Bawa Kamma 48b — Talmud auf Deutsch

שניהם

[שני אנשים] שהיו במקום אחד

ברשות, או

שהיו

שניהם

במקום אחד

שלא ברשות

:

אם

הזיקו זה את זה

בידים, ואפילו שלא במתכוון,

חייבין;

אבל אם

הוזקו זה בזה

[שנתקלו האחד ברעהו],

פטורין

.

ומשמע:

טעמא

דפטרינן להו כשהזיקו בידים

דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות

, זה

דברשות, פטור

אם הזיק לחבירו שלא במתכוון כי לא ידע ליה; וזה

שלא ברשות, חייב

אם הזיק את חבירו, ואפילו שלא במתכוון.

שנינו במשנה:

נפל

[השור]

לבור והבאיש מימיו, חייב

:

אמר רבא

:

לא שנו אלא שהבאיש

השור

בשעת נפילה

, דזה חשוב שור המזיק ממש, ואינו דומה לבור,

אבל

אם הזיק השור

לאחר נפילה

, הרי זה

פטור

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום ד

הוי

ה

שור

"

בור

",

ומים

הרי הוו כמו

כלים

,

ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים

.

ומקשינן עלה:

הניחא לשמואל, דאמר

לעיל כח ב:

כל תקלה

"

בור

"

הוא

ואף על גב שלא הפקירו.

אלא לרב, דאמר: עד דמפקר ליה

לא הוה "בור" אלא "שור",

מאי איכא למימר!?

למה ייפטר על הכלים.

אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבא

:

לא שנו אלא שהבאיש

את המים

מגופו

שהיה מלוכלך בטיט,

אבל הבאיש מריחו

[ריח הנבילה],

פטור

.

ומפרשינן

מאי טעמא?

משום ד

גרמא בעלמא הוא

, שריח הנבילה אינו גוף השור ממש, שהסרחון ממילא בא לה, ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא,

וגרמא בעלמא

של השור

לא מיחייב

. שנינו במשנה:

היה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר

:

ומקשינן:

ואמאי

משלם הוא את הכופר,

הא תם הוא

, ותם אינו משלם כופר!?

אמר

תירץ

רב

:

במועד ליפול על בני אדם בבורות

בכוונה -

עסקינן

במשנתנו.

ומקשינן עלה:

אי הכי בר קטלא הוא

[בן מות הוא השור] בנגיחות הראשונות, ואיך בא לידי מועדות!?

אמר רב יוסף

: כגון

דחזא

השור

ירוקא

על פי הבור,

ונפל

, ועשה כן ארבע פעמים, ועל הרביעית הוא חייב, ולא נסקל בפעמים הראשונות שהרי שלא בכוונה הוא, ואינו חייב סקילה.

שמואל אמר

ליישב את הקושיא "והא תם הוא":

הא מני

משנתנו - המחייבת בכופר ואף שתם הוא -

רבי יוסי הגלילי, היא דאמר תם משלם חצי כופר

, ומה ששנינו במשנתנו "משלם את הכופר" היינו חצי כופר.

עולא אמר

ליישב את הקושיא "והא תם הוא":

לעולם מה ששנינו "משלם את הכופר" היינו כופר שלם, ומשנתנו

רבי יוסי הגלילי היא דאמר כרבי טרפון

, כלומר: משנתנו סוברת כרבי יוסי הגלילי שלא פטרה התורה את התם מן הכופר, ומה שהוא משלם כופר שלם ולא חצי, הוא משום שהתנא של משנתנו סובר כרבי טרפון,

דאמר: קרן

תמה - שברשות הרבים משלמת היא חצי נזק - שהזיקה

בחצר הניזק, נזק שלם משלם; הכא נמי

גבי כופר -

כופר שלם משלם

היות והיה זה בחצר הניזק.

ומקשינן:

בשלמא לעולא

שעיקר הטעם שהוא משלם כופר, הוא משום שהיה זה ברשות הניזק,

היינו דקתני

: "

היה אביו או בנו

של בעל החצר -

לתוכו

", כי אביו ובנו ברשות בעל החצר הם שם, וחשובה הריגתם כהריגה בחצר הניזק -

אלא לשמואל

תיקשי:

מאי איריא

[למה נקטה משנתנו] "

אביו או בנו

", והרי

אפילו

אם היה זה

אחר

הנמצא בבור,

נמי

היה משלם כופר!?

ומשנינן: אכן לאו דוקא "אביו או בנו", אלא

אורחיה דמילתא קתני

, שמן הסתם אביו או בנו של בעל הבור היו בבורו ולא אחר.

שנינו במשנה:

ואם הכניס ברשות, בעל חצר חייב;

רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור:

איתמר

:

רב אמר: הלכתא כתנא קמא

.

ושמואל אמר: הלכתא כרבי

.

תנו רבנן

: בעל החצר שאמר לחבירו: "

כנוס שורך ושמרו

[שמר אתה את שורך] ", ו

הזיק

השור,

חייב;

אבל אם

הוזק

השור

פטור

בעל החצר.

ואם אמר לו: "

כנוס שורך ואני אשמרנו

", אם

הוזק חייב

בעל החצר, ואם

הזיק פטור

.

ומקשינן:

הא גופא קשיא

[הרי הברייתא סותרת את עצמה מרישא לסיפא]:

כי

אמרת

ברישא:

"

כנוס שורך ושמרו, והזיק חייב, הוזק פטור

", ומשמע:

טעמא דאמר ליה

"

שמרו

" הוא

דחייב בעל השור

אם הזיק,

ופטור בעל חצר

אם הוזק,

הא סתמא

שאמר לו "כנוס שורך",

חייב בעל חצר

אם הוזק,

ופטור בעל השור

אם הזיק, ומשום

דבסתמא מקבל עליה

בעל החצר

נטירותא

, והיינו כרבנן דמשנתנו.

והרי

אימא סיפא

: "

כנוס שורך ואני אשמרנו, הוזק חייב הזיק פטור

", ומשמע:

טעמא דאמר ליה

"

ואני אשמרנו

"

הוא דמחייב בעל החצר

אם הוזק,

ופטור בעל השור

אם הזיק,

הא סתמא, חייב בעל השור

אם הזיק,

ופטור בעל חצר

אם הוזק, ומשום

דבסתמא לא מקבל עליה

בעל החצר

נטירותא; אתאן

הסיפא

לרבי

דמשנתנו,

דאמר: עד שיקבל עליה בעל הבית נטירותא

.

ונמצא, ד

רישא

כ

רבנן וסיפא

כ

רבי!?

אמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו

[את הרישא]

לא שנה זו

[את הסיפא], כלומר: אכן רישא רבנן וסיפא רבי.

רבא אמר

[תירץ]:

לעולם

כולה

ברייתא

רבנן היא

, ודין הסיפא הוא אפילו כשלא אמר "ואני אשמרנו" אלא בסתם, ומיהו,

איידי דנסיב רישא

: "

שמרו

",

תנא סיפא

"

ואני אשמרנו

".

רב פפא אמר

[תירץ]:

כולה

ברייתא

רבי היא

וניחא הסיפא שמדויק ממנה, שבסתמא הזיק חייב הוזק פטור; ודקשיא לך מרישא, דקתני: "כנוס שורך ושמרו, הזיק חייב הוזק פטור", ומשמע דבסתמא אין הדין כן!?

לא תידוק כן, דהוא הדין דבסתמא הדין הוא כן, אלא דבסתמא אין השור כשהוא תם משלם אלא חצי נזק, וכדי לחייב את השור הנכנס כשהזיק את שורו של בעל החצר בנזק שלם אפילו בתם, לכן נקט ברישא "ושמרו" -

ו

משום ד

סבר לה

התנא של הברייתא -

כרבי טרפון, דאמר: קרן בחצר הניזק נזק

שלם משלם, הלכך

: אם

אמר ליה

בעל החצר לבעל השור: "

שמרו

",

לא מקני ליה

בעל החצר לבעל השור

מקום בחצר

, ונמצאת רשות בעל החצר שלו לבדו,

והויא ליה

היזק שור הנכנס לשורו של בעל החצר -

קרן בחצר הניזק, וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם

.

ואם

לא אמר ליה

"

שמרו

", כי אז

אקנויי אקני ליה מקום בחצר, והויא ליה חצר השותפין, וקרן בחצר השותפין

כשהזיק שורם של השותפים זה את זה -

אינו משלם אלא חצי נזק

אפילו לרבי טרפון.

מתניתין:

כתיב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים", וזה הוא דין "דמי ולדות".

שור שהיה מתכוין לחבירו

השור שהיה רב עמו,

והכה את האשה ויצאו ילדיה, פטור מדמי ולדות

.

ו

אילו

אדם שהיה מתכוין לחבירו

,

והכה את האשה ויצאו ילדיה

, כלומר: אפילו שהיה מתכוין לחבירו, הרי זה

משלם דמי ולדות

.

כיצד משלם דמי ולדות

:

שמין את האשה כמה היא יפה

לימכר בשוק כשפחה -

עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה

[משהפילה], ומשלם את הפחת [ובגמרא יתבאר יותר] ונותן לבעל.