Arachin 6a — Talmud auf Deutsch

מקשינן:

תנא חדא

ברייתא:

עובד כוכבים שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים אותה הימנו. ותניא

ב

אידך

ברייתא:

אין מקבלין אותה

הימנו אלא תיגנז. וסותרות הברייתות זו לזו.

ומשנינן:

אמר רב אילא אמר רבי יוחנן לא קשיא

.

הא

דתניא שאין מקבלין מדובר

בתחילה

של בנין בית המקדש, שיש לחשוש שלרפיון ידיים מתכוונים ולעכב את הבנין כדלעיל.

הא

דתניא שמקבלין מדובר

בסוף

הבנין לאחר שכבר בנוי, והנדבה אז באה רק לחזק את בדק הבית, ובזה כבר אין חשש רפיון ידים.

וכן מצינו

דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: בתחלה

של הבנין

אפילו מים ומלח

שאינם דבר מסוים

אין מקבלין

מהם משום ריפיון ידיים.

בסוף

הבנין, ששוב אין לחשוש לכך, הרי

דבר מסוים

שניכר לעין בבנין,

אין מקבלים

מעכו"ם, שגנאי הוא, וגם מתפארים בו העכו"ם. אבל

דבר שאין מסוים

להקבע בבנין אלא ימכרוהו וישתמשו בדמיו,

מקבלין

מן העכו"ם.

היכי דמי דבר המסוים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב.

שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרים ומכסים בהם את גג ההיכל כדי למנוע את העורבים שלא ישכנו שם, [וישליכו דבר טמא - תוספות בשם הערוך].

מתיב רב יוסף

: איך אמרנו שבתחלת הבנין אין מקבלים מן העכו"ם? והרי כתוב לגבי נחמיה אשר ביקש למלך

"ואגרת אל אסף שומר הפרדס

אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית", והיינו בתחלת בנין, ולקח לבנין הבית מכורש.

ומשנינן:

אמר ליה אביי

: למה תחשוש? לריפיון ידיים!

שאני מלכותא

שאין לחשוש לכך, שהואיל ולטובה נתכוונה בתחלה סומכים

דלא הדרא

ביה

. כמו

דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי

אעקור הרים ממקומם, דהיינו אף דבר גדול וקשה,

עקר טורי ולא הדר ביה.

שכן דרך המלכות לעמוד בדיבורה.

אמר רב יהודה אמר רב: עובד כוכבים שהפריש תרומה

[לפי התנא שעכו"ם שתרם תרומתו תרומה]

מכריו,

[מתבואה שלו]

בודקין

אותו

מה היה בדעתו.

אי אמר בדעת ישראל הפרשתיה,

דהיינו לאותה מטרה שתורם ישראל -

תינתן לכהן,

שלכך נתכוון.

ואם לאו

, שלא התברר לנו כך,

טעונה גניזה. דחיישינן שמא בלבו

נתכוון להקדישה

לשמים.

ומדובר בזמן הזה שאין בדק הבית, ולכן תגנז כי הקדש אסור בהנאה.

מיתיבי

, מהא דתניא:

עובד כוכבים שהתנדב קורה לבית הכנסת ושם

השם

כתוב עליה

-

בודקין אותו

מה היה בדעתו.

אם אמר בדעת ישראל

[לאותו צורך שנודב ישראל]

הפרשתיה

-

יגוד

[יחתוך]

מקום השם

משום קדושת השם שיש במקום זה וטעון גניזה,

וישתמש במותר

הקורה לבנין בית הכנסת.

ואם לאו

, שלא בדקוהו -

טעונה גניזה. דחיישינן שמא

כוונת

לבו

להקדיש

לשמים.

ודייקינן:

טעמא

שחוששים להקדש,

משום דשם כתוב עליה,

ומזה שכתב עליה שם שמים מוכח שלהקדש לגבוה נתכוון.

הא אין שם כתוב עליה

לא חוששים להקדש, ו

לא בעיא גניזה.

וקשה על רב שאמר שאף בעכו"ם שתרם מכריו חוששים שנתכון לשמים.

ומשנינן:

הוא הדין דאע"ג דאין שם כתוב עליה נמי בעי גניזה

, וכרב.

והא

שנקט התנא שם כתוב עליה

קמ"ל

בכך חידוש אחר.

דאע"ג דשם כתוב עליה

אינה קדושה כולה בקדושת השם, אלא

יגוד

מקום השם בלבד

וישתמש במותר

הקורה. ומשמיע לנו בזה

ד

אם כתב

שם

על דבר מסוים, לא נתקדש הדבר כולו, אלא רק מקומו של השם, ואילו

שלא במקומו

של הכתב ,

לאו קדוש. כדתניא: היה כתוב

השם

על ידות

הכלים ועל כרעי המיטה הרי זה יגוד ויגנז,

כי רק מקום השם קדוש.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר סלע זו לצדקה

-

מותר לשנותה

ללוות אותה ולהשתמש בה לצרכיו ולאחר זמן יחזיר.

סבור מינה

שדוקא בנוטל

לעצמו, אין,

מותר, שיש לומר שעל מנת כן הקצה אותה לצדקה שאם יצטרך ילווה אותה וישלם אחרת.

אבל

להלוותה

לאחר לא

נתיר לו, כי לא התכוון להתנות לזה.

ודחינן: כך

אתמר, אמר רב אמי אמר רבי יוחנן: בין לעצמו

מותר לשנותה

ובין לאחר.

אמר ר' זעירא: לא שנו

שמותר לשנותה

אלא

רק

דאמר

הרי

עלי

סלע זו לצדקה. שכיון שאמר "עלי" חייב באחריותה, שאם תגנב או תיאבד יתחייב לשלם, ומשום כך היא כמו שלו וברשותו היא להשתמש בה.

אבל אמר הרי

סלע

זו

לצדקה ולא אמר עלי שאינו חייב באחריותה

בעינא

[אותה עצמה]

בעי למיתבא

ואסור ללוותה.

מתקיף לה רבא: אדרבה, איפכא מסתברא!

אם

אמר

"הרי

זו" משתמש בה

שטובת הצדקה היא

כי היכי דליחייב באחריותה

, שבלא זה אם תגנב אין אחריותה עליו, וע"י שישתמש בה לא יפטר עד שיתן אחרת לצדקה, כי דינו כמו שולח יד בפקדון שחייב באחריותו.

אבל אמר "עלי"

שבין כך מתחייב באחריותה, אין שום רווח לצדקה במה שמשתמש, ובאופן זה

לא

נתיר לו ללוותה.

ומסיקנן:

אלא לא שנא

בין שאמר "הרי זו" ובין "הרי עלי", מותר לשנותה.

תניא כוותיה דרבא,

דבין באמר "זו" ובין אמר "עלי" מותר לשנותה. דתניא:

נדר

הרי הוא

צדקה, ואין הקדש צדקה.

והוינן בה:

מאי קאמר? והא לא נדר

הולך

לצדקה, ולא הקדש

הולך

לצדקה

. שצדקה לעניים היא, ואילו הקדש וכן סתם נדר של האומר דָמַי עלי לבדק הבית הם.

ומפרשינן:

אלא, לאו, הכי קאמר: צדקה הרי היא כנדר

לענין לעבור עליה

בבל תאחר. ו

הצדקה

אינה כהקדש

.

דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה

משום מעילה,

ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה.

ומשמע שמדובר בכל צדקה בין באמר "זו" ובין באמר "עלי", והיינו כרבא.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא

דר' נחמן שמותר לשנותה,

קמיה דר' זביד מנהרדעא. אמר לי: אתון הכי מתניתו לה

שרב נחמן אמר סתם ולא פירש, ורב אמי ורבא פירשו את דבריו.

אנן הכי מתנינן לה: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו ובין לאחר, בין אמר עלי ובין אמר זו.

והכל מפורש בדברי ר' נחמן עצמו.

ת"ר: האומר סלע זו לצדקה, עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה

ללוותה לצורכו,

משבאתה ליד גבאי

אסור

לשנותה

.