Beitzah 13a — Talmud auf Deutsch

אלא,

הא

שמצינו שמפרישין תרומה ביום טוב, זה לפי

רבי

הסובר שמלילות מתחייבות בתרומה ,

ואילו

הא

שמצינו במשנתנו שאינו זכאי בהרמת תרומה ביום טוב - לדברי

רבי יוסי ברבי יהודה

הוא.

ומצינו בברייתא שנחלקו רבי ורבי יוסי בחיוב תרומה במלילות:

דתניא

: מי ש

הכניס שבלין

לביתו לפני שדש אותן, כדי

לעשות מהן עיסה

, ואי אפשר לעשותן עיסה אלא אם כן ידוש אותם תחילה, הרי עדיין לא נגמרה מלאכתן של השבלים, ולכן רשאי הוא להיות

אוכל מהן עראי, ופטור

מלהפריש מהן תרומות ומעשרות .

אך אם הכניסן כדי

למוללן

בידו

במלילות

מעט מעט, ובדעתו לאוכלם כמות שהם, ורק מסיר את הקליפות בעת אכילת הגרעינים על ידי חיכוכם בידו -

רבי מחייב

אותו בהפרשת תרומות ומעשרות, כיון שמשעת הכנסתן לבית נגמרה מלאכתן. כי לדעת רבי המכניס שבלים הביתה ואינו חושב לדוש אותם ולעשות מהם גורן, נגמרה מלאכתם בעצם ההכנסה לבית, ומתחייבות בתרומה, ולכן כבר מעתה הוא אסור באכילת ארעי.

ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר

אותן מתרומות ומעשרות, כיון שללא "מירוח" על ידי אסיפה וקיבוץ בכרי, אחרי דישתם, אין חיוב תרומות ומעשרות. ורשאי להמשיך ולאכול מהם אכילת ארעי למרות שהכניסם לביתו .

ומקשינן: אם מעמיד אתה במולל מלילות ביום טוב, הרי:

לרבי יוסי ברבי יהודה, נמי משכחת לה,

, שיהיה זכאי בהרמתה ביום טוב!

כגון, שהכניס שבלין

במטרה

לעשות מהן עיסה,

לאחר שיעמיד גורן וימרח בבית,

ו

אחר כך

נמלך עליהן למוללן ביום טוב,

התחייבו אז בתרומות ובמעשרות,

ד

כיון שהכניסם במחשבה לעשות מהן גורן,

טבלא ביומיה

למפרע, ומתחייב ביום טוב בהרמת התרומה! והיינו, שכניסת השבלים הביתה במחשבה לעשות מהן גורן גמור בבית, היא המורידה עליהם "תורת תרומות ומעשרות". אלא כל זמן שלפי מחשבתו הוא מתעתד להעמיד את הגורן, עדיין לא נגמרה מלאכתו לחייב תרומות ומעשרות. אך בשעה שנמלך עליהם לעשותם מלילות, חל ה"גורן" למפרע, בשעת הכניסה לבית. שהרי עתה מתברר כי מאותה שעה הוא לא היה חסר גמר מלאכה .

[אלא, שאם בשעת הכניסה הוא חושב למלול מלילות, אין כניסה שכזאת מורידה על השבלים תורת תרומות ומעשרות, לפי שזו כניסה במחשבת פטור ממעשר ולא במחשבת חיוב מעשר!]

ומשנינן: לעולם בין לרבי בין לרבי יוסי אכן זכאי בהרמת תרומה ביום טוב.

אלא מאי

האי שאמרו בית הלל במשנתנו "אם אמרתם ב

תרומה

שאינו זכאי בהרמתה ביום טוב"? כוונתם, ל

רוב תרומה.

והיינו, לרוב מתחייבת התרומה רק אחר דישה ומירוח הנעשים מערב יום טוב, ולא ביום טוב, כי רוב השבלים נדושות לעיסה, ואין תורמין מהן ביום טוב כי נגמרה מלאכתן מערב יו"ט, שהרי דישה היא מלאכה האסורה ביו"ט. [ואמנם מיעוט השבלים העומדות למלילות אפשר לתרום מהן ביום טוב, אך אסור להוליכן לכהן כי גזרו על כל תרומה מפני הרוב].

אמר אביי: מחלוקת בשבלין

, רק בהן פטר רבי יוסי ברבי יהודה ממעשר כשמוללן, היות ורובן עומדות לדישה, והגורן שלהן הוא רק במירוח בכרי.

אבל בקטניות

, שדרכם של הרבה אנשים שלא לחבוט בהן הרבה יחד, אלא כל פעם חובטים בהן מעט כדי צורך קדירתם, ל

דברי הכל

הכנסתם לבית כשהם קשורים ["אסורים"] בחבילות הנקראות

"אסורייתא

"

\- חשובה כגורן שלהם, ולכן

טבלא!

הן נאסרות מדין טבל אפילו באכילת ארעי .

ודנה עתה הגמרא:

לימא מסייע ליה

לאביי מדברי המשנה במסכת תרומות [י ו]:

דתנן:

מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל

-

הרי זה כותש

את התרמילים של התלתן, שכך היא דרך דישתן,

ומחשב כמה זרע יש בהם

.

ומפריש

תרומה רק

על הזרע, ואינו מפריש

תרומה

על ה"עץ

".

דהיינו שאין חיוב לתרום גם על התרמילים העוטפים את הזרעונים, על אף שטעמם של התרמילים שוה לטעם הזרעונים, ולכן כותשם לפני ההפרשה, כדי שתחול רק על הזרע ולא על העץ .

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

, משנה זו לפי

רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר

שדוקא

התם

, בשבלים שלא נדושו ולא הועמדו בכרי יחד,

לא טבלא

.

אבל

הכא

, בחבילי תלתן שדרך אנשים לכותשם מעט מעט -

טבלא

מיד בהכנסתם לבית בחבילה.

ומוכח כאביי, שמודה רבי יוסי ברבי יהודה בקטניות שדי בהכנסת החבילות הביתה כדי לאסור אותן באיסור טבל.

ודחינן:

לא

תסייע מכאן לאביי, כי משנה זו - דברי

רבי היא

, המחייב גם בשבלים שהכניס למלילות.

ומקשינן:

אי

משנה זו כדעת

רבי היא

-

מאי אריא

מפני מה נקט התנא בדבריו חבילי

תלתן?

והרי לדברי רבי

אפילו שבלין נמי

נאסרים משום טבל בהכנסתם בחבילות, ואפילו אם לא התמרחו בכרי!?

ודוחה הגמרא את הפירכא:

אלא מאי

, לדבריך, משנה זו

רבי יוסי ברבי יהודה

היא!? אם כן, תיקשי:

לשמעינן שאר מיני קטניות

, שאף על גב שאנשים רבים דשים אותם ועושים מהם כרי ומירוח, בכל זאת אם הכניס חבילות קשורות הביתה הן נאסרות בכך משום טבל, ללא כרי ומירוח.

ו

מכאן נדע ב

"כל שכן

", שחבילות

תלתן

נאסרות משום טבל, שהרי כך דרכו של תלתן, לכתוש אותו מעט מעט, וליתן אפילו את התרמילים בקדירה, ללא הוצאת הזרעונים מתוכם!

אלא, לעולם משנה זו לדברי רבי היא. ואין לך להוכיח ממה שלא נקט התנא שבלין, כי משנה זו היא לא כדבריו, היות ואת דין

תלתן אצטריכא ליה

לתנא להשמיענו באופן מיוחד.

כי

סלקא דעתך אמינא

ש

הואיל ו

בתלתן

טעם

עצו ופריו שוה

-

לפרוש נמי

תרומה

אעצו

. לכן

קא משמע לן

התנא במשנה שעצו אינו נחשב פרי, והוא פטור מלהפריש עליו.

אך באמת גם שבלין אסורים כשהוכנסו בחבילות.

איכא דאמרי,

אמר אביי: מחלוקת

רבי ורבי יוסי ברבי יהודה היא דוקא

בשבלין

, שבהן מחייב רבי בתרומה לפי שיש הרבה אנשים שכונסים אותן במטרה לאכלן כמלילות וכקליות, בלי לעשות מהם כרי, ונמצא שהכנסתן של השבלים לבית זהו גרנן האוסר אותן משום טבל.

אבל בקטניות

, שסתם הכנסתן היא כדי למרח אותן אחר כך בכרי, לא נגמרה מלאכתן, ואינם אסורים משום טבל, ולכן

דברי הכל

הכנסתם ב

אסורייתא

-

לא טבלא!

מיתיבי

מהמשנה שהובאה לעיל ממסכת תרומות:

מי שהיו לו חבילי תלתן של טבל

-

הרי זה כותש, ומחשב כמה זרע יש בהן,, ומפריש על הזרע ואינו מפריש על העץ.

מאי לאו

, משנה זו עוסקת בחבילי תלתן שנמצאים ביד ישראל, וה

טבל

המוזכר בה הוא

טבול של תרומה

גדולה, שהיא תחילה לכל הפרשת תרומות ומעשרות, ועדיין לא הופרשה התרומה.

ומוכח שחבילי תלתן נחשבים לטבל גם אם לא התמרחו בכרי!

ודחינן:

לא

בכך מדברת המשנה, אלא בחבילות תלתן המצויות כבר ביד הלוי.

ומדובר כאן בחבילות תלתן שלקחן הלוי מיד ישראל, בענין שהקדים והפריש הישראל את המעשר מהתלתן עוד לפני שמירח אותו, ולפני שהפריש ממנו תרומה גדולה.

ותלתן שכזה חייב מעתה בהפרשת תרומת מעשר על ידי הלוי, עוד לפני שהתמרח, מחמת היותו

טבל טבול של תרומת מעשר

.

וכדרבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש.

דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו

והפרישו הישראל

בשבלין

, לפני מירוח - חל עליו שם מעשר, למרות שעדיין לא התחייב במעשר. ומעתה,

שמו

כ"מעשר ראשון"

טובלו לתרומת מעשר

עוד לפני מירוח, וחייב הלוי ליתן מהמעשר תרומת מעשר עוד לפני המירוח, ואסור לו לאוכלו לפני שיפריש ממנו את תרומת המעשר כדין טבל .

אבל חבילות תלתן רגילות, לפני שהתמרחו, פטורות מן המעשר, ואינן טבל עד שיתמרחו.

והוינן בה: אם כן, שהעמדנו את המשנה של חבילי תלתן בלוי שקיבל מעשר מישראל לפני המירוח, זה ששנינו

כותש

, והעמדנו זאת בלוי, הנותן אותם לאחר הכתישה לכהן -

למה לי

ללוי לכתוש לפני הנתינה לכהן כדי להעמיד לו זרעונים מוכנים של תלתן?

לימא ליה

הלוי לכהן:

כי היכי דיהבו לי

, כמו שנתנו לי הישראל את המעשר ראשון של תלתן כשהוא בתרמיליו -

הכי יהיבנא לך,

כן אתן לך ממנו מעשר מן המעשר, ולמה אהיה חייב לתקנו ולכותשו.

כי אילו היתה הברייתא מדברת בישראל ולא בלוי, שפיר צריך הישראל לכתוש את התלתן לפני נתינתו לכהן.

כי כמו שבתבואה הוא חייב מן התורה לתקן את התבואה וליתן לכהן דבר מתוקן, כך גם תיקנו חכמים בתלתן, שחיובו הוא רק מדרבנן, שינהגו בו כמו בדבר החייב מן התורה, ולכן חייבו חכמים את הישראל לכותשו ולתקנו לפני שנותנו לכהן.

אבל אם המדובר בלוי ובתרומת מעשר, לא מצינו שיש חיוב על הלוי לתקן את תרומת המעשר שהוא נותן לכהן.

ואם כן, לא צריך הלוי לתקן את תרומת המעשר על ידי כתישה, אלא דיו שיתן מעשר מן המעשר לכהן מהתלתן כמו שקיבל את המעשר מהישראל .

אמר רבא

: חובת כתישה זו היא מדין

קנסא,

שקנסו חכמים את הלוי על שסייע בידי הישראל לעבור על דברי תורה, בקבלו ממנו את המעשר שהקדימו להפריש אותו לפני מירוח .

שהרי התורה חייבה להפריש תחילה תרומה גדולה, וזה ניתן להעשות רק אחר מירוח, ולא לפניו, ורק לאחר מכן להפריש מעשר ראשון.

הילכך, קנסו את הכהן שלקח מעשר ראשון שכזה מידי הישראל שיצטרך לכתוש ולתקן את התלתן שהוא נותן לכהן תרומת מעשר, כדרך שחייב הישראל לטרוח ולתקן את התרומה הגדולה שלו שנותן לכהן .

תניא נמי הכי

שקנסו את הלוי לתקן את תרומת המעשר ממעשר שלקח מידי ישראל לפני מירוח :

בן לוי שנתנו לו

ישראל

שבלין

, שאינן ממורחות,

במעשרותיו

, כמעשר ראשון -

עושה אותן גורן,

חייב הוא לדוש אותן ולתקנן לפני שיתן לכהן תרומת מעשר.

ואם נתנו לו מעשר ראשון

ענבים

, לפני מירוח, שכל עוד לא נעשה מהענבים יין, הרי הם כ"לפני מירוח" -

עושה אותן יין.

ואם נתנו לו

זיתים

-

עושה אותן שמן

.

ו

רק לאחר שתיקנן -

מפריש עליהם

הלוי

תרומת מעשר, ונותנן לכהן.

כי

שכשם שתרומה גדולה

הניתנת לכהן על ידי ישראל

אינה ניטלת

אלא מן הגורן ומן היקב

, לאחר שתוקנו לגמרי -

כך תרומת מעשר

, שנותן הלוי לישראל, גם כשהקדים הלוי לקחת את המעשר לפני תיקונו,

אינה ניטלת אלא מן הגורן ומן היקב.