Bechorot 7b — Talmud auf Deutsch

"

שהיוצא מן הטמא

-

טמא, והיוצא מן הטהור

-

טהור

", "שהיוצא

מטמא

" שמשמעותו יוצא מגופו של הטמא -

לא קאמר

התנא,

אלא

"שהיוצא

מן

הטמא

", וכאילו אמר התנא "מין טמא", וכלול בזה גם מי רגלים של חמור ואפילו אם תמצי לומר שמיא עול ומיא נפוק,

ו

משום ד

הני

מי רגלים של חמור -

נמי מינא דטמא הוא

, כלומר, כיון שעכורים הם וכמו החלב הם הרי הם "מין טמא" שהחלב טמא הוא.

ואיכא דאמרי

מה שלא נסתפקו בני הישיבה במי רגלים של סוסים וגמלים, אינו משום שיש חילוק בגוף האיסור בין מי רגלים של חמור לשל סוסים וגמלים, אלא

דסוסים וגמלין לא קא מיבעיא להו

, משום

דלא שתו אינשי

[אין בני אדם שותים אותם] -

כי קמיבעיא להו

רק במי רגלים

דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא

[שדרך לשתותם, ומועילים הם למחלה המתבטאת בירקון הגוף], ובזה הוא שנסתפקו

מאי?

וגם פשיטות הספק לפי האיכא דאמרי הוא באופן אחר:

אמר להו רב ששת: תניתוה

במשנתנו:

"

היוצא מן הטמא

-

טמא, והיוצא מן הטהור

-

טהור

",

והני נמי

מי רגלים -

מטמא קאתי

[מטמא הם באים ואסורים].

מיתיבי

מברייתא למה דאמר רב ששת לפי שתי הלשונות, שהיוצא מן הטמא אסור, אף כשאינו מתמצה מגופה:

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר

, ואף שהדבורה טמאה היא?

מפני שמכניסות אותו לגופן

מצוף הפרחים ומוציאם אותו,

ואין ממצות אותו מגופן

-

הרי מבואר שאם אין ממצות אותם מגופן אין לאסור, ואילו רב ששת לפי שתי הלשונות סובר, שמי רגלים אסורים אף שאין ממצות אותו מגופן!?

ומשנינן:

הוא

רב ששת -

דאמר כרבי יעקב, דאמר: דובשא

מעיקר הדין היה לנו לאוסרו - ואף שאין ממצות אותו מגופן - אלא

רחמנא שרייה

[התורה התירתו], כדמפרש ואזיל.

דתניא: רבי יעקב אומר

:

כתיב [ויקרא יא כא]: "

אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף

ההולך על ארבע, אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ",

זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא

.

מקשה הגמרא: והרי

שרץ עוף טמא

[היינו ולד של עוף טמא]

בהדיא כתיב

[מפורש הוא בתורה] לאיסור, ולמה לנו ללומדו מדרשה!?

אלא

כך היא הדרשה:

שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה, זה דבש דבורים

, והיינו דדיקינן מן הכתוב שאי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ולא לגופו הצרך הדיוק אלא ללמד, ששרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל דבש שהם משריצות.

יכול אף דבש הגזין והצירעין

[מין ארבה] יהא מותר?

אמרת: לא

מותר דבש זה.

ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא

דבש

הגזין והצירעין?

מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי

, שהוא נקרא "דבש" סתם ואינו נקרא על שם עוף טמא,

ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי

, שהם נקראים "דבש הגזין" ו"דבש הצירעין".

הרי מבואר לשיטת רבי יעקב, שהדבש מן הדין שיהא אסור, אלא שריבתהו התורה.

מבארת הגמרא:

כמאן אזלא הא דתניא

[כדעת מי היא הברייתא]:

דבש הגזין והצירעין

הרי הוא

טהור

מליטמא טומאת אוכלין [כדמפרש טעמא ואזיל],

ומותר באכילה

-

דלא כרבי יעקב

, שהרי רבי יעקב אוסר דבש הגזין והצירעין באכילה.

ומפרשת הגמרא את אשר שנינו בברייתא: "דבש הגזין והצירעין

טהור

"

אלמא

דבש זה

בעי

[צריך]

מחשבה

לאוכלו כדי שייטמא, אבל כל זמן שלא חישבו עליו לאוכלו אינו עומד לאכילה, ואינו מיטמא טומאת אוכלין.

מדייקת הגמרא:

מכלל

,

דדבש דבורים

שלא כדבש הגזין והצירעין -

לא בעי מחשבה

כדי שיקבל טומאת אוכלין!

תניא נמי הכי: דבש בכוורתו

, היינו דבש דבורים [שרק הוא מונח בכוורת],

מטמא טומאת אוכלין

אף

שלא במחשבה

.

הני חלי דיחמורתא

[כעין ביצי זכר, שהיחמורה - שהיא בהמה טהורה - מוציאה מרחמה],

סבור רבנן קמיה דרב ספרא למימר: ביעי נינהו ואסירן

[סבורים היו התלמידים, וכך אמרו לרב ספרא: ביצים הם ואסורים], כלומר, ביצי זכר הם שנעקרו מן הזכר ונכנסו ברחמה של היחמורה, ואסורים משום אבר מן החי.

אמר

להם

רב ספרא

: לא כן, אלא מותרים הם, כי

זרעא דאילא הוא דאזיל בתר אילתא, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא

ליה,

ואזיל בתר יחמורתא, ונתרי

[אין זה אלא זרע של האיל שהיה רוצה להיזקק לאילה, אלא שרחמה צר ופעמים שאינו יכול להיזקק לה, והוא הולך אל היחמורה, ושופך שם זרע הרבה והוא נקרש].

אמר רב הונא

:

עור הבא כנגד פניו של חמור

, כעין שליא שהחמור נולד בה -

מותר

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

פירשא בעלמא הוא

.

אמר ליה רב חסדא

לרב הונא:

תניא דמסייע לך

:

עור הבא כנגד פניו של אדם, בין חי בין מת

[מפרש לה ואזיל], הרי הוא

טהור

מלטמא טומאת מת.

מאי לאו

כוונת הברייתא היא:

בין הוא

[הולד]

חי ואמו חיה, בין

אם

הוא מת ו

אף

אמו מתה

, הרי מבואר שפירשא בעלמא הוא, ולכן אינו מטמא כמת.

אמר ליה רב הונא לרב חסדא: מכאן לא תסייעני, כי יש לפרש

לא

כאשר פירשת, אלא:

בין הוא חי ואמו חיה

בין הוא מת ואמו חיה

, כלומר כיון שאמו חיה הרי הוא טהור ואפילו אם הולד מת, כי אותו עור מגוף האם הוא, וכיון שהיא חיה אינו מטמא כמת, ואם כן לא תלמד מזה לענין אכילה, כי אף אם מגוף האם הוא יש לאוסרו משום אכילת בהמה טמאה.

אמר ליה רב חסדא לרב הונא:

והתניא

בפירוש כאשר פירשתי:

בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת, ואמו מתה

.

אמר ליה רב הונא:

אי תניא

-

תניא

.

מתניתין:

אף שנתבאר במשנה הקודמת שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור, מכל מקום:

דג טמא שבלע דג טהור

הרי אותו הדג

מותר באכילה;

ו

דג

טהור שבלע דג טמא

, הרי הוא

אסור באכילה, לפי שאינו גידולו

אלא נבלע בקרבו, ואינו בכלל יוצא מן הטמא ויוצא מן הטהור.

גמרא:

מדייקת הגמרא מלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור", דמשמע: ראינו בעינינו שבלעו:

טעמא

שהבלוע טהור משום

דחזיניה דבלע

[ראינו שבלעו],

הא לא חזיניה דבלע אמרינן

מסתמא

אשרוצי אשריץ

, כלומר, עוברו הוא, ואסור הוא כמו פרה שילדה מין חמור שהוא אסור, כי היוצא מן הטמא - טמא.

דתניא: דג טמא משריץ

[משריץ את עוברו בגופו, כשאר בהמה וחיה], ואילו

דג טהור מטיל ביצים

ומהם פוקעים הדגים, והיות ודג טמא משריץ, תולים אנו שהשריץ כמין דג טהור -

וקשה:

אי הכי

דבסתמא אין אנו תולים לומר שדג בלוע הוא - אף

כי חזינא דבלע אמרינן

[אף כשראינו אותו בולע דג טהור, נאמר]:

האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ

, [הדג שנבלע נתעכל במעיו, והדג שנמצא הוא עוברו של הדג הטמא], וייאסר!?

אמר רב ששת

: מה ששנינו "דג טמא שבלע דג טהור" אין הכוונה שראינו את הבליעה, אלא

כגון שמצאו דרך בית הרעי

, ומכאן יודעים אנו שבלע וזה הוא הדג שנבלע בו, כי אילו היה זה עובר היה נמצא ברחמה.

רב פפא אמר: כגון שמצאו דרך בית הבליעה

.

רב נחמן בר יצחק אמר: כגון שמצאו שלם

, כלומר, נגמרה כל צורתו וגדול הוא, ואילו היה זה עובר לא היה משתהה לאחר שנשלם ברחם אמו.

רב אשי אמר

: לעולם אף בסתמא אנו תולים שהדג בלוע, וממילא לא קשיא; ודקשיא לך: הרי במשנתנו שנינו "דג שבלע", ומשמע שלא התירה המשנה אלא כשראינו בליעה, לא כן הוא, אלא:

רוב דגים במינן

[מין כמותם]

משריצין, ו

היות ונמצא מין שונה,

כמי שבלע לפנינו דמי

, והיינו דנקטה המשנה "דג טמא שבלע דג טהור".

תנו רבנן

:

דג טמא משריץ

[דרכו בהשרצה], היינו, שהעובר הוא במעיו כמו חיה ובהמה.

דג טהור מטיל ביצים

ואינו משריץ במעיו.

כל המוליד

עובר חי, הרי הוא

מניק

את ולדותיו

; וכל המטיל ביצים

אינו מניק אלא

מלקט

להם אוכל

; חוץ מעטלף

,

שאף על פי שמטיל ביצים

, הרי הוא

מניק

.