Bawa Metzia 62a — Talmud auf Deutsch

"

וחי אחיך עמך",

ופירש רבי אלעזר:

אהדר ליה,

אם לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית,

כי היכי דניחי בהדך.

בכדי שיוכל לחיות עמך.

ומקשה הגמרא:

ורבי יוחנן,

הסובר ש"ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים",

האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה?

למה נדרש הפסוק?

ומתרצת הגמרא:

מבעי ליה

הפסוק נצרך,

לכדתניא

למה ששנינו:

שנים שהיו מהלכין בדרך

במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,

וביד אחד מהן

היה

קיתון

[כד]

של מים.

והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.

באופן, ש

אם שותין שניהם

כל אחד מחצית הכד, הרי הם

מתים

לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו לישוב.

ואם שותה אחד מהן

את הכד כולו,

מגיע

הוא לבדו

לישוב,

אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?

דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם,

יתחלקו במים בשווה לצורך חיי שעה,

וימותו

לאחר זמן.

ואל יראה אחד במיתתו של חבירו,

על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא .

עד שבא רבי עקיבא ולימד

דין חדש, הכתוב אומר "

וחי אחיך עמך",

הוי אומר,

חייך קודמים לחיי חבריך,

ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך", כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.

ועל כן, בשנים שהולכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, פוסק רבי עקיבא, שישתה בעל הקיתון את המים, ואינו חייב להחיות את חבירו, במקום שהוא עצמו ימות על ידי כך .

חוזרת הגמרא למחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן, אם ריבית קצוצה יוצאה בדיינים או אינה יוצאה בדיינים.

ומקשינן על רבי יוחנן הסובר כי אין חיוב להחזיר ריבית

מיתיבי

: שנינו בברייתא בבא קמא, יורשים ש

הניח להם אביהם

בירושה

מעות של ריבית

שגבה באיסור מן הלוה.

אף על פי שיודעים שהם של ריבית, אינם חייבים להחזירן

ללוה,

סבורה היתה הגמרא, כי הסיבה שפטורים היורשים להחזיר הוא משום שכל המקור לחייב את המלוה להחזיר ללוה את הריבית הוא מ"וחי אחיך עמך", ומלשון הכתוב משמע שדוקא למלוה הזהירה התורה ולא ליורשיו.

ודייקינן מהברייתא: דוקא את היורשים פטר התנא להחזיר את הריבית,

הא אביהן, חייב להחזיר,

כי אם גם אביהם לא חייב להחזיר את הריבית, כדעת רבי יוחנן, היה לו לתנא לכתוב שהאב עצמו פטור, וכל שכן היורשים?

ומתרצינן:

בדין הוא דאבוהון נמי לא מחייב להחזיר,

כדעת רבי יוחנן,

ו

מה ששאלת אם כן מדוע כתב התנא את הפטור רק על היתומים?

אתרץ לך:

איידי דקא בעי למתני בסיפא "הניח להם אביהם

המלוה בירושה לבניו

פרה וטלית

שלקח מן הלוה עבור הריבית שנתחייב לו,

או

כל דבר המסויים

שניכר ממנו שעל ידי ריבית הגיע לאביהם,

חייבין

היורשים

להחזיר

את החפצים הללו ללוה,

מפני כבוד אביהן",

שלא יוציאו עליו לעז שהלוה בריבית, והלא חייבים הבנים לכבד את אביהם בחייו ובמותו.

ומאחר ודין הסיפא נאמר רק על היורשים מהלכות כבוד אב ואם, משום כך,

תני,

העמיד התנא דברייתא

נמי

[גם] את ה

רישא

"הניח להם אביהן מעות של ריבית אין חייבים להחזיר",

בדידהו,

ביורשים.

ובעיקר הדין של פרה וטלית מקשינן:

והני

כלומר, בניו של המלוה בריבית,

מפני "כבוד אביהן" מי מיחייבי?

וכי יש מקום לחייבם במצוות כיבוד אב?

קרי כאן,

הלא מן הראוי לדרוש עליו מה שדרשנו במקום אחר על הפסוק

ונשיא ב"עמך" לא תאור,

שמדובר דוקא

ב

נשיא שהוא בכלל "

עושה מעשה עמך

". כי דוקא אותו אסרה התורה לקלל, יצא מי שאינו מקיים תורה ומצוות שאינו בכלל עושה מעשה עמך - ומותר לקללו. וכמו כן נדרוש כך לענין כבוד אב ואם!?

ומתרצינן:

כדאמר

כאשר העמיד

רב פנחס משמיה דרבא

במסכת חגיגה על ברייתא אחרת, שמדובר

בשעשה תשובה, הכא נמי

נתרץ גם אנחנו את הברייתא לענין ריבית, כי מדובר

בשעשה

אביהן

תשובה,

וחזר להיות בכלל "עושה מעשה עמך". ושוב מוטל על היתומים לכבדו ולהחזיר את הריבית.

והדרינן ומקשינן:

אי בשעשה תשובה, מאי בעי גביה!?

הרי חלק ממעשה התשובה הוא לתקן את אשר עיוות, ואם כן ודאי שהחזיר את הריבית, ומדוע הוא מוטל על היורשים.

ומוקמינן לה: כגון

שלא הספיק להחזיר

את הריבית ולהשלים את התשובה

עד שמת.

מביאה הגמרא קושיא נוספת על רבי יוחנן מברייתא:

מיתיבי

: נאמר בברייתא "

הגזלנין ומלוי ריבית אף על פי שגבו מחזירין

":

ואם נפרש "

גזלנים

" שנאמר בברייתא, גזלנים ממש כפשוטו,

י

ש לתמוה,

מאי "אף על פי שגבו" איכא?

מה שייך כלפי גזלנים ענין של "גביה", וכי יש חוץ מהגזילה עצמה, שלב נוסף של גבית הגזילה שתפטור אותו מלהחזיר?

והרי ממה נפשך,

אי גזול, גזול!

אם כבר גזלו את החפץ, הרי החפץ גזול מן הבעלים - ונתחייב ב"והשיב את הגזילה אשר גזל".

ו

אי לא גזול,

אם עדין לא גזלו, מדוע אם כן "

גזלנין

"

קרית להו?!

הרי עדיין לא גזלו כלום, ואת מה יחזירו?

אלא אימא,

מוכרחים אנו לפרש את הברייתא בהמשך אחד, ודיבר התנא רק על מלווי בריבית המכונים "גזלנים".

וכך מתפרשים דבריו: ה

"גזלנין

-

מאי נינהו

[הלא הם] ה

מלוי

ם

בריבית"

-

אף על פי שגבו מחזירין!

על כל פנים מבואר בברייתא, כי המלווים בריבית שגבו את החוב, חייבים להחזיר ללוה. וקושיא היא על רבי יוחנן, הסובר שריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים?

ומפרקינן: מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר, מחלוקת

תנאי

ם

היא,

ורבי יוחנן יסבור כמו התנא הפוטר מהשבת הריבית, ואילו הברייתא לעיל הולכת בשיטת רבי נחמיה המחייב להחזיר את הריבית.

דת ניא

:

מבואר בסוף הפרק. כי באיסור ריבית עוברים - המלוה, הלוה, הערב, והעדים שבשטר. המלוה עובר [בין השאר] גם על איסור לא תשימון עליו נשך - על "הקציצה", וגם על אל תיקח ממנו נשך - על "הלקיחה". ואילו הלוה עובר רק על איסור לא תשיך לאחיך [ועל לפני עור לא תתן מכשול].

הערב והעדים עוברים רק על איסור של לא תשימון עליו נשך. ולענין אם יש על המלוה והערב עונש מלקות, נחלקו בו לפנינו תנא קמא ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב:

תנא קמא, מחייב את המלוה והערב בעונש מלקות.

ו

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב בין

מהלאו עצמו, בין מעונש מלקות.

מפני שיש בהן קום עשה

משום שמוטל עליהם עשיית דבר מה לתיקון העוול שפעלו. והכלל הלא ידוע, כי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, לכן המלוה והערב פטורין ממלקות.

ודייקינן: מהו ה"קום עשה" המוטל על המלוה והערב לאחר שגבו את הריבית שמטעם זה פטרו אותם רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ממלקות?

לאו

לכאורה, אין זה אלא

משום דאמרינן להו, "קומו אהדורו"

החזירו את הריבית שלקחתם כמצות התורה "וחי אחיך עמך", וסברו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב דריבית קצוצה יוצאת בדיינים, ולכן החשיבוה כ"לאו הניתק לעשה" שאין לוקין עליו.

מכלל,

יוצא איפוא לפי הנחה זו,

דתנא קמא

החולק על רבי נחמיה, ומחייב גם את המלוה והערב במלקות,

סבר

כי המלוה והערב,

לאו בני אהדורי נינהו.

אינם חייבים להחזיר ריבית וכדעת רבי יוחנן, וממילא אין האיסור של ריבית ניתק לעשה ועל כן לוקים עליו.

הרי לנו הכרח כי נחלקו התנאים במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יוחנן?

ודחינן:

לא,

לעולם ניתן לומר כי אם כבר גבה המלוה את הריבית, הרי הוא לוקה על הלאו של "אל תקח ממנו נשך" לכולי עלמא, משום שאין לו חיוב בקום ועשה להחזיר את הריבית, וממילא גם אין זה "לאו הניתק לעשה",

ומה ששאלת

מאי

[מה] כוונת רבי נחמיה ורבי אליעזר לפטור משום שישנו ב

"קום

ו

עשה"?!

אפרש לך באופן אחר,

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב דיברו כשעדיין לא גבה המלוה את הריבית, ולא דנו על הלאו של "לא תקח", כי אם על הלאו של "לא תשימון", האוסר את עצם הקציצה של הריבית, אולם איסור זה תלוי ועומד אם יגבו בסוף את הריבית או לא.

ועל כן במלוה בשטר, כל זמן שלא גבו עם השטר, מוטל על המלוה "בקום עשה" לתקן את האיסור, ו

לקרוע שטרא

[לקרוע את השטר] כדי למנוע אפשרות של גביה.

ומסיבה זו החשיבוהו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב כלאו הניתק לעשה, ופטרום ממלקות.

ומקשינן על אוקימתא זו:

מאי קסבר

רבי נחמיה?

אי קסבר

אם הוא סובר, כי "

שטר העומד ליגבות כגבוי דמי",

פירוש: מלוה שיש בידו שטר חוב, נחשבים קרקעותיו של הלוה המשועבדים על ידי השטר, כאילו הם כבר גבויים ומוחזקים בידו של המלוה, עוד לפני שיגבה אותם בפועל.

אם כן בשטר שיש בו ריבית כמו כן, נחשבת הריבית גם היא כאילו כבר גבויה, אם כן מה תועיל קריעת השטר לתיקון האיסור,

והא

כבר

עבדו

המלוה והערב

איסורייהו

מיד עם קבלת השטר מן הלוה. ומדוע איסור הריבית נחשב כ"לאו הניתק לעשה" ?

ואי

סובר רבי נחמיה כי שטר העשוי להגבות -

לאו כגבוי דמי,

אם כן פשוט וברור הוא שאין ללקות על לאו של לא תשימון כלל, מאחר וכל זמן שלא גבו את הריבית לא נעשה איסור כלל, ואם כן במה נחלק עליהם תנא קמא ומחייב את המלוה מלקות?

הא לא עביד

המלוה

ולא כלום?

ומתרצינן:

לעולם קסבר שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי.

ועל מה ששאלת אם כן מה טעם תנא קמא המחייב את המלוה מלקות, על איזה איסור עבר קודם הגבייה?

הא קא משמע לן

תנא קמא,

דשומא מילתא היא.

כלומר, איסור לא תשימון עוברים כבר משעת כתיבת הריבית בשטר, על עצם ה"שימה" של הריבית. ואיסור זה לא ניתן לתיקון בקריעת השטר, על כן לוקים עליו.

הכי נמי מסתברא

: מביאה הגמרא ראיה לסברת תנא קמא, כי איסור לא תשימון היא על עצם "יצירת הריבית" [כלומר משעת הלוואה וכתיבת השטר] ואיננה תלויה בגביית הריבית.

דתנן

במשנה שבסוף הפרק, "

ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה, הערב והע ד ים"

וצריך להבין:

בשלמא כולהו,

המלוה, הלוה והערב,

עבוד מעשה

יש להם שייכות למעשה גביית הריבית. ולכן הם עוברים באיסורי ריבית.

\- המלוה גובה מן הלוה, עובר ב"אל תקח" וב"לא תתן".

\- הלוה נותן ביד המלוה, עובר ב"לא תשיך"

\- הערב פורע למלוה את הריבית, וגובה שוב מן הלוה ריבית גם הוא שייך למעשה הגבייה. ואיסורו כאיסור המלוה והלוה .

אלא עדים, מאי עבוד?

במה הם שייכים ללקיחת הריבית ומדוע אסורים באיסור "לא תשימון"? והרי לרבי נחמיה גם איסור לא תשימון עליו נשך מותנה בגביית החוב, ומה לעדים ולגביית החוב!?

אלא לאו שמע מינה, דשומא מילתא היא,

מוכח מכאן כי איסור לא תשימון עוברים העדים כבר משעת עשיית השטר! אם כן הוא הדין יש לנו לומר כלפי המלוה והערב כי עוברים על לא תשימון מיד עם קציצת הריבית כדעת תנא קמא.

ומסקינן:

שמע מינה.

אכן ראיה נכונה היא .

אמר רב ספרא,

אם תרצה לדעת איזו ריבית יוצאת בדיינים ואיזו ריבית אינה יוצאת בדיינים, נקוט האי כללא בידך:

כל

ריבית

שאילו בדיניהם

של אומות העולם היא חלה מבחינה חוקית, והם

מוציאים מ

ן ה

לוה למלוה

את הריבית. והיינו ריבית קצוצה ביניהם.

ריבית זו

בדיננו,

אם כבר גבאה המלוה באיסור,

מחזירין ממלוה ללוה.

כלומר, היא יוצאה בדיינים.

וכל "

ריבית"

שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה, בדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה.

אמר ליה אביי לרב יוסף, וכללא הוא?

והרי

הלוואת

סאה

פירות

בסאה, דבדיניהם

של אומות העולם חלה ההתחייבות להחזיר סאה פירות, ו

מוציאין מ

ן ה

לוה למלוה

אף אם נתייקרו בין ההלואה לפרעון.

וב

כל זאת

בדיננו

ריבית סאה בסאה מאחר והיא אסורה רק מדרבנן הדין הוא ש

אין מחזירין ממלוה ללוה

כדין אבק ריבית שאינה יוצאת בדיינים?

אמר ליה

רב יוסף לאביי: אין דוגמת סאה בסאה מהוה סתירה להכלל של רב ספרא, כי מה שהעכו"ם גובים ריבית סאה בסאה אין זה בתורת "ריבית". אלא

אינהו

העכו"ם מחשיבים את הלוואת סאה כאילו

בתורת פקדון אתא לידיה

של הלוה, וצריך להחזיר את הסאה כמות שהיא בין הוקרה בין הוזלה.

להלן מקשה רבינא על הכלל של רב ספרא מדין "משכנתא בלא נכייתא":

דין משכנתא בלא נכייתא, כך הוא: המלוה מעות ללוה בתנאי שיעמיד לו הלוה לתקופת ההלוואה כרם לאכילת פירות, ובאופן שאין אכילת הפירות פורעת חלק מסכום ההלוואה, אלא ניתנת חוץ מסכום ההלוואה. מדאורייתא דבר זה מותר, מאחר ואין זכות אכילת הפירות בטוחה, כי שמא תלקה הכרם ולא תצמיח בתקופה זו פירות כלל. אך חכמים אסרוהו משום "אבק ריבית". והרי למדנו כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינים.

אמר ליה רבינא לרב אשי: והרי "משכנתא בלא נכייתא", דבדיניהם

של אומות העולם - אם אכל הלוה פירות כרמו במקום לתיתם למלוה, כמו הנוהג של "משכנתא בלא נכייתא",

מוציאין מלוה למלוה

את דמי הפירות שאכל.

אם כן לפי הכלל של רב ספרא מן הדין היה שבדיננו אם אכל המלוה באיסור, נוציא ריבית זו בדיינים,