Chullin 119b — Talmud auf Deutsch

בעי רב אושעיא:

שני שומרים

-

מהו שיצטרפו

עם האוכל הנשמר על ידם לשיעור כביצה של טומאת אוכלין?

והוינן בה:

היכי דמי?

אילימא ב

שני שומרים שהם

זה על גב זה,

כגון מאכל שיש עליו שני קליפות, האחד על גבי השני. ומבעי ליה האם לשניהם יש דין שומר ומצטרפים, תיקשי, מאי קמיבעיא ליה לרב אושעיא?

ומי איכא שומר על גב שומר!?

הרי פשוט שאין דין "שומר" המצטרף לכביצה אלא על השומר הראשון, שהוא השומר של הפרי עצמו. ולא על השומר השני שהוא שומר של השומר.

וראיה לדבר :

והתנן: רבי יהודה אומר: שלש קליפות

הן

בבצל. ו

כל קליפה דינה שונה מחברתה:

א. הקליפה ה

פנימית

הסמוכה לבצל -

בין

כשהיא

שלמה

ו

בין

כשהיא

קדורה

[נקובה], הרי היא

מצטרפת

לאוכל להשלמת השיעור. ולא מדין שומר, אלא שהקליפה עצמה ראויה לאכילה עם הבצל, והיא נחשבת לאוכל.

ב. הקליפה ה

אמצעית

אם היא

שלמה,

הרי היא

מצטרפת

כדין שומר. אך אם היא

קדורה אין

היא

מצטרפת,

לפי שאינה שומרת על הבצל כאשר היא נקובה .

ג. הקליפה

החיצונה

-

בין כך ובין כך,

בין כשהיא שלמה ובין כשהיא נקובה, הרי היא

טהורה

, לפי שאין עליה דין שומר, כיון שאינה שומרת על הבצל אלא על השומר של הבצל, שהיא הקליפה האמצעית שתחתיה .

הרי שאין שומר על גבי שומר . ומאי קמיבעיא לרב אושעיא?

ומתרצינן:

רב אושעיא

-

שומר

של

אוכל,

שהיה בו בתחילה יחד עם האוכל שיעור כביצה,

שחלקו

לשנים,

קמיבעיא ליה

האם יצטרפו עתה שני חלקי השומר הנפרדים עם שני חלקי האוכל.

וצדדי האיבעיא הם: האם

כיון דהאי

השומר על החלק האחד

לא מגין אהאי

על החלק השני.

והאי

השומר על החלק השני

לא מגין אהאי

על החלק הראשון, -

לא מצטרפת

לאוכל, לפי שהשומר אינו מצטרף אלא עם האוכל שהוא מגין עליו, ולא עם האוכל השני [המוגן על ידי השומר השני]. והרי בכל חלק עם השומר שלו בלבד יש רק חצי כביצה,

או דלמא, כיון דהאי

שומר

מגין

על האוכל

אדידיה, והאי

שומר

מגין אדידיה

-

מצטרפין.

כיון שכל שומר מצטרף עם האכל שלו והאוכלין עצמן מחוברין ביניהם, הרי חשיב הכל כמחובר, ושניהם מצטרפים זה לזה לשיעור כביצה ?

תא שמע: רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול, ומטמא בשל קטניות, מפני שרוצה במשמושן.

וקא סלקא דעתין דמדין שומר קאתינן עלה, שהשרביטין הם שומרים לקטניות. והרי בשרביט אחד אין בו שיעור כביצה כדי שיקבל טומאה, אלא מצרפינן כמה שרביטים עם האוכל שבהן לכביצה . והרי כל שרביט אינו שומר אלא רק על מה שבתוכו, שאין בו כזית. ובכל זאת מצטרפין כל השומרים עם האוכל שבתוכם. ומוכח כי שני שומרים מצטרפים.

ודחינן:

אמר רב אחא בריה דרבא

: הכא במאי עסקינן - בנגע השרץ

בקולחא, ומשום יד.

ולא משום שומר. ומיירי באופן שבקטניות בפני עצמם יש שיעור כביצה, ואין צריך לצרף את השרביטים, וקא משמע לן, שהקלח נחשב יד לכל הקטניות, אף שאין כזית מהם במקום אחד.

ומאי ב"משמושן"

דקאמר רבי אלעזר בן עזריה -

בתשמישן.

שהוא רוצה בשימוש של הקלח לאחיזה לקטניות.

תא שמע: דתנא דבי רבי ישמעאל: "על כל זרע זרוע", כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה

-

חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן!

שהקליפה מצטרפת עם החטה מדין שומר. והרי בחטה אחת עם קליפתה אין שיעור כביצה אלא בצירוף כמה חטים יחד, ואמרינן שקליפותיהם מצטרפות לאוכל לכביצה. ומוכח דשני שומרים מצטרפים.

ודחינן:

כדאמר רב אחא בריה דרבא: "בקולחא

-

ומשום יד",

שקלח אחד משמש יד אחת לכל השרביטין.

הכא נמי

ביחס לצירוף הקליפות איירי

בשדרה

של השבלת, שהחיטים נמצאים סביבה,

ומשום שומר

אחד הם מצטרפים. שכל קליפה צריכה לכל הקליפות האחרות, שאם תנשור הקליפה מהחטה התחתונה שבשבולת, יפלו כל הקליפות והחטים שמעליה עד ראש השבולת. ולפיכך כל הקליפות מצטרפות.

ומקשינן:

בשלמא עיליתא

השורות העליונות של החטים,

צריכי לתתיתא

לשורות שמתחתיהן, לפי שמבלעדיהן יפלו גם העליונות.

אלא תתיתא

-

מאי צריכא לעיליתא?

שגם ללא השורות העליונות מתקיימות התחתונות, ואין הם שומרים עליהם. ואם כן למה מצטרפות הקליפות של החיטים העליונות עם החטים שבשורות התחתונות ? ומתרצינן:

בחד דרא

עסקינן. שהקליפות אינן מצטרפות אלא לחטים שבאותה שורה, לפי שכולם שומרים זה על זה, שאם תפול חטה אחת תפול כל השורה.

ומקשינן:

ומי איכא

שיעור

כביצה

ב

אוכלין בחד דרא?

והרי בכל החטים עם הקליפות שבשורה אחת אין בהם כביצה כדי לקבל טומאה. ומה יועיל הצירוף של הקליפות?

ומתרצינן: אכן, יתכן שיהיה בהם שיעור כביצה וכגון

בחטי דשמעון בן שטח,

שבימיו היתה הברכה מצויה והיו החטים גדולים מאוד, וכן השעורים והעדשים היו גדולים מאוד.

ומסקינן:

השתא דאתית להכי, חדא חיטה נמי, בחיטי דשמעון בן שטח.

ושוב אין צורך לאוקמי להא דתנא דבי רבי ישמעאל שהחטה בקליפתה מצטרפת בשדרה של שבולת, שקבועים בה כמה חיטים. אלא מיירי בחיטה אחת בימיו של שמעון בן שטח, שהיה אז בחיטה אחת עם קליפתה שיעור כביצה .

גופא: שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים, והכניס ראשיהן

ה

שניים

שאין עליהן בשר

לבית, והבית מאהיל עליהן

-

הבית טמא.

יהודה בן נקוסא אומר משום רבי יעקב: היאך שני עצמות מצטרפין לכזית!?

אך עצם שיש עליה כזית בשר, לכולי עלמא היא מכניסה את הטומאה לבית.

אמר ריש לקיש: לא שנו אלא עצם

משום

דהוי יד

לבשר,

אבל נימא

[שערה שעל העור]

לא הויא יד.

שאין השערה יכולה לשמש כבית אחיזה לבשר, כיון שהיא מתנתקת על ידי האחיזה, [ואף שהשערה נחשבת "שומר" לבשר, והשומר מכניס ומוציא את הטומאה אף שאינו משמש בית אחיזה לאוכל, מכל מקום אינה מכניסה את הטומאה, לפי שאין השערה שומרת אלא את הבשר שכנגדה, והכא איירי כשאין כזית בשר כנגד השערה].

ורבי יוחנן אמר: אפילו נימא נמי הויא יד!

ומביאה את הטומאה לבית.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: תנן:

עור שיש עליו כזית בשר

נבלה, הרי

הנוגע בציב

[תלתל בשר]

היוצא ממנו,

או

בשערה שכנגדו

מעברו השני של הכזית בשר -

טמא!

ודייק רבי יוחנן:

מאי לאו,

הא דשערה מטמאת -

משום יד

הוא דמטמאת. הרי ששערה יש לה דין יד, וקשיא לריש לקיש!?

ומתרצינן:

לא

משום יד היא מטמאת, אלא

משום שומר

היא מטמאת. ובאופן שהשערה היא כנגד הבשר. [וכן מדוייק בברייתא "בשערה שכנגדו", ומשמע שהשערה שאינה כנגד הבשר אינה מטמאת, ולפי רבי יוחנן שהנידון הוא משום יד צריך לדחוק ש"כנגדו" לאו דוקא].

ומקשינן:

ומי איכא שומר על גבי שומר!?

והרי העור הוא השומר של הבשר, והשערה שעל גבי העור אינה אלא שומר על גבי שומר, ולעיל הוכחנו שאין שומר על גבי שומר.

ומתרצינן:

חלחולי מחלחל.

השערה מחלחלת ומנקבת את העור ומגיעה עד הבשר, ובכך היא נחשבת שומר על הבשר עצמו.

מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אלא מעתה,

דאמרת שהעור יש בו נקבים המחלחלים עד לבשר -

תפילין היכי כתבינן!? הא בעינן כתיבה תמה,

שלמה, [דכתיב "וכתבתם" ודרשינן וכתב - תם],

וליכא!

שהרי כיון שיש נקבים בעור, מופסקת הכתיבה על ידי הנקבים, ואין היא כתיבה "תמה"!?

ומתרצינן:

אישתמיטתיה

לרב אחא בר יעקב

הא דאמרי במערבא: כל נקב

שהוא קטן,

שהדיו עובר עליו

וסותם אותו -

אינו נקב.

כי על אף הנקב, לא נראית בו האות חלוקה לשתיים, ונקבים אלו שבעור שנעשים על ידי השערות, אף הם קטנים הם, והדיו עובר עליהם.

ואיבעית אימא: כוליה

מתניתין, בין הציב ובין השערה,

משום יד

הם מטמאין. ולא תיקשי לריש לקיש דאמר שהנימא אינה יד. כי יש לתרץ

כדאמר רבי אלעא

על שאלה אחרת

"במלאי שבין המלאים", הכא נמי

יש לתרץ דמיירי

בנימא שבין הנימין.

שיש שם הרבה שערות, ואפשר לאחוז באמצעותן את הבשר, והן לא יתנתקו ממנו, ולכן חשיבי "יד".

וריש לקיש מיירי בנימא אחת בלבד, דלא הוי יד, לפי שהיא מתנתקת בעת האחיזה.

ומבארינן:

והיכא אתמר

הא

דרבי אלעא?

אהא

דתנן:

מלאי

[שערות]

שב

ראש ה

שבלים

-

מטמאין ומטמאין

כדין יד, לפי שהן יד לשבלים,

ואינן מצטרפין,

לפי שהשער שבראשי השבלים אינו שומר אותן.

והוינן בה:

מלאי

-

למאי חזי

בתור יד? שהרי הוא מתנתק כשאוחזין בו את השבולת?

ועל זה

אמר רבי אלעא: במלאי שבין המלאים!

שיש הרבה שערות על השבולת, ואינן מתנתקות בשעת האחיזה .

לישנא אחרינא אמרי לה

: דרבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו בנימא אחת, דלכולי עלמא לא הוי יד, לפי שהיא מתנתקת , אלא הם נחלקו בהרבה נימים האם הוי יד או לא .

ומקשה רבי יוחנן לריש לקיש מהמשנה ד"הנוגע בשערה שכנגדו טמא" דמיירי, לכאורה, בהרבה שערות, ומבואר דהוי יד!? ומתרצינן, דההוא משום שומר ולא משום יד. ו

הכי נמי מסתברא דמשום שומר

הוא.

דאי סלקא דעתך משום יד

תיקשי, דהא קתני "שערה" דמשמע אחת, ו

נימא אחת למאי חזי!?

ודחינן: לעולם משום יד הוא, ו

כדאמר רבי אלעא במלאי שבין המלאין, הכא נמי

מאי "שערה"

בנימא שבין הנימין

שהיו שם הרבה שערות, ולא רק שערה אחת. [אך לריש לקיש שגם שערה אחת שבין הרבה שערות לא הוי יד, על כרחך הברייתא מיירי בדין שומר].

והיכא איתמר דרבי אלעא?

אהא דתנן: המלאי שבשבלים

-

מיטמאין ומטמאין, ואין מצטרפין!

והוינן בה:

מלאי למאי חזי?

ועל זה

אמר רבי אלעא: במלאי שבין המלאים!