Chagigah 26a — Talmud auf Deutsch

או שניהן יוצאין

מלפנים מן העיר ונכנסים אליה, וראו זה את זה קודם שהיו במודיעים, שהיה יכול החבר לקנות ממנו לפנים מן העיר אלא שפשע ולא קנה ממנו [מאירי] -

הרי הם

כלחוץ

ואין הקדר נאמן.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא

במשנתנו כחילוק המבואר בברייתא:

כי יש להקשות על משנתנו מיניה וביה, שהרי שנינו:

הקדר שמכר את הקדירות ונכנס "לפנים מן

המודיעים

" הרי זה נאמן. ומשמע:

טעמא דנכנס לפנים מן המודיעים, הא

אם נכנס רק ל

מודיעים גופה, לא מהימן

והרי

אימא סיפא: יצא

[מן המודיעים]

אינו נאמן

, ומשמע:

הא מודיעים גופה

, הרי הוא

נאמן

, וקשיא רישא לסיפא?!

אלא לאו שמע מינה

:

כאן

סיפא -

בקדר יוצא וחבר נכנס

, ולפיכך אילו היה במודיעים עצמה היה נאמן.

וכאן

רישא -

בששניהן יוצאין, או שניהן נכנסין

, ולפיכך אינו נאמן אלא לפנים מן המודיעים.

תנא

בברייתא:

אין

נאמנין

עמי הארץ על כליהם מן המודיעים ולפנים, אלא

בכלי חרס הדקין

כגון קדרות כוסות וקיתוניות כיון שאי אפשר בלי כלים אלו; אבל כלים גסים כגון חבית ליין אין הם נאמנים אלא כשהביאום לירושלים עצמה, וכפי שיתבאר במשנה לקמן.

ואין נאמנין אלא

לקודש

.

אמר ריש לקיש: והוא

, שהיו כלי החרס קטנים עד

שניטלין

כל אחד ואחד מהם

בידו אחת

, אז נאמן עם הארץ.

ורבי יוחנן אמר: אפילו

גדולים

שאינן ניטלין בידו אחת

.

אמר ריש לקיש: לא שנו

שהקדרים נאמנים על כלי חרס,

אלא

כשהן

ריקנין, אבל מלאין לא

.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים, ואפילו אפיקרסותו לתוכו

[אפילו מלאין משקין של הקדר שאינן של קודש].

ואמר רבא: ומודה רבי יוחנן: במשקין

עצמן שהן טמאין

. שלא האמינוהו אלא על הכלים ולא על המשקים.

ואל תתמה

שיאמרו חכמים כעין זה שיהיה דין הכלים חלוק מדין המשקין שבתוכו,

שהרי

כל דברי חכמים כך הן, וכמו שמצינו במשנה באהלות [פרק ה משנה ד] שחילקו חכמים בין הכלים למה שבתוכם:

כלי חרס של עם הארץ המוקף צמיד פתיל שהיה באוהל המת, או שהיה סותם את הארובה שבין הבית [שיש בו מת] לעליה, אין הוא מציל אלא על אוכלין ומשקין שלא ייטמאו ולא על הכלים, וכפי שנתבאר כל זה לעיל דף כב [לדעת בית שמאי, וחזרו בית הלל להורות כדבריהם, כמו ששנינו באהלות שם].

ואם היו

לגין

[כדין] משאר מינים

מלא משקין

שהיו בתוך כלי חרס של עם הארץ המוקף צמיד פתיל, או שהיו עומדים בעליה וכלי חרס של עם הארץ מפסיק בין הבית לעליה - הרי ה

לגין

עצמן

טמאין טומאת שבעה

, לפי שאין כלי חרס של עם הארץ מציל עליהן מלהיטמא.

ו

אילו ה

משקין

שבתוך הלגין הרי הן

טהורין

, שכלי החרס הציל עליהן.

ועל דרך זה אף כאן, המשקין טמאין והכלי טהור.

מתניתין:

עוד חומר בתרומה מבקודש:

א.

הגבאין

[גובי מיסי מלך גוי, והם עמי הארץ]

שנכנסו לתוך הבית

כדי לקחת עבוט, ויש לחוש שמא נגעו בשאר כלי הבית, [תוספות יום טוב].

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים

של חרס שגנבו, ויש לחוש שמא נגעו בו בתוכו [שאין כלי חרס מיטמא אלא מתוכו] וטימאוהו [רש"י].

הרי אלו

נאמנין לומר

לגבי קודש

לא נגענו

, אבל לתרומה אין נאמנים [רש"י].

ב.

ובירושלים

עצמה

נאמנין

הקדרים

על הקודש

, על טהרת כלי חרס, אפילו גסין, וכל שכן דקין בשביל קודש, ויתבאר בגמרא.

ובשעת הרגל

נאמנים עמי הארץ

אף על התרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: הגבאין שנכנסו לתוך הבית, נאמנין לומר לא נגענו:

ורמינהו

ממשנה בטהרות:

הגבאין שנכנסו לתוך הבית

, הרי

הבית כולו טמא!

כל כלי הבית טמאין, שחזקה הגבאין ממשמשין בכלים, ואילו במשנתנו שנינו שנאמנין הם לומר לא נגענו?!

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

המשנה בטהרות ששנינו: הבית כולו טמא - כגון

דאיכא נכרי בהדייהו

[יש נכרי עמהם], הואיל ויש להם אימה ממנו וממשמשין בכל הבית, כדמפרש ואזיל.

הא

משנתנו ששנינו: נאמנין לומר לא נגענו - כגון

דליכא נכרי בהדייהו

.

דתנן: אם יש נכרי עמהן

[עם הגבאים], הרי אלו

נאמנין לומר לא נכנסנו

כלל לבית,

אבל אין נאמנין לומר: נכנסנו אבל לא נגענו

.

ומפרשינן:

וכי איכא נכרי בהדייהו

-

מאי הוי

[כשיש נכרי עמהן מדוע אין נאמנין]?

נחלקו בדבר

רבי יוחנן ורבי אלעזר

:

חד אמר

: כי

אימת נכרי

עצמו

עליהן

, שמא יענישם בגוף או בממון.

וחד אמר: אימת מלכות עליהן

, שמא ילשין עליהם הנכרי אצל המלכות לומר שהם חסים על נגישתם וממשכנים בבהלה, ולפיכך מחפשין יפה יפה ונוגעים בכל, [מאירי].

מאי בינייהו

בין רבי יוחנן לרבי אלעזר?

איכא בינייהו

כשהיה עמהן

נכרי שאינו חשוב

, שאין יראים ממנו עצמו אלא ממלשינותו.

שנינו במשנה:

וכן הגנבים שהחזירו את הכלים

נאמנין לומר לא נגענו:

ורמינהי

ממשנה בטהרות:

הגנבים שנכנסו לתוך הבית, אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים

.

הרי שמקום דריסתם הוא טמא, וכל שכן הכלים עצמן שגנבו והחזירו שהן טמאים?!

אמר רב פנחס משמיה דרבה

: משנתנו עוסקת

כשעשו

הגנבים

תשובה

ומתוך כך החזירום, ולפיכך אינם משקרים.

דיקא נמי

שמשנתנו עוסקת בגנבים שעשו תשובה, מ

דקתני: שהחזירו את הכלים

.

שמע מינה!

שנינו במשנה:

ובירושלים נאמנין על הקודש

:

תנא

בברייתא:

נאמנין על כלי חרס גסין

[וכל שכן דקין]

לקודש

.

וכל כך למה

, שהאמינום חכמים על הכלים הדקים אפילו חוץ לירושלים, ובירושלים עצמה האמינום אף על הגסין [רש"י]?

לפי

שאין עושין כבשונות בירושלים

.

שנינו במשנה:

ובשעת הרגל

[נאמנין]

אף על התרומה: מנהני מילי?

אמר רבי יהושע בן לוי

: מ

דאמר קרא

בענין פילגש בגבעה:

"ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים

".

הכתוב עשאן כולם

בשעת אסיפה -

חברים

, ואף הרגל שעת אסיפה היא.

מתניתין:

חבר

הפותח את חביתו

למכור יין בירושלים ברגל,

ו

כן

המתחיל בעיסתו

[ככרו] למוכרו [רש"י ביצה יא] וכל הבא לקנות הרי הוא ממשמש בהם, ואף עמי הארץ ממשמשים בהם -

על גב הרגל

, בעבור מעלת הרגל, שכולם חברים בו [מלאכת שלמה].

רבי יהודה אומר: יגמור

למכור!

רשאי הוא למכור את כל מה שנשאר, אפילו לחברים, ולכל אדם, גם לאחר הרגל [רש"י ביצה].

וחכמים אומרים: לא יגמור

לאחר הרגל. כי אף על פי שברגל הם טהורים, לא שטהרתם טהרה, אלא שברגל הכל חברים, אבל לאחר הרגל מגעו טמא למפרע.

גמרא:

יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא, אקילעא

על פתח ביתו

דרבי יצחק נפחא

.

פתח חד

מהם

ואמר

נסתפק: לדעת חכמים הסוברים: לא יגמור לאחר הרגל -

מהו שיניחנה לרגל אחר?

אמר ליה אידך

: והרי

יד הכל

ומכללם עמי הארץ

ממשמשין בה

ברגל,

ואת אמרת יניחנה לרגל אחר?!

אמר ליה: אטו

, וכי

עד האידנא

[עד עכשיו] כשהתירו לו למוכרו ברגל

לאו יד הכל ממשמשין בה

, ומכל מקום התרת, וכך יש לנו להתיר ברגל אחר?!

אמר ליה: הכי השתא

, מהו הדמיון!? הרי אין הנדון דומה לראיה.

כי:

בשלמא עד האידנא

, ברגל כשהתרנו לו למוכרו, הטעם שהתרנוהו הוא משום ש

טומאת עם הארץ ברגל

-

רחמנא טהרה

.

אלא השתא

, הרי

טמאה היא

למפרע, וחבר אינו רשאי למכור דבר שהוא טמא.

נימא כתנאי

:

דתני חדא: יניחנה לרגל אחר

.

ותניא אידך: לא יניחנה לרגל אחר

.

מאי לאו, תנאי היא

שנחלקו לפי דעת חכמים דמשנתנו הסוברים שלא יגמור, אם מכל מקום יכול להניחה לרגל הבא.

ודחינן:

לא

כאשר אתה סבור שאליבא דחכמים נחלקו התנאים, אלא:

הא דקתני: יניחנה

לרגל אחר,

רבי יהודה

דמשנתנו היא.

והא דקתני לא יניחנה, רבנ

ן דמשנתנו היא.

ותמהינן עלה:

ותסברא!

וכי סבור אתה שיתכן לומר כאשר אמרת, שהברייתא הסוברת יניחנה לרגל אחר, רבי יהודה היא?! ו

הא רבי יהודה יגמור

מיד לאחר הרגל

קאמר

, ואין צריך להניחה לרגל הבא?!

אלא

מפרשת הגמרא את הברייתות בהיפוך:

הא דקתני לא יניחנה

לרגל אחר,

רבי יהודה

היא, וכדמפרש ואזיל, שאין צריך להניחה לרגל הבא, אלא יכול לגמור מיד לאחר הרגל.

והא דקתני יניחנה

לרגל אחר,

רבנן

היא.

ומאי "לא יניחנה

" דקאמר רבי יהודה בברייתא, והרי אף מיד לאחר הרגל יגמור וכל שכן שאם רצה יניחנה לרגל אחר?

הכי קאמר:

שאין צריך להניחה

לאחר הרגל אלא יגמור מיד.

מתניתין:

אף שברגל כולם חברים, אין הדברים אמורים אלא לגבי זה שברגל עצמו לא יחששו למגעם, אבל משעבר הרגל, הרי כל מה שנגעו בו עמי הארץ הכל טמא למפרע.

ולפיכך:

משעבר הרגל

, היו

מעבירין על טהרת עזרה

.

מעבירין את הכלים ממקומן, כדי להטבילן, ולטהר את העזרה מטומאת עם הארץ שנגעו בהם.

ואם

עבר הרגל ליום ששי

[יצא הרגל ונכנס יום ששי],

לא היו מעבירין

ביום ששי על טהרת עזרה

מפני כבוד השבת

, שהיו הכהנים צריכים להתעסק איש בביתו לצורך השבת, ואין להם פנאי להעביר על טהרת העזרה, אלא היו מעבירין ביום ראשון.

רבי יהודה אומר: אף לא

היו מעבירין על טהרת עזרה

ביום חמישי

הסמוך לרגל מאחריו,

מפני שאין הכהנים פנויין

[כדמפרש בגמרא], והיו מעבירין ביום ראשון.

גמרא:

תנא

בברייתא לפרש מה ששנינו: אף לא ביום חמישי שאין הכהנים פנויין:

שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן

.

טרודים הם ביום שלאחר הרגל להוציא את הדשן שנתערם על גבי המזבח מרוב קרבנות שהיו ישראל מביאין ברגלים.

מתניתין:

כיצד מעבירין על טהרת עזרה?

מטבילין

לאחר הרגל

את הכלים שהיו במקדש

.

ו

אילו את השולחן שאין יכולים להטבילו, מפני לחם הפנים שעליו, ואמרה תורה: לחם פנים לפני "תמיד" -