Bawa Batra 104a — Talmud auf Deutsch

פחות כל שהוא ינכה, יתר כל שהוא יחזיר".

ומדוייק, דוקא אם אמר לו "מידה בחבל" חייב להחזיר,

הא

אם אמר לו

סתמא, כהן חסר הן יתר דמי.

ודחינן:

אימא סיפא, "ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו",

ומדויק להפך, דוקא אם אמר לו "הן חסר הן יתר" הגיעו,

הא סתמא כמדה בחבל דמי.

אלא

ודאי,

מהא ליכא למשמע מינה

.

עוד הוכיחה הגמרא:

תא שמע,

שנינו בברייתא: האומר לחבירו

"בית כור עפר אני מוכר לך",

או

"כבית כור עפר אני מוכר לך",

או

"הן חסר הן יתר אני מוכר לך", אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו.

עד כאן הברייתא.

מדייקת הגמרא:

אלמא, סתמא נמי כ"הן חסר הן יתר דמי".

דהרי נאמרו בברייתא שלשה מקרים, "בית כור", "כבית כור", "הן חסר הן יתר", ובשלשתם הדין, "הגיעו".

ודחינן:

התם,

אין כונת הברייתא לשלשה מקרים נפרדים, אלא

פרושי קא מפרש. איזהו בית כור שהיא כבית כור

[כלומר, באיזה מקרה אינו צריך לתת לו בית כור מדוייק, אלא רק "כבית כור"],

כגון דאמר ליה "הן חסר הן יתר

".

אך אם אמר לו "בית כור סתמא", אפשר לומר דחייב לתת לו "בית כור" מדויק.

ומקשה הגמרא:

מתקיף לה רב אשי, אם כן,

[אם כדבריך, שכונת הברייתא לפרש "איזהו בית כור שהוא כבית כור", וכו'],

"אני מוכר לך" "אני מוכר לך" למה לי?

כלומר, מדוע שנינו בברייתא "בית כור עפר אני מוכר לך", "כבית כור עפר אני מוכר לך", ומשמע, שכל מימרא היא מכירה בפני עצמה.

אלא לאו שמע מינה,

אם אמר "בית כור"

סתמא, נמי

דינו

כ

אילו אמר,

"הן חסר הן יתר" דמי

.

ומסקינן, אכן כך

שמע מינה.

שנינו במשנה:

"מהו מחזיר לו? מעות.

ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ... מחזיר לו את הקרקע".

וכו'

:

ומקשה הגמרא: וכי רק

ליפות כחו של מוכר אמרינן,

ו

ליפות כחו של לוקח לא אמרינן?!

וה

רי

תניא

בברייתא

, "פיחת שבעת קבין ומחצה לכור, או הותיר שבעת קבין ומחצה לכור,

[שהם רובע הקב לסאה, כמו שנתבאר במשנה],

הגיעו.

ואם הותיר

יותר מכאן, כופין את המוכר למכור,

את המותר אם הלוקח חפץ לקנותו ,

ואת הלוקח ליקח

אם המוכר חפץ למכור

".

ומבואר, דכשם שעשינו תקנה למוכר כך עשינו תקנה ללוקח, ואילו במשנה משמע, שתקנו רק ליפות כחו של המוכר?

ומתרצת הגמרא: אכן, באמת מיפים את כחו של המוכר ולא את כחו של הלוקח. ולעולם אין כופין את המוכר למכור בעל כרחו.

ומאי דאמרינן

התם

בברייתא, "כופין את המוכר למכור", אין הכונה שימכור בעל כרחו, אלא, מדובר במקרה שהמוכר רוצה למכור, ו

כגון דהוה יקירא מעיקרא, וזל

השתא

[שהיתה הקרקע יקרה בשעת המכירה הראשונה, והוזלה כעת, כשבאו לדון על המותר], והמוכר רוצה למכור את המותר כשעת היוקר.

ובמקרה זה כופין אותו למכור כשעת הזול,

דאמרינן ליה, "אי ארעא יהבת לי הב לי כזולא דהשתא"

[אם תרצה לתת ללוקח קרקע, תנה לו כפי המחיר העכשוי]. או טול קרקעך ולך .

וכמו כן, אם המוכר מסכים למכור את הקרקע במחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו.

ומקשה הגמרא: ה

רי

תניא, "כשהוא נותן לו,

[כשהמוכר מוכר ללוקח את המותר],

נותן לו כשער שלקח ממנו"

, ולא כזולא דהשתא?

ומתרצת הגמרא,

התם, כגון דהוה זולא מעיקרא ויקרא לה השתא

[שהיתה הקרקע זולה בשעת המכירה הראשונה, והתיקרה כעת, כשבאו לדון על המותר].

ובמקרה זה, אם בא המוכר לכפות את הלוקח לקנות את המותר, יכול הלוקח לטעון, "איני רוצה לקנותה ביוקר, ואף בתחילה שקניתי ממך, לא קניתי אלא מפני המחיר הזול".

ובכל מקרה שיש ללוקח טענה מעליתא, אין כופין אותו לקנות.

אבל, אם המוכר יסכים למכור לו את הקרקע כפי המחיר הזול, כופין את הלוקח לקנותה ממנו. שהרי כעת אין לו שום טענה.:

שנינו במשנה: "ליפות כחו של מוכר,

שאם שייר בשדה בית ט' קבין ...

מחזיר לו את הקרקע"

וכו'.

אמר רב הונא: ט' קבין שאמרו

בהם "אם שייר בשדה בית תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע", אין הדין רק כשמכר לו בית כור,

ואפילו בבקעה גדולה

הרבה יותר מבית כור, אם הותיר תשעה קבין, מחזיר לו את הקרקע .

ורב נחמן אמר: נותן שבעת קבין ומחצה

[רובע הקב לכל סאה],

לכל כור וכור,