללה הרי אף על פי שחמץ לא הותר מכללו מכל מקום אפשר ללמוד חלב מחמץ ונבלה בילפותא ד"במה הצד", כיון שלא מצינו חומרא אחת שנוהגת בשניהם ולא בחלב, ואם כן "נפש" שכתוב אצל חלב מיותר הוא?

ומתרצינן:

לעולם

הותר מכללו דחלב היינו הא דהותר

חלב חיה להדיוט. ודקא קשיא לך

שנבלה אף היא הותרה בחטאת העוף ל

כהנים?

תריצנא: עיקר ההיתר בנבלה דחטאת העוף הוא משום גבוה, ד

כהנים משלחן גבוה קא זכו.

והרי זה נחשב שהם אוכלים מגבוה, אבל היתר נבלה להדיוט לא מצינו, אלא רק בחלב, ולפיכך ליכא למילף חלב מנבלה וחמץ.

והא דתניא

: כתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מה"א ד

"הטמאים"

-

לאסור צירן

[הנוזל היוצא מהשרצים],

ורוטבן

[השומן שבגופם],

וקיפה

[בשר דק ותבלין השוקעים לשולי הקדירה]

שלהן,

של השרצים, באכילה .

והוינן בה:

למה לי

קרא לאסור כל אלו בשרצים?

ליגמר מהני,

מחלב וחמץ ונבלה שאף לאחר שנמוחו, הם עומדין באיסורן שאסורין בשתיה!? ומתרצינן:

צריכי.

דאי לא כתב רחמנא

בשרצים אלא הוה ילפינן מהנך,

הוה אמינא

-

דיו לבא מן הדין להיות כנדון. מה התם

בחלב חמץ ונבלה, אינו חייב

עד דאיכא כזית, אף הכא נמי

לא יהא חייב על אכילת שרצים

עד דאיכא כזית.

הלכך כתב רחמנא בשרצים לומר שיהא הנמחה מהם כשרץ עצמו, שחייב עליו בכעדשה.