Text version of this daf: original and translation
Chullin 138a (קלח.) — the Talmud in English
Chullin 138a (חולין קלח.): ותמהינן: ותני תנא שיעורא ב מנה בן ארבעים סלעים? [והרי רב בא לפרש את שיעור "מנה ופרס" של רבנן, שהוא כשיעור מנה ופרס של רבי דוסא, אלא שסברו כי אין צורך שיהא שיעור זה בכל רחל…
Original text — Chullin 138a (קלח.)
ותמהינן:
ותני תנא
שיעורא ב
מנה בן ארבעים סלעים?
[והרי רב בא לפרש את שיעור "מנה ופרס" של רבנן, שהוא כשיעור מנה ופרס של רבי דוסא, אלא שסברו כי אין צורך שיהא שיעור זה בכל רחל ורחל אלא בכולן יחד, אך הנידון הוא על אותו "מנה" שבמשנה].
ואמרינן:
אין! והתנן
[בניחותא]:
חמת
של עור
חדשה,
שלא גמר תפירתה אלא שייר בה סדק,
אף על פי שמקבלת רימונים,
שאם מניח בה רימונים אינם יוצאים דרך הסדק,
טהורה.
דלא חשיב שנגמרה מלאכתה.
אבל אם
תפרה
לגמרי,
ו
אחר שנגמרה מלאכתה
נקרעה, שיעורה
ליטהר מטומאה
כמוציא רימונים.
שאם הקרע בשיעור שמוציא רימונים, פקע ממנה שם כלי ונטהרה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר
: שיעורה ליטהר
כפקעיות של שתי
[חלק מהאריגה], שמשקלן עשר סלעים. דהיינו,
אחת מארבע במנה בן ארבעים סלעים.
ומוכח שנקט תנא שיעורא במנה בן ארבעים סלעים.
שנינו במשנה:
וכמה נותן לו וכו'?
מלובן ולא צואי.
תנא
: האי דקתני "מלובן" -
לא שילבננו
הישראל
ויתננו לו
לכהן קאמר ,
אלא
יתן לו לכהן צמר בשיעור
שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים.
שנינו במשנתינו:
כדי לעשות בגד קטן. מנהני מילי
דבעינן ליתן לכהן גיזה בשיעור שיכול לעשות ממנו בגד קטן?
אמר רבי יהושע בן לוי
: ד
אמר קרא
בעניינא דראשית הגז "כי בו בחר ה' מכל שבטיך
לעמוד לשרת".
ודרשינן מינה דבעינן ליתן לכהן
דבר שהוא ראוי לשרות, ומאי ניהו
בגד קטן הראוי לשרות?
אבנט!
וקים להו לרבנן דבעינן לעשית אבנט צמר שיעור חמש סלעים .
ומקשינן: מנלן דסגי בשיעור אבנט שהוא בגד הקטן ביותר,
אימא
דבעי ליתן בשיעור שיכול לעשות ממנו
מעיל
שהוא בגד גדול?
ומתרצינן: אם
תפשת מרובה,
למילף דבעינן שיעור דמעיל -
לא תפשת,
שהרי אפשר לפרוך ולומר: מנא לך דבעינן ליתן שיעור גדול דמעיל, הא איכא לפרש קרא ד"לעמוד לשרת" בבגד הקטן ביותר הראוי לשרות?! מה שאין כן אם
תפשת מועט
-
תפשת!
שהרי בגד קטן ודאי איכא למילף מקרא, דאי נמי מיירי קרא במעיל, הרי בכלל מנה - מאתיים, וגם אבנט נכלל בשיעור זה.
והוינן בה: אם כן, דבעינן לתפוש בגד המועט ביותר,
ואימא
שיעור הראוי ל
כיפה של צמר
שהיא קטנה יותר מאבנט?
ומהי אותה כיפה של צמר?
דתניא: כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול, ועליה ציץ נתון. לקיים מה שנאמר "ושמת אותו"
את הציץ -
"על פתיל תכלת"
[ותכלת צמר הוא] .
ומתרצינן:
אמר קרא
"לעמוד לשרת
הוא ובניו"
בעינן
דבר השוה לאהרן ולבניו.
וכיפה של צמר היתה רק בראש אהרן ולא בראש בניו, שהרי רק בראשו של כהן גדול היה ציץ.
ותמהינן: והא
אבנט נמי לא שוי
לאהרן ולבניו?
הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול
ביום הכפורים שהיה של בוץ [פשתן] -
לא זהו אבנטו של כהן הדיוט
ושל כהן גדול של כל השנה, דההוא של כלאיים הוי, שהיה עשוי מצמר,
שפיר!
דבאבנט של כל השנה העשוי מצמר שוו אהרן ובניו.
אלא למאן דאמר
דאבנטו של כהן גדול ביום הכפורים -
זהו אבנטו של כהן הדיוט,
דהוי נמי של בוץ כאבנט של יום הכפורים, והאי דכתיב באבנט כלאיים ואיכא ביה צמר - באבנטו של כהן גדול של כל השנה כתיב,
מאי איכא למימר?
הא לא שוו באבנט של צמר, ורק באבנט דבוץ שוו, והאי אבנט אי אפשר לעשות מראשית הגז דהוי צמר?
ומתרצינן: סוף סוף
שם אבנט בעולם
[כמו "בעלמא"] נוהג באהרן ובניו, שהרי גם לבניו היה אבנט, אף על גב דהוי של בוץ ולא דומיא דאבנט אהרן שהיה של צמר. מה שאין כן בכפה של צמר דאינה קיימת בבניו כלל.
שנינו במשנתינו:
לא הספיק ליתנו וכו'.
איתמר: גזז
רחלה
ומכר
ה - את ה
ראשונה
מיד, ואחר כך גזז את השניה ומכרה, וכך עשה בכל חמש הרחלות, עד שבסוף גיזת כולן היו בידיו ה' גיזין כשיעור שחייב בראשית הגז, אבל לא היו אותם ה' צאן ברשותו , מהו?
רב חסדא אמר: חייב
בראשית הגז .
רבי נתן בר אושעיא אמר: פטור.
ומבארת הגמרא את טעמיהם:
רב חסדא אמר חייב
-
דהא גזז
מחמש רחלות, ובשעה שגזז מכל אחת - שלו היתה, והיו לפניו גיזות ה' צאן, ולפיכך נחשב "גז צאנך" .
רב נתן בר אושעיא אמר פטור
ד
בעידנא דקא מלא שיעורא
בזמן שיש בידו שיעור גיזה של חמש רחלות -
בעינן
שיהא
"צאנך"
10 , וליכא,
שהרי באותה שעה כבר אינן שלו, שהרי מכרן!
תנן: הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים, פטור מראשית הגז,
שהרי הצאן לא היה שלו בשעת גיזה, משמע
הא
הלוקח
צאנו
של העובד כוכבים על מנת
לגזוז,
דהיינו שיהא הצאן של הישראל עד אחר הגיזה -
חייב!
שהרי בשעת הגיזה נחשב "צאנך" ו
אמאי,
הא
כל חד וחד
צאן -
בתר גיזה נפקא ליה מרשותיה
מיד, שהרי קנאו רק לצורך גיזה, ואם כן אין כל הצאן ברשותו בשעה שמסיים לגזוז שיעור חיוב, ובכל זאת חייב! קשיא לרב נתן בר אושעיא?!
תרגמה רב חסדא אליבא דרב נתן בר אושעיא
: הקנין בצאנו לגזוז הוא
כגון שהקנן לו
העובד כוכבים את צאנו לישראל
כל שלושים יום,
שכל הבהמות קנויות לו עד שיסיים גיזת כולן [ו"שלושים יום" לאו דווקא, אלא שהקנן לו עד שיסיים הגיזה, רש"י].
שנינו במשנתינו:
הלוקח גז צאנו של חבירו וכ ו'.
מאן תנא דהיכא דאיכא שיורא גבי מוכר
-
בתר מוכר אזלינן,
ועליו מוטל החיוב לתת ראשית הגז של כל הצאן.
אמר רב חסדא: רבי יהודה היא
:
דתנן
[פאה פ"ג מ"ה]:
המוכר
לחברו
קלחי אילן
[אילנות עם פירותיהן, ונקט לשון "קלחים" ששייך בירקות, משום ששדה זו אינה שדה אילן אלא שדה תבואה או ירק שגדלו בה כמה אילנות] ש
בתוך שדהו, נותן
הלוקח
פאה לכל אחד ואחד
מן האילנות, ואינו יכול לפטור את כולן בפאת אילן אחד, כי הואיל והשדה אינה שלו, אין האילנות נחשבים כנמצאים בשדה אחת אלא כאילו כל אחד בשדה בפני עצמו .
אמר רבי יהודה: אימתי, בזמן שלא שייר בעל השדה
לעצמו אילנות אלא מכר את כולן,
אבל
אם
שייר בעל השדה
לעצמו אילנות,
נותן
הוא
פאה
מזרעים שבשדה
על הכל,
גם על אילנותיו של הלוקח. ומוכח שאם שייר המוכר חלק לעצמו, מוטל עליו חיוב הפרשה על הכל, שאם לא כן היאך פוטר בפאה שלו את אילנותיו של אחר?!
אמר ליה רבא: והא מר הוא דאמר
על דברי רבי יהודה:
והוא,
פאת שדהו פוטרת את כל האילנות - רק באופן
שהתחיל בעל השדה לקצור
את הזרעים קודם שמכר את האילנות, כי בכך התחייב בפאה גם על האילנות, והפאה שהתחייב אז ראויה לפטור את כל השדה עם האילנות [וכל זה דווקא אם שייר בעל השדה גם אילנות לעצמו, אבל אם לא שייר, נסתלק מחיוב פאה על אילנות ואין פאת זרעים פוטרתן], ואם כן אין דמיון בין חיובו בפאה לראשית הגז, כי בפאה כבר חל חיובו קודם שמכר ואינו פוקע כי שייר חלק מהחיוב אצלו, אך בראשית הגז לא חל החיוב אלא אחר שמכר .
וכי תימא
ד
הכא נמי
נאמר בראשית הגז:
והוא שהתחיל לגזוז,
ורק באופן זה חייב המוכר, אי אפשר לומר כך, כי
בשלמא התם, "ובקצרכם את קציר ארצכם" כתיב,
ומשמעותו
מעידנא דאתחיל לקצור
-
מיחייב ב
פאה ד
כולה שדה,
ולכן חייב גם על האילנות.
אלא הכא
בגז, הרי
מעידנא דאתחיל למיגז לא מיחייב בכוליה עדריה
20 ,
דהא לא כתיב "בגזזכם" כמו "בקצרכם", אלא "גז צאנך" תתן לו, ומשמעותו כי רק לאחר שגזז את כל צאנו - נתחייב, ואם מכר חלק מהגז קודם שגזזו אינו מתחייב להפריש ממנו ראשית הגז.
אלא אמר רבא: האי תנא הוא, דתנן
[לעיל קלב.]:
אמר לו
לטבח:
מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן
באותן בני מעים -
מתנות
כהונה,
נותנן
הלוקח
לכהן ואין מנכה לו
המוכר ללוקח
מן הדמים
ששלם, שהרי אין המוכר רוצה למכור את המתנות ולהפקיע מעצמו מצוות נתינתן . אבל אם
לקח ממנו במשקל,
ושקל לו הטבח את המתנות, ומוכח שהתכוון למכרם לו,
לכהן, ומנכה לו
המוכר ללוקח
מן הדמים,
שהרי מוכח שרצה למכרן ואינו יכול ליטול עליהם תשלום כי הן של הכהן.
Translation
. Rav Natan bar Oshaya said: He is exempt—
because
when he reaches the measure—
when he has in his possession the measure of shearing from five sheep—
we require
that it be
“your flock”
and that is not the case,
for at that time they are already no longer his, since he has sold them!
We learned in the Mishna: One who purchases the sheared wool of the flock of a gentile is exempt from the first shearing,
since the flock was not his at the time of shearing. This indicates that
yes,
one who purchases
the flock
of a gentile in order
to shear it,
meaning that the flock remains owned by the Jew until after the shearing—
is liable!
For at the time of shearing it is considered “your flock.” And
why,
is this so?
Each and every
animal
leaves his possession immediately after being shorn,
since he acquired them only for the purpose of shearing. If so, the entire flock is not in his possession at the time he completes shearing the measure that creates liability, and nevertheless he is liable! This is a difficulty for Rav Natan bar Oshaya.
Rav Ḥisda interpreted it in accordance with Rav Natan bar Oshaya:
the acquisition in the case of “his flock to shear” is
for example, when the gentile transferred ownership to him
of his flock to the Jew
for thirty days,
so that all the animals are acquired by him until he completes shearing all of them. [The expression “thirty days” is not meant literally; rather, he transferred ownership to him until he completed the shearing, Rashi.]
We learned in our Mishna:
“One who purchases the sheared wool of another’s flock, etc.”
Who is the tanna who holds that when the seller retains a remainder,
we follow the seller,
and the obligation to give the first shearing of the entire flock rests upon him?
Rav Ḥisda said: It is Rabbi Yehuda:
as we learned
[Pe’a 3:5]:
One who sells
to another
tree stalks
[trees together with their fruit; it uses the term “stalks,” which applies to vegetables, because this is not an orchard but a field of grain or vegetables in which several trees have grown] that are
within his field, gives
the purchaser
pe’a for each and every one
of the trees. He cannot exempt all of them with the pe’a of one tree, because since the field is not his, the trees are not considered to be in one field; rather, each is as though it were in a field of its own.
Rabbi Yehuda said: When is this so? When the owner of the field did not retain
any trees for himself, but sold all of them.
But
if
the owner of the field retained
trees for himself,
he gives
he
pe’a
from the seeds in the field
for all of them,
including the purchaser’s trees. This proves that if the seller retained a portion for himself, the obligation to separate for all of them rests upon him; otherwise, how could he exempt another person’s trees with the pe’a of his own?
Rava said to him: But are you not the one who said
with regard to Rabbi Yehuda’s statement:
“And this”—
the pe’a of his field exempts all the trees—only in a case
where the owner of the field began to harvest
the seeds before he sold the trees? Through this, he became liable for pe’a for the trees as well, and the pe’a to which he then became liable is fit to exempt the entire field, including the trees. [All this applies specifically when the owner of the field also retained trees for himself; if he retained nothing, he has withdrawn from the obligation of pe’a for the trees, and the pe’a of the seeds does not exempt them.] If so, there is no parallel between his liability for pe’a and the first shearing. With regard to pe’a, his liability took effect before he sold the trees and does not lapse because he retained part of the liability for himself; but with regard to the first shearing, the liability took effect only after he sold them.
And if you would say
that
here too
it is stated with regard to the first shearings:
and this is when he began to shear,
and only in this manner is the seller obligated, this cannot be said, because
granted, there, “when you reap the harvest of your land” is written,
and its meaning is
from the time that he begins to reap—
he becomes obligated in
Peah of
the entire field,
and therefore he is also obligated with regard to the trees.
But here,
with regard to shearing,
from the time that he begins to shear, he does not become obligated with regard to his entire flock 20,
for “when you shear” is not written, as “when you reap” is written; rather, “the shearing of your flock you shall give him” is written. This means that only after he has shorn all his flock does he become obligated, and if he sold part of the shearing before he completed shearing it, he does not become obligated to separate the first shearing from it.
Rather, Rava said: This tanna is the one whom we learned in the Mishna:
[above, 132a]:
He said
to the butcher:
“Sell me the innards of this cow, and there were
among those innards
priestly gifts
of the priesthood;
he gives them
the purchaser
to a priest, and the seller does not deduct for him
the seller from the purchaser
from the money
that he paid, since the seller does not wish to sell the priestly gifts and thereby exempt himself from the mitzva of giving them . But if
he purchased them from him by weight,
and the butcher weighed out the priestly gifts for him, demonstrating that he intended to sell them to him,
to a priest, and he deducts for him
the seller from the purchaser
from the money,
since it is clear that he wished to sell them, and he cannot take payment for them because they belong to the priest.