Bechorot 11b — Talmud auf Deutsch

אמר רבי שמואל בר נתן אמר רבי חנינא

:

הלוקח טבלים

ממורחין מן הגוי

, הרי זה

מעשרן והן שלו

[מפריש ואינו נותן], וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומקשינן:

דמרחינהו מאן

[מי עשה את המירוח]?

אילימא דמרחינהו גוי

, כך אי אפשר לומר, שהרי:

"מעשר

דגנך

" [שהוא כמו דיגונך, דהיינו מירוח]

אמר רחמנא, ולא דגן גוי

שמירוח הגוי פוטר, ואם כן פטור הוא לגמרי מן המעשרות.

אלא

כגון

דמרחינהו ישראל ברשות גוי

, שהיה הישראל אריסו של גוי והוא זה שמירחו, ולפיכך:

"

מעשרן

" [צריך הוא לעשרן]: משום

דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר

, אם קנה גוי קרקע בארץ ישראל, אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר, וישראל הקונה ממנו פירות צריך לעשר.

"

והן שלו

": משום

דאמר ליה

לכהן וללוי,

קאתינא מכח גברא דלא מצית

ל

אישתעויי דינא בהדיה

, [באתי מכח מי שאין אתה יכול לעשות עמו דין], כלומר, כיון שהנכרי אינו במצות נתינה, גם מי שבא מכחו אינו מתחייב ליתן.

תנן התם

במסכת דמאי ג ד:

המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ

, הרי הם

בחזקתן למעשר ולשביעית

, כלומר, אם הפקיד בידיהם פירות מעושרין אין חוששים שהחליפום בפירות טבולים, ומותר לאוכלם; וכן אם הפקיד אצלם בשביעית פירות שאינם של שביעית, אין חוששין שהחליפו אותם בפירות שביעית, ויהא צריך לבערם בשעת הביעור.

אבל אם הפקיד את פירותיו המעושרים ואינם של שביעית

אצל הגוי

, הרי דין הפירות שהחזיר לו

כפירותיו

של הגוי שהם חייבים במעשר ומתבערים בשביעית, שודאי החליפם הגוי בפירות שלו.

רבי שמעון אומר: דמאי

הן הפירות שהפקידם אצל הגוי, כלומר, ספק הוא - כמו דמאי שהוא ספק מעושר - אם החליפן בפירות שלו החייבים במעשר או לא; ובהמשך הסוגיא מתבאר מה יעשה בהם.

אמר

פירש

רבי אלעזר

במה נחלקו:

להפריש

קודם שיאכל מן הפירות, ד

כולי עלמא לא פליגי

שהוא צריך, כי אף לרבי שמעון שספק הוא, צריך להפריש מספק, וכאשר בדמאי ממש - דהינו פירותיו של עם הארץ דצריך להפריש מספק.

כי פליגי ליתנן לכהן

, ד

תנא קמא סבר ודאי חלפינהו, ו

ממילא

בעי מיתננהו לכהן

, שהרי בחזקת טבל גמור הם,

ורבי שמעון סבר

: כ

דמאי

הם שאין צריך ליתן לכהן, אלא מפריש והוא שלו.

יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא

דרבי אלעזר!

אמר

תמה

ליה אביי

:

טעמא

שאין צריך ליתן לכהן לפי רבי שמעון, משום

דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו, הא ודאי חלפינהו

[אילו היינו יודעים בודאות שהוחלפו על ידי הגוי],

דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן!?

והאמר רבי שמואל אמר רבי חנינא

:

הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי, מעשרן והן שלו

וכמבואר לעיל, הרי שאפילו אם ידוע לנו שהחליפם אין צריך ליתן!?

מוסיף אביי ליישב את תמיהתו:

דילמא, כאן

בדברי חכמים ורבי שמעון -

בתרומה גדולה

שאותה צריך ליתן אפילו כשלקח מן הגוי -

כאן

דברי רבי חנינא -

בתרומת מעשר

, כלומר מעשר ותרומת ומעשר, שאותם אין צריך ליתן כשלקח את הטבלים מן הגוי, וכדמפרש הגמרא טעמא ואזיל מדרשת הכתוב גבי תרומת מעשר.

אמר ליה

רב דימי לאביי:

אדכרתן מילתא

[הזכרתני את מה]

דאמר רבי יהושע בן לוי

:

מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי, שהוא פטור מתרומת מעשר, שנאמר

[במדבר יח]: "

ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל

את המעשר",

טבלים שאתה לוקח מבני ישראל, אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן

, אבל

טבלים

שאתה לוקח מן הגוי, אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן

-

והיינו דאמר רבי חנינא: הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו, כלומר, מפריש מהם מעשר ותרומת מעשר והן שלו, אבל תרומה גדולה צריך ליתנה לכהן.

שנינו במשנה:

ואם מת

[הפדיון]

נהנין בו

: שואלת הגמרא:

דמית היכא

[היכן מת הפדיון] כלומר, ביד מי מת?

אילימא דמית בי כהן ונהנה בו כהן

, שמא תאמר לפרש, שמת הפדיון אחר שבא ליד כהן, ומה ששנינו "נהנין בו" היינו שהכהן יכול ליהנות בנבילה, הרי

פשיטא

שנהנה בו, כי הרי

ממונא דידיה הוא

[ממון שלו הוא] ולמה לא יהנה בו.

אלא

תאמר לפרש

דמית בי בעלים ונהנה בו כהן

[המשנה עוסקת שמת הפדיון כשעדיין הוא ביד הבעלים, ומה ששנינו "ונהנין בו" היינו שהכהן נהנה בו].

אף כך אי אפשר לומר, ד

הא נמי פשיטא!?

ומשנינן:

סלקא דעתך אמינא: כל כמה דלא מטא לידיה

דכהן פרטי

לא זכה ביה

שבט הכהונה -

קא משמע לן, דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי

[משעת ההפרשה נעשה הפדיון ממון השבט, והכהנים נהנים בו].