Bechorot 11a — Talmud auf Deutsch

ו

מפרשינן טעמם של

רבנן

שלא למדו משם לשה שיהא שוה שקל: כי

ההוא

קרא

בהשג יד

של מעריך הוא

דכתיב

, והיינו שאמרה תורה "על פי אשר תשיג יד הנודר - שאמר "ערכי עלי" - יעריכנו הכהן", וללמד שאם לא השיגה ידו כדי הערך שקצבה התורה, אינו נותן אלא כפי הישג ידו, והוסיפה תורה: "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש", ללמד, שאם לא השיגה ידו אפילו כדי שקל אחד מכל מקום לא יעריכנו פחות משקל.

אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים

שפודין בשה כל שהוא.

וכמה?

אמר רב יוסף: אפילו פטרוזא

[שה כחוש]

בר דנקא

[שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר].

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא

שפודין אפילו בפטרוזא בר דנקא, שהרי שנינו במשנתנו שפודין "בשה מן הכבשים...

גדול וקטן

".

ומקשינן: והרי

פשיטא

שלחכמים פודין אפילו בפטרוזא בר דנקא, שהרי אמרו שפודין בשה כל שהוא!?

ומשנינן:

מהו דתימא כולי האי

[שה כל כך זול, שאינו שוה אלא מעה] לא פודין בו

; אי נמי

הייתי אומר:

פטרוזא

[שה כחוש]

לא

פודין בו -

קא משמע לן

שלחכמים פודים אפילו בפטרוזא בר דנקא.

מעשה ב

רבי יהודה נשיאה

ד

הוה ליה פטר חמור, שדריה לקמיה דרבי טרפון, אמר ליה

, [שלח רבי יהודה לשאול את רבי טרפון]:

כמה בעינא למיתב לכהן

, כלומר, מה יהא ערך השה שאני צריך לפדות בו וליתנו לכהן?

אמר ליה

רבי טרפון לרבי יהודה הנשיא:

הרי אמרו

חכמים:

עין יפה

פודה

ב

שה שוה

סלע, עין רעה בשקל

[שני דינרים מחצית הסלע],

בינונית ברגיא

[מפרש לה ואזיל דהיינו שלשה דינרים].

אמר רבא: הלכתא

, פודין

ברגיא

.

ומפרשינן:

וכמה

הוא רגיא:

תלתא זוזי

, ולכך נקרא "רגיא, כי

רגיל הכא ורגיל הכא

, כלומר, פחות הוא מסלע ויותר משקל.

ומקשינן:

קשיא הלכתא אהלכתא

, שהרי רב נחמן אמר שהלכה כדברי חכמים שפודים בכל שהוא, ורבא אמר שפודין ברגיא!?

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

מה שאמרו הלכתא ברגיא -

בבא לימלך

כמה יהא שוה השה, ואומרים לו שיהא שוה רגיא.

כאן

פודים בכל שהוא -

בעושה מעצמו

, אם אינו שואל אותנו, ונותן מעצמו אפילו פטרוזא בר דנקא, אין כופין אותו לפדות בשה השוה יותר.

אמר ריש לקיש

:

מי שיש לו פטר חמור, ואין לו שה לפדותו

, הרי זה

פודהו בשויו

בכל מה שירצה.

ומקשינן עלה:

למאן

[לשיטת מי אמר כן ריש לקיש]!?

אילימא לרבי יהודה, הא אמר

עולא לעיל ט ב בטעמו של רבי יהודה האוסר פטר חמור בהנאה - "יש לך דבר ש

הקפידה עליו תורה בשה

, ומותר", הרי שלדעת רבי יהודה הקפידה התורה דוקא בשה, ולא בשויו.

אלא

, דברי ריש לקיש הם

ל

פי שיטת

רבי שמעון

, המתיר פטר חמור בהנאה, משום שבאמת לדעתו לא הקפידה תורה בשה דוקא, ולכן אין להכריח מזה שאסור פטר החמור בהנאה.

רב אחא מתני הכי

, מפרש את דברי ריש לקיש כאשר נתבאר.

אבל

רבינא קשיא ליה

על ריש לקיש כפי שפירשה רב אחא שכדברי רבי שמעון הם, שהרי קיימא לן בכל מקום שנחלקו

רבי יהודה ורבי שמעון

, ד

הלכה כרבי יהודה

-

ו

עוד, הרי

סתם לן תנא

של משנתנו

כרבי

יהודה

שהרי הצריכה משנתנו להפריש טלה לפדיונו של ספק פטר חמור, וזה הוא דוקא לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון אינו צריך להפריש, כמבואר בסוגיא לעיל ט ב -

ואת אמרת הלכה כרבי שמעון!?

אלא אפילו תימא

שדברי ריש לקיש כ

רבי יהודה

הם, ומכל מקום בשויו פודים אפילו בדבר אחר מלבד שה, ומשום ש

לא יהא

פטר חמור

חמור מן ההקדש

שהוא נפדה בשויו -

ולא אמרה תורה

לפדות

בשה

כדי

להחמיר עליו

שלא יפדה בזולתו כלל,

אלא להקל עליו

שיוכל לפדות אפילו בשה שאינו שוה כמו החמור, אבל אם רוצה לפדות בשויו בדבר אחר - יפדה.

רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה בשילקי

[פדה את פטר חמורו בעשבים שלוקים]

בשויו

.

אמר רבי שיזבי אמר רב הונא

:

הפודה פטר חמור של חבירו

אפילו שלא מדעתו

פדיונו פדוי

.

איבעיא להו

:

אם פדה אחר את פטר חמורו של חבירו האם

פדיונו

[כלומר, פטר החמור שנפדה]

לפודה

הוא.

או דילמא: פדיונו לבעלים

.

ומפרשינן:

אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך

[לשיטת רבי שמעון אין מקום להסתפק], כי

כיון דאמר

רבי שמעון: פטר חמור

מותר בהנאה

, אם כן

ממונא דבעלים הוא

.

כי תיבעי אליבא דרבי יהודה, דאמר: אסור בהנאה;

וצדדי הספק הם:

האם

להקדש מדמי ליה, ורחמנא

הרי

אמר

גבי הקדש "

ונתן הכסף וקם לו

" ולמדנו שההקדש הוא של הפודה אותו, וכן יהא הדין גם בפודה פטר חמור של חבירו.

או דילמא: כיון דקני

ליה בעלים לפטר החמור

להך דביני ביני

[להפרש שבין חמור לשה כל שהוא שיפדה בו] אם כן

לא דמי להקדש

, ופדיונו פדוי לבעלים.

אמר רב נחמן

:

תא שמע

דלא מדמינן ליה להקדש מהא דתניא:

הגונב פטר חמור של חבירו

הרי זה

משלם תשלומי כפל לבעלים

, שהרי

ואף על פי שאין לו

לבעלים רשות בו

עכשיו

כיון שאסור הוא בהנאה, הרי

יש לו לאחר מכאן

[לאחר פדיון], ולכן הרי זה כאילו עכשיו הוא שלו.

והרי

מני

ברייתא זו,

אילימא רבי שמעון

היא, כך אי אפשר לומר, שהרי:

אמאי

שנינו בברייתא "

אין לו עכשיו

", והרי מותר הוא בהנאה.

אלא פשיטא

דברייתא זו

רבי יהודה

היא, ואם כן נפשט הספק, שהרי:

ואי סלקא דעתך להקדש מדמינן ליה

לפטר חמור, למה חייב הוא כפל, והרי "

וגונב מבית האיש

, אם ימצא הגנב ישלם שנים"

אמר רחמנא

[שמות כב ז], ולמדנו:

ולא מבית הקדש

, והיה לנו לפטור מכפל גם את הגונב פטר חמור, אלא ודאי שאין מדמים אותו להקדש, ואם כן פדיונו פדוי לבעלים.

ותו לא מידי

.

שנינו במשנה:

אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה

וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו, שנאמר...; נכנס לדיר להתעשר:

תנו רבנן: כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר

, כלומר, על איזה שה אמרו שהוא נכנס לדיר להתעשר?

אי אתה יכול לומר בבא

שה הפדיון

ליד כהן

, ועליו אמרו שהכהן או ישראל שלקח ממנו מעשרן,

שהרי שנינו: הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה

, וגבי כהן לקוח הוא.

כלומר, הסיפא של המשנה עוסקת בכגון שילדו זכר ונקבה וכיוצא בזה, שהן מן הספיקות שמפריש טלה אחד לעצמו, ועל אותם טלאים - אם היו עשרה - אמרו, שמעשרן הישראל והן שלו.

אלא

זו ששנינו ונכנס לדיר להתעשר, עסקינן

בישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו, שמפריש עליהן עשרה שיין

כדי להפקיע איסורם,

ומעשרן

לאותם עשרה שיין,

והן שלו

, היינו שהתשעה שלו הם, כי מספק אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף זה שהפרש למעשר, נאכל לו בתורת שלמים הנאכלים לבעלים.

ו

מסייע ליה לרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים, מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו

.

ואמר

עוד

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

:

ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו

לו בירושה

מבית אבי אמו כהן

שלא היה צריך ליתן את שה הפדיון לכהן אחר כי הרי הוא עצמו כהן -

ואותו אבי אמו כהן

לא נולדו ברשותו פטרי החמורים שייפטרו לגמרי מדין הבכורה, אלא

נפלו לו

פטרי החמורים

מבית אבי אמו ישראל

וכבר חלה עליהם קדושה בביתו, ואף כהן היורשו צריך להפקיע את קדושתם על ידי פדיון אלא שאינם נותנם לכהן -

הרי בעל פטרי החמורים

מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו

, כי מאחר שירשו מכהן, והוא היה נוטל את השיין לעצמו ואין צריך לחזר אחר כהן אחר, כך יורשו עושה, שהרי זה כאילו הורישו הכהן את השיים.

ואמר

עוד

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

כעין דין זה לענין תרומות ומעשרות:

ישראל שהיו לו טבלים ממורחין

[החלקת פני הכרי נקראת מירוח, והוא גמר מלאכת התבואה להתחייב במעשר]

בתוך ביתו, שנפלו מבית אבי אמו כהן

שלא היה צריך אלא להפריש את התרומה וליטלה לעצמו שכהן הוא,

ואותו אבי אמו כהן נפלו לו

הטבלים

מבית אבי אמו ישראל

,

מעשרן

בעל הטבלים

והן שלו

כמו שהיה עושה אבי אמו הכהן.

וצריכא

רב נחמן להשמיענו הן בפדיון פטר חמור והן בהפרשת תרומות ומעשרות שדין הישראל כדין אבי אמו הכהן שמפריש ואינו נותן:

דאי אשמועינן

רב נחמן רק ב

קמייתא

דהינו בפדיון פטר חמור שהישראל נוטל את הפדיון לעצמו, הייתי אומר

משום דקא מופרש וקאי

, כלומר, שהשה מין אחד והחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה, הילכך הרי זה כמי שנפלו לו מבית הכהן הטלאים לעצמם והחמורים לעצמם.

אבל הכא

גבי תרומה יש לנו לומר

מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין, ואימא לא;

כלומר, גבי תבואה שמחוסרת הפרשה, הייתי אומר שאין זה כמי שכבר הפרשה התרומה בבית הכהן [שיזכה בה בן בתו], אלא יתן את התרומה לכהן.

ואי אשמועינן

רק

הכא

גבי תרומה,

דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מנח

, אפשר ליטול תרומה מן התבואה בעצמה המונחת לפנינו,

אבל התם כיון דשה מעלמא בעי אתויי

[כיון שצריך להביא שה ממקום אחר] "

מופרש וקאי

"

לא אמרינן

-

לכן

צריכא

.