Bawa Kamma 48a — Talmud auf Deutsch

ומקשינן עלה:

ואי

כדבריך, שהנידון הוא על

בעל השור

אם כן:

מאי ברשות, ומאי שלא ברשות!?

כלומר: מה טעם החילוק בין אם הכניס בעל הפירות את פירותיו ברשות בעל החצר, לבין אם היה זה שלא ברשות בעל החצר; וכי מה איכפת לו לבעל השור אם היה זה ברשות או לא!?

איכא

ד

אמרי

לפרש את החילוק:

אם הכניסן "

ברשות

" בעל החצר,

הויא לה

אכילת השור הזר -

שן ברשות הניזק

, כי בעל החצר - כשהירשהו להכניס את פירותיו לחצירו - הקנה לו מקום בחצירו,

ושן ברשות הניזק חייבת

.

אבל אם הכניסן "

שלא ברשות

" בעל החצר,

הויא לה

כמו

שן ברשות הרבים, ושן ברשות הרבים, פטורה

.

תא שמע

, שקבלת שמירה גמורה היא מצידו של בעל החצר, מהא דתניא:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ונגחו, פטור

מלשלם את דמי השור, ומיד תבאר הגמרא, מי פטור.

ואם הכניס ברשות, חייב

.

והרי

מאן

"

פטור

"

ומאן

"

חייב

", וכי

לאו פטור בעל חצר, וחייב בעל חצר!?

הרי מוכח שבעל החצר מקבל עליו שמירה גמורה, ואפילו מגורמים חיצוניים.

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת, אלא

פטור בעל השור

שנגח,

וחייב בעל השור

שנגח משום "קרן".

ומקשינן עלה:

אי הכי, מאי

"

ברשות

",

ומאי

"

שלא ברשות

", כלומר: מה טעם החילוק בין ברשות לשלא ברשות, והרי בנזקי "קרן" אנו עוסקים, שאפילו ברשות הרבים חייב בעל השור!?

איכא

ד

אמרי: הא מני

ברייתא זו -

רבי טרפון היא, דאמר: משונה

קרן בחצר הניזק, נזק שלם משלם

, [שלא כקרן ברשות הרבים שאינה משלמת אלא חצי נזק בתמות].

והכי קאמר: אם נכנס השור שהוזק

ברשות

של בעל החצר,

הויא לה קרן בחצר הניזק

ומשום שהקנה בעל החצר מקום בחצירו לבעל השור שהוזק,

ומשלם

בעל השור המזיק

נזק שלם

.

ואם נכנס סשור שהוזק

שלא ברשות, הויא לה

כמו

קרן ברשות הרבים, ולא משלמא אלא חצי נזק

בתמות.

מעשה ב

ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא חביל, ומית

, [מעשה באשה שהכניסה בצק לבית חברתה כדי לאפותו, ובא העז של בעל הבית ואכלה את הבצק, והתחממה העז כתוצאה מכך, ומתה],

חייבה רבא לשלומי דמי ברחא

[חייב רבא את בעלת הבצק לשלם את דמי העז].

שואלת הגמרא:

לימא פליגא אדרב

, האם חלוק דין זה שאמר רבא על דינו של רב,

דאמר רב

גבי מי שהכניס פירותיו שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית ומתה, שהוא פטור, משום ד

הויא לה שלא תאכל!?

אמרי

בני הישיבה:

הכי השתא!?

התם

בדברי רב - שהוכנסו הפירות

שלא ברשות, לא קביל עליה

בעל הפירות -

נטירותא

[שמירת] בהמתו של בעל הבית.

הכא

במעשה דרבא - שהכניסה האשה את הבצק

ברשות, קביל עליה

האשה -

נטירותא

של העז.

ומקשינן אהא דאמרינן, שכשהכניסה ברשות קיבלה היא עליה את שמירת ממונו של בעל הבית שלא יוזק ממה שהכניסה:

ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן

בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה, חייבת

.

ומשמע:

טעמא שלא ברשות

אז חייבת האשה אם הוזקה בחיטיה בהמתו של בעל הבית,

הא

אם הכניסה

ברשות, פטורה

האשה, ואין אומרים: קיבלה האשה על עצמה את שמירת בהמתו של בעל הבית שלא תוזק ממה שהכניסה!?

אמרי

בני הישיבה: חילוק יש בין אשה המכניסה חיטים לטוחנם, לבין אשה המכנסת בצק לאפותו:

לטחון חטים: כיון דלא בעיא צניעותא מידי, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו ועליה דידיה רמי נטירותא

[כיון שאין היא צריכה מקום צנוע, נמצא שאין בעלי החצר צריכים להסתלק משם, ועליהם מוטלת שמירת בהמתם שלא תיזוק] -

אבל למיפא, כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא

, [אבל כשנכנסת היא לאפות ומגלה זרועותיה, צריכה היא מקום צנוע, ונאלצים בעלי החצר להסתלק משם, ולכן מוטלת שמירת בהמתם עליה].

שנינו במשנה:

הכניס שורו לחצר בעל הבית

:

אמר רבא

:

מי ש

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, וחפר בה

השור

בורות שיחין ומערות

:

בעל השור חייב בנזקי חצר

שהופסדה מחמת הבורות,

ובעל חצר חייב בנזקי הבור

שנכרה על ידי השור, אם הפקיר את רשותו.

ו

אף על גב דאמר מר

: "

כי יכרה איש בור

",

ולא שור בור

הכא

שבחצר שלו נכרו הבורות,

כיון דאית ליה להאיך למלוייה, ולא קא מלייה, כמאן דכרייה דמי

, [היות ומוטל על בעל החצר לסתום את בורותיו ולא עשה כן, כאילו כרה אותם דמי], ולכן חייב הוא על נזקיהם!?

ו

עוד

אמר רבא: הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק את בעל הבית, או בעל הבית הוזק בו

, כגון שנתקל בו,

חייב

בעל השור.

אבל אם

רבץ

השור,

פטור

.

ומשמע: שאם רבץ השור על כלים והזיקן, או שנתקל בו בעל הבית בשעת רביצה, הרי בעל השור פטור, ותמהינן עלה:

ו

כי אטו

משום דרבץ, פטור

בעל השור!?

אמר

פירש

רב פפא

:

מאי

"

רבץ

":

שהרביץ

השור

גללים

בחצירו של בעל הבית,

ונטנפו

בהם

כליו של בעל הבית

.

ומשום

דהויא

ה

גללים

-

בור

של בעל השור,

ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים

.

ומקשינן:

הניחא לשמואל דאמר

לעיל כח ב:

כל תקלה בור הוא

, ואף על גב שלא הפקירה, אם כן ניחא שפטור על הכלים.

אלא לרב, דאמר

[שם]: אינו חשוב "בור"

עד דמפקר ליה

, אבל אם לא אפקר ליה, אינו "בור" אלא "שור",

מאי איכא למימר!?

שהרי אין לומר משום ש"בור" פטור על הכלים, כי היות ו"שור" הוא, למה לא יתחייב על הכלים.

אמרי

בני הישיבה ליישב:

סתם גללים, אפקורי מפקיר להו

.

ואמר

עוד

רבא

:

נכנס

אדם

לחצר בעל הבית שלא ברשות, והזיק

בידים

את בעל הבית, או בעל הבית

הוזק בו

שנתקל בו,

חייב

הנכנס; ואם

הזיקו בעל הבית

בידים,

פטור

בעל הבית, ומפרש לה ואזיל.

אמר רב פפא

:

לא אמרן

שאם הזיקו בעל הבית בידים הרי הוא פטור,

אלא דלא הוה ידע ביה

[לא היה יודע בעל הבית שיש אדם בחצירו, והזיקו],

אבל

אם

הוה ידע ביה

, ו

הזיקו בעל הבית, חייב

בעל הבית.

ומפרשינן:

מאי טעמא

חייב בעל הבית כשידע ביה, ואף שנכנס שלא ברשות?

משום דאמר ליה

הנכנס לבעל הבית:

נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא

, [אף שהרשות בידך להוציאני מחצירך, אין לך רשות להזיקני].

ואזדו

רבא ורב פפא - שפטרו את בעל הבית כשהזיק בידים כשלא ידע בהימצאותו בחצר -

לטעמייהו

[לשיטתם]!

דאמר רבא, ואיתימא רב פפא

: