Bawa Batra 78b — Talmud auf Deutsch

ודחינן:

לא

כדבריך, אלא

רבי יהודה

,

מלתא אחריתי קאמר

. והיינו, חכמים ונחום המדי נחלקו כשאין עודן עליו. ומשמע, שבעודן עליו דברי הכל מכר את כולן. ובא רבי יהודה לחלוק על משמעות דבריהם, ולומר: פעמים שאינן מכורין אפילו כאשר עודן עליו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

ממשנה דקרון ופרדות שבאין עודן עליו נחלקו חכמים ונחום המדי:

שהרי שנינו [עז ב]:

מכר את הקרון

-

לא מכר את הפרדות.

ותני רב תחליפא בר מערבא

ברייתא

קמיה דרבי אבהו: מכר את הקרון

-

מכר את הפרדות

.

ואמר ליה

רבי אבהו:

והא אנן

מכר את הקרון

לא מכר

את הפרדות

תנן

, ואיך שנית לנו הברייתא הסוברת שהמוכר את הקרון - מכר את הפרדות!?

ואמר

, שאל,

ליה

רב תחליפא את רבי אבהו: וכי

איסמייה

, האם אסיר ואסלק ברייתא זו, היות ומשובשת היא, שהרי דבריה סותרים את דברי המשנה?

ואמר ליה

רבי אבהו:

לא

תסיר ותסלק את הברייתא ו

תתרגם

, תפרש ותעמיד, את

מתניתך

, הברייתא שלך,

ב

פרדות ש

אדוקים בו

, בקרון.

מכלל

, משמע,

דמתניתין

האומרת: מכר את הקרון לא מכר את הפרדות, מדברת

בשאין אדוקים בו

.

ומדרישא

, אם הרישא מדברת

בשאין עודן עליו

, מן הסתם

סיפא נמי

מדברת

בשאין עודן עליו

.

ודחינן:

אדרבה

, אם כדבריך שיש להוכיח מבבא אחת שבמשנה על בבא אחרת, אם כן

אימא רישא

, יש להוכיח מן המשנה הראשונה בפרק, שהמשנה מדברת בעודן עליו:

שהרי שנינו [עג א]: המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה,

אבל לא מכר לא את העבדים

ולא את המרצופין

ולא את האנתיקי

.

ואמרינן

[לעיל עז ב]:

מאי אנתיקי?

ו

אמר

, פירש,

רב פפא: עיסקא דבגוה

, סחורה שבתוך הספינה היא הקרויה "אנתיקי", אבל הסחורה שעדיין נמצאת חוץ לספינה אינה קרויה "אנתיקי".

ומדרישא

, אם הרישא מדברת

בעודן עליו

, הרי לפי דבריך,

סיפא נמי בעודן עליו

.

ובודאי אי אפשר לומר כך, שהרי בבא דקרון ופרדות מדברת בשאין עודן עליו.

אלא

בעל כרחך: אין ללמוד מבבא אחת שבמשנה, אל חבירתה, כי

תנא

דמתניתין

מילי מילי קתני

, כל הלכה עומדת בפני עצמה, אחת בעודן עליו, ואחת באין עודן עליו.

ואין לתמוה על הדבר, כי הכל הולך אחר מנהגו של עולם, יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודו עליו, ויש דבר שאינו בכללו אפילו בעודו עליו. ויש - שדוקא בעודו עליו שייכים הם זה לזה.

[

סימן זגם נסן

]

אמר אביי: רבי אליעזר

ורבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר ורבי נתן וסומכוס ונחום המדי, כולהו סבירא להו

:

כי מזבין איניש

מידי, איהו וכל תשמישתיה מזבין

.

ששת התנאים שהזכיר אביי, נחלקו עם חכמים, וכולם מוסיפים על דברי חכמים, וסוברים שכאשר אדם מוכר חפץ, כוונתו למכור את החפץ וכל תשמישיו.

ואמנם, כל אחד ואחד מהתנאים, אינו סובר בהכרח שכל תשמישי החפץ בכלל המכר , ויתכן שחלק מהם אינו בכללו, אך מכל מקום כולם מוסיפים על דברי חכמים, ומרבים בקניין של תשמישי החפצים הנמכרים.

וכך הם דברי התנאים:

א.

רבי אליעזר: דתנן

[לעיל סז ב]: המוכר בית הבד, מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות, אבל לא מכר את העבירים ואת הגלגל ואת הקורה.

רבי אליעזר אומר: המוכר את בית הבד, מכר את הקורה

.

חכמים סוברים: לא מכר אלא דברים הקבועים בבית הבד ולא את המיטלטלין שביניהם,

ורבי אליעזר סובר: אף הקורה בכלל המכר היות והיא עיקר בית הבד.

ב.

רבן שמעון בן גמליאל: דתנן

[לעיל סח א]: המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות בית הבדין ובית השלחין, אבל לא את המטלטלין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר

-

מכר את הסנטר

.

ג.

רבי מאיר: דתניא: רבי מאיר אומר: מכר את הכרם

-

מכר

את

תשמישי הכרם

.

וחכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שיש מתשמישי הכרם שאינם נמכרים עמו.

ד. ה.

רבי נתן וסומכוס

: דתניא [לעיל עג א]: המוכר את הספינה מכר את האיסכלה ואת בור המים שבתוכה.

רבי נתן אומר: המוכר את הספינה מכר את ה

ביצית

.

ו

סומכוס אומר: המוכר את הספינה מכר את ה

דוגית

.

ואמר רבא: ביצית היינו דוגית, וכל אחד קרא לה כמנהג מקומו.

ולדברי חכמים: המוכר את הספינה לא מכר את הביצית והדוגית.

ו.

נחום המדי: הא דאמרן

, מה ששנינו במשנתינו שנחלקו חכמים ונחום המדי אם המוכר את החמור מכר כליו או לא,

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: פעמים מכורין

, פעמים אינן מכורין, כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: מכור לי חמור זה - הרי כליו מכורין. חמורך הוא - אין כליו מכורין.

ודנה הגמרא:

מאי שנא חמורך זו, ומאי שנא חמורך הוא?

אמר

, פירש,

רבא

: כאשר אמר לו

חמורך זו

, הרי בודאי

ידע

הלוקח

דחמרא דידיה

, דמוכר,

הוא

.

והרי יכול היה לומר מכור לי חמורך, כאשר אין לפניו שני חמורים.

ו

אם כן,

האי דקאמר ליה

חמורך

זו

, בודאי

משום כליו קאמר ליה

, כלומר חמור זה כמות שהוא.

אבל כאשר אמר לו "

חמורך הוא!?

" הרי לשון שאילה הוא,

דלא ידע

הלוקח

דחמרא דידיה

, דמוכר,

הוא

.

ו

מה שאמר לו חמורך הוא, לא היתה כוונתו לומר: חמור זה כמות שהוא, אלא

הכי קאמר ליה

: האם חמור זה

חמורך הוא, שתמכרנה לי?

על כן לא מכר את החמור עם כליו, כי רבי יהודה סובר שהמוכר את החמור בסתם, לא מכר את כליו, אפילו בעודן עליו.

מתניתין:

אדם

המוכר את החמור, מכר

עמו

את

בנו

הסיח

, אבל אם

מכר את הפרה לא מכר

עמה

את בנה

, ובגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור.

אדם ש

מכר

לחבירו

אשפה

, מקום שהוא רגיל לתת שם את זבל בהמותיו, אפילו אם מכר לו את האשפה סתם, ולא אמר לו אשפה עם הזבל שבה אני מוכר לך -

מכר

עמה את

זבלה

, הזבל שנמצא בתוכה בשעת המכירה.

וכן אדם ש

מכר

לחבירו

בור

של מים מכונסים , מן הסתם -

מכר

עם הבור את

מימיה

.

וכן אדם ש

מכר

לחבירו

כוורת

, מן הסתם -

מכר

עמה את ה

דבורים

שבה.

וכן אדם ש

מכר

לחבירו

שובך

, מן הסתם -

מכר

עמו את ה

יונים

שבו

גמרא:

שנינו במשנה המוכר את החמור מכר את הסיח, מכר את הפרה לא מכר את בנה.

ותמהינן: מאי שנא חמור וסייח, מאי שנא פרס ובנה!?

היכי דמי?

הרי ממה נפשך תיקשי:

אי

מיירי כגון

דאמר ליה

מוכר ללוקח בפירוש:

היא ובנה

אני מוכר לך, הרי פשיטא ש

אפילו פרה ובנה נמי

מכורים הם.

ו

אי

מיירי כגון

דלא אמר ליה: היא ובנה

אני מוכר לך, וסובר תנא דמתניתין שאין הבן נמכר בכלל האם, היות וגופים מחולקים הם, ואפשר לבן להיות בלא אמו, אם כן,

אפילו

ב

חמור נמי, לא

ימכר הסיח עם אמו [כל שכן שלא ימכר הסיח עם אביו]!?

אמר

, פירש,

רב פפא

, בין המוכר פרה ובין המוכר חמור, מן הסתם לא מכר בנה עמה.

והכא במאי עסקינן: כגון

דאמר ליה

מוכר ללוקח:

חמור מניקה

אני מוכר לך,

ופרה מניקה אני מוכר לך.

לפיכך, המוכר את הפרה לא מכר את בנה עמה, והמוכר את החמור מכר את בנה עמה.

כי

בשלמא

כאשר מכר את ה

פרה

, ואמר לו: פרה מניקה אני מוכר לך,

איכא למימר

: לא נתכוין זה למכור את בנה, אלא

לחלבה בעי לה

, המוכר חפץ בפרה חולבת, על כן אמר לו פרה מניקה, כדי שלא יתן לו פרה שאינה נותנת חלב, ואם נתן לו פרה שאינה חולבת, הרי זה מקח טעות.

אלא

כאשר מכר את ה

חמור

, ואמר לו: חמור מניקה אני מוכר לך, הרי בודאי לא נתכוונו לחלבה של החמור שאסור לשתותו, אם כן

מאי קאמר ליה

: חמור מניקה?

שמע מינה: היא

, החמור,

ובנה

אני מוכר לך

קאמר ליה

.

על כן שנינו: המוכר את החמור, חמור מניקה, מכר את הסיח היונק ממנה וכרוך אחריה, אבל אם מכר את הפרה, פרה מניקה, לא מכר את בנה.

ו

מפרשת הגמרא:

אמאי קרי ליה

לבן החמור

סיח?

לפי שכך הוא טבעו של בן החמור,

ש

הוא

מהלך

ובא

אחר סיחה

[שיחה]

נאה

, והיינו, שכאשר קוראים לו בנחת וברמיזה בעלמא הוא הולך למקום שהאדם חפץ, אבל חמור זקן צריך שיכו אותו כדי לכוונו לדרך הנכונה. ואגב שהוזכר טבעו של הסייח ללכת אחרי שיחה נאה, הביאה הגמרא את דרשתו של רבי שמואל בר נחמני על אדם שמתפתה בקלות אחרי יצרו.

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן

מאי דכתיב

[במדבר כא כז, כח, ל]: "

על כן יאמרו המושלים

, בואו חשבון, תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. ונירם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נופח, אשר עד מידבא".

ואמנם פשוטו של מקרא מדבר במלחמת סיחון במלך מואב הראשון שלקח סיחון את כל ארצו מידו על ידי קללת בלעם .

ונפקא מינה לדינא: אף שנאסר על עם ישראל להלחם עם מואב שנאמר [דברים א ט]: "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה"; מכל מקום על ידי כיבושו של סיחון הותרה ארץ זו לעם ישראל. [חולין ס ב]

אך עדיין לא מיושבת כל אריכות המקרא בסיפור המעשה, כיצד כבש סיחון את ארץ מואב, ומה בא מקרא זה ללמדנו!?

אלא, על כרחך: לדרשה כתבה משה רבינו, וכדלקמן.

וכך דרש רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן:

"המושלים"

שאמר הכתוב,

אלו

הצדיקים ש

מושלים ביצרם

וכופים אותו.

וכך אמרו המושלים - הצדיקים :

"בואו חשבון"

כלומר:

בואו ונחשב

חשבונו של עולם

.

ומה הוא "חשבונו של עולם"?

חשבון

הפסד מצוה

, שמתבטל ממלאכה ומפסיד ריווח בשביל שעוסק במצוה, או שנתן צדקה ונחסר ממונו,

כנגד שכרה

, המרובה של המצוה שיקבל האדם לעתיד לבא.

ו

כן חשבון

שכר עבירה

, שנהנה בה בעולם הזה,

כנגד הפסדה

, שיפסיד יותר לעתיד.

"תבנה ותכונן"

דע לך, ש

אם אתה עושה כן

, כמו שאמרנו, לחשוב בכל דבר ודבר הפסד כנגד שכר, בודאי

תבנה בעולם הזה

ותכונן לעולם הבא

.

כל זה נאמר במי שמחשב את דרכיו.

אבל: "

עיר סיחון": אם משים אדם

את

עצמו כעיר זה

שמהלך אחר סיחה נאה

, מה העיר נמשך אחרי קריאה בנחת ואחרי רמיזה קלה, אף הוא מתפתה ביצרו ונמשך אחרי דברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו.

מה כתיב

בפסוק ש

אחריו?

"כי אש יצאה מחשבון" וגו'

-

תצא אש

מן הצדיקים ה

מחשבין

חשבונו של עולם,

ותאכל את שאינן מחשבין

.

ואף אם צדיקים הם, מכל מקום לא יוכלו להשיג את אותה דרגה אליה הגיעו המחשבין חשבונו של עולם, וכבר שנינו [לעיל עה א]: כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, קטן נכווה מחופתו של חבירו הגדול ממנו.

ועוד נאמר

"ולהבה

[יצאה]

מקרית סיחון"

-

מקרית

ם של

צדיקים שנקראו שיחין

[עצים].

ואש ולהבה זו

"אכלה ער מואב"

, "ער" מלשון עיר, מואב מלשון תאווה -

זה המהלך אחר יצרו

ותאוותו

, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה

.

ועוד נאמר על אותה האש שהיא אוכלת את

"בעלי במות ארנון"

-

אלו גסי הרוח

, בעלי גאוה, המרימים דעתם עליהם כבמות ארנון הללו.

דאמר מר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, נופל בגיהנם

, שנאמר [משלי כא כד]: "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון", ואין "עברה" אלא גיהנם שנאמר [צפניה א טו]: "יום עברה היום ההוא". ומה שאמר הכתוב

"ונירם"

רמז הוא למה ש

אמר רשע: אין רם

, וכנגד שכינה הוא אומר, שהרי השם יתברך רם על כל ושוכן מרומים,

ועוד אומר הרשע:

"אבד חשבון", אבד

חשבונו של עולם

, אין דין ואין דיין, ולא אהיה נתבע על חטאי.

ותשובתנו לרשע היא:

"עד דיבון"

-

אמר הקדוש ברוך הוא

לרשע:

המתן עד שיבא

יום ה

דין

.