Arachin 10b — Talmud auf Deutsch

והוינן:

מאי שנא בחג

הסוכות

דאמרינן

הלל

כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא?

ומשנינן:

דחג,

ימיו

חלוקין בקרבנותיהן

39 ,

שפרי החג מתמעטים והולכים מיום ליום, ושונה כל יום בקרבנותיו, ומשום כך חשוב כל יום לעצמו לאמירת הלל.

מה שאין כן

דפסח

ש

אין

ימיו

חלוקים בקרבנותיהן

די להם בהלל אחד, שאין הימים שונים זה מזה.

ופריך: אם בקרבנות תלוי הדבר,

שבת דחלוקה בקרבנותיה

משאר ימות השבוע,

לימא

בה הלל.

ומשני: שבת

לא איקרי מועד.

וחיוב הלל הוא בחג דוקא כמובא לקמן.

ומקשינן:

ראש חדש דאיקרי מועד,

ככתוב "קרא עלי מועד" ומפרשים במסכת תענית שהכוונה על ראש חדש, וגם חלוק בקרבנותיו,

לימא

בו הלל.

ומשנינן:

לא איקדיש

ראש חדש

ב

איסור

עשיית מלאכה,

וחיוב הלל הוא רק במועד שאסור בעשיית מלאכה.

דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג".

[ופסוק זה הוא המקור להלל מדברי נביאים]. ודורשים מזה, דוקא

לילה המקודש לחג

בעשיית מלאכה

טעון שירה, ולילה שאינו מקודש לחג

בעשיית מלאכה

אינו טעון

שירה

42 .

ומקשינן:

ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא

בהם הלל.

ומשנינן:

משום דרבי אבהו. דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, מפני מה אין

ישראל

אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

שאי אפשר לומר שירה מפני אימת הדין.

ופריך:

והא חנוכה דלאו הכי

הוא, שאינו חלוק בקרבנותיו,

ולאו הכי

הוא, שאינו מקודש בעשיית מלאכה,

וקאמרינן

בו הלל.

ומשנינן: חנוכה,

משום ניסא

אומרים בו. ושני אופנים הם בהלל. או משום היום טוב או על הנס.

ופריך: אם כן,

פורים דאיכא ניסא, לימא

בו הלל.

ומשנינן:

אמר רבי יצחק, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס

שבחוץ לארץ הוא ואמרינן הלל

משום הנס.

ומשנינן:

התם, כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה

על הנס שאירע בהן.

ורק משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות

שבחוץ לארץ

לומר שירה

על נס שאירע בהן. ונס מצרים היה קודם שנכנסו לארץ אבל נס פורים היה כבר לאחר הכניסה לארץ.

רב נחמן אמר

: הטעם שלא אומרים הלל בפורים הוא משום

דקרייתה

של המגילה

זו היא הלילא

46 ,

ויוצאים בה ידי חובת הלל.

רבא אמר

טעם אחר בזה:

בשלמא התם

בנס יציאת מצרים יכולים לומר

"הללו עבדי ה'"

שמשמע מזה

ולא עבדי פרעה.

אבל

הכא

בנס פורים, אי אפשר לומר

"הללו עבדי

ה'"

שמשמע מזה

ולא עבדי אחשורוש,

שהרי אינו כך, כי

אכתי עבדי אחשורוש נינהו.

ומקשינן:

ולר' נחמן

דאמר

שלעולם יש חיוב הלל בפורים, אלא

דקרייתה זו

היא

הלילא, הא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה.

ופורים נס שבחוץ לארץ הוא.

ומשנינן:

כיון שגלו

מארץ ישראל

חזרו

כל הארצות

להיתרן הראשון

לומר שירה על נס שאירע בהן.

שנינו במתניתין:

"לא היה מכה באבוב של נחשת

וכו'". ומקשינן:

פתח בחליל

כדתנן "החליל מכה לפני המזבח",

וסיים באבוב?

ומשנינן:

אמר רב פפא: היינו חליל

היינו אבוב. ואמאי קרי לה חליל? דחלי קליה.

[שמתוק קולו].

תנו רבנן: אבוב היה במקדש. חלק

[קלוף] היה. דופנו

דק היה. של קנה היה. ומימות משה היה, וקולו ערב, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה

שוב

קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.

צלצל היה במקדש.

[כלי זמר הוא, ושני כלים הם ומכים זה על זה].

של נחשת היה. ומימות משה היה. והיה קולו ערב. ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו

ומילאו את פגימתו. ושוב

לא היה קולו ערב. נטלו את תקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש

לסממני הקטרת,

של נחשת היתה. ומימות משה היתה. והיתה מפטמת את הבשמים

יפה ונותנת בהם ריח. שהיה קולה צלול, והקול יפה לבשמים.

נפגמה, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה

51 , ולא היתה

שוב

מפטמת כמו שהיתה. נטלו את תקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה.

אלו

[צלצל ומכתשת]

שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון ונפגמו ולא היה להם ארוכה.

שהתיקון היה מקלקלם כאמור.

ועליהם אמר הכתוב

במלכים

"נחשת ממורט"

דהיינו דק, ובדברי הימים

"נחשת מרוק"

דהיינו קלל. ועליהם הוא אומר

"וכלי נחושת, מוצהב טובה שניים, חמודות כזהב".

שהיו חשובים כזהב.

ו"שנים" כתיב בקרא, דהיינו שני כלים, ופליגי בה

רב ושמואל, חד אמר

שהכוונה על זהב. ומשמעות הכתוב היא,

דכל אחד ואחד

מכלי הנחשת

שקול כשניים של זהב

שהוא חשוב מאד.

וחד אמר

ששניים היינו כלי נחשת הצלצל ומכתשת, ומשמעות הכתוב היא,

דשניהם שקולים

ככלי

אחד של זהב.

תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שניים היו

דהיינו שני צלצלים ושתי מכתשות שמימות משה.

שנאמר "שנים". אל תקרי "שנים" אלא "שניים". תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר שילוח היה מקלח מים בכ

רוחב מטבע של

איסר.

שכן היה רוחב פי המעיין.

צוה המלך והרחיבוהו

לפי המעיין

כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו

מימיו.

וחזרו ומיעטוהו

את פי המעיין, ושוב

היה מקלח מים

כמות שהיה. וזה

לקיים מה שנאמר "אל יתהלל

חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו".

שחכמתו אינה אלא מקלקלת.

כיון שכלי מקדש הראשון נעשו על פי הגבורה. ככתוב "הכל בכתב מיד ה' וגו'".

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדולים היה במקדש. מאי הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא

[זוג וענבל]. ולמה היה?

מפני שקולו עב, ומערבב את הנעימה

כשהיה קולו מסיים.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש

לגרוף את דשן המזבח. והיא כעין כף.