Text version of this daf: original and translation
Berakhot 31a (לא.) — the Talmud in English
Berakhot 31a (ברכות לא.): He brought a costly glass [a costly glass cup] worth four hundred zuz, and smashed it before them the Sages, and they became sorrowful. . Rav Ashi made a wedding feast for…
Original text — Berakhot 31a (לא.)
אייתי כסא דמוקרא
[כוס זכוכית יקרה]
בת
ערך
ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו
דרבנן,
ואעציבו
.
רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא
[כוס זכוכית לבנה, שהיא יקרה],
ותבר קמייהו, ואעציבו
.
אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי
[ישיר]
לן מר
שיר.
אמר להו: ווי לן דמיתנן
[שנמות],
ווי לן דמיתנן!
אמרי ליה
רבנן:
אנן, מה נעני בתרך!?
כדרך המשוררים שהשומעים עונים אחריהם?
אמר להו
: אמרו והאנחו אחרי:
הי
[היכן]
תורה
שעסקנו בה,
והי מצוה
שקיימנו,
דמגנו
[שיגנו]
עלן
מדינה של גיהנם?
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה,
שנאמר
[תהילים קכו ב]
"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה
". ו
אימתי
יעשה כן? - לעתיד לבוא,
בזמן ש"יאמרו בגוים
הגדיל ה' לעשות עם אלה"
, כאמור בהמשך הפסוק, אבל לא קודם לכן.
אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה
להך שמעתא
מרבי יוחנן רביה
.
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך
ישיבה ב
דין, ולא מתוך
משא ומתן ב
דבר הלכה
, כי מתוך שדברים אלו צריכים עיון, יבוא להרהר בהם בתוך תפלתו.
ולפיכך אין עומדין להתפלל
אלא מתוך הלכה פסוקה
, שאין בה שום צד פקפוק, ואינה צריכה עיון, ואין חשש שיבוא להרהר בה.
והיכי דמי הלכה פסוקה?
אמר אביי: כי הא דרבי זירא.
דאמר רבי זירא
: מצינו בתורה שתי טומאות באשה שראתה דם: א. שבעת הימים מעת ראייתה הראשונה, נקראים "ימי נדות", וכל דם שהיא רואה בהם, הרי הוא דם "נדה". ב. י"א ימים שאחריהם נקראים "ימי זיבה", כי אין דרכה לראות בהם דם, ואם בכל זאת ראתה, הרי היא נעשית "זבה" ולא נדה. והרואה באותם ימי זיבה דם יום אחד או יומיים, נקראת "זבה קטנה", והיא טמאה בטומאת זבה רק באותו יום ולמחרתו, ואם ראתה ג' ימים רצופים, היא טמאה בטומאת "זבה גדולה".
זבה גדולה טעונה ספירת ז' ימים נקיים מדם כדי שתוכל לטבול ולהטהר מטומאת זובה, אבל נדה אינה צריכה ספירת ז' ימים נקיים, אלא מונה ז' ימים מתחלת ראייתה, ואף אם היתה שופעת כל שבעת הימים ופסקה לראות רק לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, ונטהרת.
וכל זה מדין תורה, אבל
בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל,
בכל זמן שהוא, בין בימי נדותן ובין בימי זיבתן, הרי היא
יושבת עליה שבעה נקיים!
כי חששו שמא יטעו בחשבון ימי נדות וזיבות, ובימי זובן יסברו שהן נדות, ויבואו לטהר עצמן מבלי לספור שבעה ימים נקיים, או שבימי נדותן אם יראו דם במשך יום אחד בלבד יסברו שהן "זבות קטנות" ויבואו לטהר עצמן כעבור יום אחד נקי.
לכך נהגו בכל ראיה כחומר שבשתיהן; כחומר "זבה" שצריכה ז' נקיים. וכחומר "נדה", שאף בראיה אחת נטמאת שבעה ימים.
רבא אמר
: איזו היא הלכה פסוקה -
כי הא דרב אושעיא
.
דאמר רב אושעיא
: מן התורה אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות אלא אם הכניסוה לבית דרך הפתח וראתה התבואה את פני [פתח] הבית. ואין ראיית פני הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר אלא לאחר שנגמרה מלאכתה, וכגון מירוח התבואה.
ורבנן אסרו לאכול דרך קבע בלא לעשר, אף קודם גמר מלאכתה. אבל אכילת בהמה מותרת קודם שנקבעה למעשר אף מדרבנן, משום דלעולם חשיבא כאכילת עראי. ונמצא ש
מערים אדם על תבואתו לפוטרה מתרומות ומעשרות,
על ידי ש
מכניסה
לבית
במוץ שלה
. שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, ואין ראיית פני הבית קובעתה למעשרות . ומאחר שכניסתה לבית היתה בפטור, שוב אינה מתחייבת, אף אם יגמור מלאכתה לאחר שהכניסה לבית . ואף שהוא עצמו יאסר באכילת קבע מדרבנן, יעשה כן
כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר,
שלא גזרו אלא באכילת קבע של אדם.
ואי בעית אימא
: איזו היא הלכה פסוקה,
כי הא דרב הונא
.
דאמר רב הונא אמר רב זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים בחייה
-
אסור
הדם
בהנאה, ומועלין בו.
אם נהנה באותו הדם, מתחייב קרבן מעילה.
ואף ש"אין מועלין בדמים", היינו לאחר שנשחט הקרבן בעזרה, משום שנאמר "נתתיו לכם על המזבח לכפר", ודרשו "לכפר נתתיו - ולא למעילה", ודרשה זו נאמרה רק על דם הראוי לזריקה שניתן לכפרה, אבל לא בדם הקזה, ולפיכך מועלין בו.
שלשה דינים אלו נחשבים כ"הלכות פסוקות", כי אין עליהם שום קושיות ותירוצים, ואין חשש שיהרהר בהם בתוך תפלתו.
רבנן עבדי כמתניתין
, והתפללו מתוך כובד ראש.
ו
רב אשי עביד כברייתא
, והתפלל מתוך הלכה פסוקה.
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה
של ליצנות,
ולא מתוך קלות ראש
[גאוה וזחיחות הדעת, שהיא היפך מכובד ראש],
ולא מתוך דברים בטלים.
אלא
עומדין להתפלל
מתוך שמחה של מצוה
, כגון דברי תנחומים של תורה, כגאולת מצרים שאנו אומרים סמוך לשמונה עשרה בשחרית, ומזמור "תהלה לדוד" קודם מנחה. [ובחו"ל אומרים י"ח פסוקים קודם תפלת ערבית].
וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה
, דהיינו שמחה של מצוה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [טור].
שכן מצינו בנביאים הראשונים
שהיו בדורות הקודמים לדורנו,
שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים
.
תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה,
לפי
שמתוך כך
הוא
זוכרהו
.
כי הא
שמצינו
דרב כהנא אלוייה
[ליווהו] בדרך
לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא
[מקום דקלים]
דבבל
.
כי מטא להתם
[לבי צניתא],
אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא
[דקלים]
דבבל, איתנהו מ
ימות
אדם הראשון ועד השתא
.
אמר ליה: אדכרתן
[הזכרתני]
מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב
[ירמיה ב ו]
"בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"
\-
וכי מאחר דלא עבר שם
אדם,
היאך ישב
בה? ומה בא סוף הפסוק להשמיענו?
אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון
שתזכה
לישוב, נתישבה.
וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה
. ולכן אמרי אינשי על הני צניתא, שמאדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים.
רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.
תנו רבנן: המתפלל
-
צריך שיכוין את לבו לשמים
.
אבא שאול אומר
: מצינו
סימן
לדבר זה: שנאמר [תהלים י יז]
"תכין לבם תקשיב אזנך
". ומשמעותו, שאם יכוונו לבם לכוין לשמים, אז יקשיב לתפלתם.
תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא
:
כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר
בתפלתו
ועולה, מפני טורח הציבור.
וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו,
היה מתרחק ממקומו הרבה בשעת התפלה, עד כדי כך שאם היה
אדם מניחו
בתחלת תפלתו
בזוית זו
, היה
מוצאו
בסופה
בזוית אחרת!
וכל כך למה?
מפני
שהיה מרבה ב
כריעות והשתחוויות
בתפלתו .
אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר
[בדניאל ו יא, לאחר שיצא מכתב מאת המלך, כי כל מי שיבקש איזו בקשה מאת אלהים או שום אדם מלבד המלך, במשך שלשים יום, יושלך לבור אריות]: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, על לביתיה,
וכוין פתיחן ליה
בעיליתה נגד ירושלים" [חלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים].
עוד דין למדו מתפלת דניאל:
יכול יתפלל אדם כל היום כולו
תפלות רשות, מחוץ לתפלות החובה, בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת?
\- הרי
כבר מפורש על ידי דניאל
, [שם]
"וזמנין תלתא
ביומה הוא ברך על ברכוהי ומצלא". הרי שהתפלל רק שלש פעמים, ולא יותר.
יכול משבא
דניאל
לגולה הוחלה
[הותחלה] התפלה להאמר, ולא בזמן שבית המקדש קיים וקרבו בו הקרבנות, שהרי כל עיקר התפלה הוא במקום הקרבנות?
הלא
כבר נאמר
שם "ומצלא ומודה קדם אלהה, כל קבל
די הוא עבד מן קדמת דנא"
[התפלל והודה לפני אלהיו כאשר עשה מקודם לכן], הרי שכבר קודם גלות בבל היה מתפלל.
יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?
תלמוד לומר
[שם]:
"נגד ירושלם
".
יכול יהא כוללן
את שלשת התפלות ויאמרן
בבת אחת?
כבר מפורש על ידי דוד
שלא יעשה כך,
דכתיב
[תהלים נה יח]:
"ערב ובקר וצהרים
אשיחה ואהמה, וישמע קולי".
יכול ישמיע קולו בתפלתו
ויתפלל בקול רם?
כבר מפורש על ידי חנה
, שלא עשתה כך,
ש
הרי
נאמר
[בתפלתה, שמואל א א יג]
"וקולה לא ישמע
".
יכול ישאל אדם צרכיו
המפורשים בברכות אמצעיות של שמונה עשרה,
ואחר כך יתפלל
שלש ברכות ראשונות, שהם שבח לקדוש ברוך הוא?
כבר מפורש על ידי שלמה
, שקודם יסדר את השבח ואחר כך ישאל את צרכיו,
שנאמר
[מלכים א, ח כח]
"לשמוע אל הרנה ואל התפלה
".
"רנה
" -
זו תפלה
של שבח, והיינו שלש ברכות ראשונות.
"תפלה"
-
זו בקשה
על צרכיו.
הרי שהקדים הכתוב "רנה" ל"תפלה", וכך ראוי לנהוג בסדר התפלה.
ועוד למדו מכך: כי אף שכבר אמר "רנה" של שבח בקריאת שמע וברכותיה,
אין
אדם
אומר דבר בקשה
אחר "אמת ויציב"
, עד שיסמוך גאולה לתפלה, ויאמר ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אחריהם תקנו לבקש על צרכיו.
אבל אחר התפלה
יכול להוסיף בקשות, ו
אפילו
אם רצה להאריך בסופה
כסדר וידוי של יום הכיפורים, אומר
.
איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו
דוקא
בשומע תפלה,
ולא בשאר ברכות שמונה עשרה. אבל
אם בא לומר
בקשות
אחר תפלתו
-
אפילו כסדר של יום
הכיפורים, אומר.
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא
[הלכות גדולות]
איכא למשמע מהני קראי דחנה
:
א. [שמואל א א יג]
"וחנה היא מדברת על לבה"
-
מכאן
למדנו
למתפלל,
ש
צריך שיכוין
את
לבו
בתפלתו.
ב.
"רק שפתיה נעות"
-
מכאן למתפלל,
שצריך
שיחתוך
ויהגה את התפלה
בשפתיו
, ולא די שיהרהר בלבו.
ג.
"וקולה לא ישמע"
-
מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו.
ד.
"ויחשבה עלי לשכורה"
-
מכאן
[ממה שהוכיח אותה על שכרות]
ששכור אסור להתפלל.
Translation
He brought a costly glass
[a costly glass cup]
worth
four hundred
zuz, and smashed it before them
the Sages,
and they became sorrowful.
Rav Ashi made a wedding feast for his son. He saw that the Sages were exceedingly cheerful. He brought a white glass cup
[a white glass cup, which is expensive],
and smashed it before them, and they became sorrowful.
The Sages said to Rav Hamnuna the Younger, at the wedding feast of Mar, son of Ravina: Let our master sing
[let him sing]
for us
a song.
He said to them: Woe to us that we shall die
[that we shall die],
woe to us that we shall die!
The Sages said to him
:
What shall we answer after you!?
as singers customarily have their listeners respond after them?
He said to them:
Say and sigh after me:
Where
[where is]
the Torah
that we studied,
and where is the mitzva
that we fulfilled,
that will protect
[that it will protect]
us
from the judgment of Gehenna?
Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: It is prohibited for a person to fill his mouth with laughter in this world,
as it is stated
[Psalms 126:2]:
“Then our mouths shall be filled with laughter and our tongues with joyous song.”
And
when
will this be done? In the future,
when “it will be said among the nations:
The Lord has done great things with these.”
As stated later in the verse, but not beforehand.
It was said about Reish Lakish that throughout his life he never filled his mouth with laughter in this world, from the time he heard
this teaching
from Rabbi Yoḥanan, his teacher.
The Sages taught: One should not stand to pray from
sitting in a
judgment, nor from
deliberation concerning
a matter of halakha,
because since these matters require analysis, he may come to contemplate them during his prayer.
Therefore, one should not stand to pray
except after a definitive halakha,
which contains no uncertainty, requires no analysis, and presents no concern that he will come to contemplate it.
And what is an example of a definitive halakha?
Abaye said: Like that of Rabbi Zeira.
For Rabbi Zeira said:
We find in the Torah two forms of ritual impurity concerning a woman who saw blood: a. The seven days from the time of her first sighting are called “days of menstruation,” and any blood she sees during them is “menstrual blood.” b. The eleven days after them are called “days of irregular flow,” because it is not usual for her to see blood during them; if she nevertheless sees blood, she becomes a zava and not a menstruant. One who sees blood during those days of irregular flow for one or two days is called a “minor zava,” and she is impure with the impurity of a zava only on that day and the following day. If she sees blood for three consecutive days, she is impure with the impurity of a “major zava.”
A major zava must count seven clean days free of blood so that she may immerse and become purified from her impurity as a result of irregular flow. A menstruant, however, does not need to count seven clean days; rather, she counts seven days from the beginning of her sighting. Even if she flowed throughout all seven days and ceased seeing blood only shortly before the end of the seventh day, she immerses on the night of the eighth day and becomes pure.
All this is according to Torah law. But
the daughters of Israel imposed upon themselves the stringency that even if they see a drop of blood the size of a mustard seed,
at any time, whether during their menstrual days or during their days of irregular flow, she
must sit in observance of it for seven clean days!
For they were concerned that they might err in calculating the days of menstruation and irregular flow: during their days of irregular flow they might assume that they were menstruants and purify themselves without counting seven clean days; or during their days of menstruation, if they saw blood for only one day, they might assume that they were “minor zavot” and purify themselves after one clean day.
Can it be that he should combine them
the three prayers and recite them
all at once?
It was already made explicit by David
It has already been explicitly stated by David
that one should not do so,
as it is written [
Psalms 55:18]:
“Evening and morning
and at noon I will speak and moan, and He will hear my voice.”
Can it be that he may make his voice heard during his prayer
and pray aloud?
It has already been explicitly stated by Hannah,
who did not do so,
as
it
is stated [
in her prayer, I Samuel 1:13]:
“But her voice was not heard.”
Can a person ask for his needs
that are specified in the middle blessings of the Shemoneh Esrei,
and then recite
the first three blessings, which are praise of the Holy One, blessed be He?
It has already been explicitly stated by Solomon,
that one should first arrange the praise and afterward ask for his needs,
as it is stated [
I Kings 8:28]:
“To hear the song and the prayer.”
“Song”
is the prayer
of praise, namely, the first three blessings.
“Prayer”
is the request
for one’s needs.
Thus, Scripture placed “song” before “prayer,” and this is how it is proper to conduct oneself in the order of prayer.
They further derived from this that although one has already recited the “song” of praise in the Shema and its blessings,
a
person
does not recite a request
after “True and Firm”
until he joins redemption to prayer and recites the first three blessings of the Shemoneh Esrei. Only afterward did they institute asking for one’s needs.
But after the prayer
one may add requests, and
even
if he wishes to lengthen its conclusion
in the manner of the confession of Yom Kippur, he may recite it.
It was also stated: Rav Hiyya bar Ashi said in the name of Rav: Although they said that a person may ask for his needs
specifically
during the blessing “Who hears prayer,”
and not during the other blessings of the Shemoneh Esrei. But
if he wishes to say
requests
after his prayer—
even in the order of
Yom Kippur, he may recite them.
Rav Hamnuna said: How many great halakhot
[great laws]
can be derived from these verses concerning Hannah:
a. [I Samuel 1:13]
“And Hannah was speaking to her heart”—
from here
we learn
concerning one who prays
that he
must direct
his
heart
during his prayer.
b.
“Only her lips moved” —
from here we learn concerning one who prays
that he must
articulate
and utter the prayer
with his lips,
and it is not sufficient merely to contemplate it in his heart.
c.
“And her voice was not heard”—
from here it is derived that it is forbidden to raise one’s voice during his prayer.
d.
“And Eli considered her a drunk woman” —
from here
[from the fact that he rebuked her for drunkenness]
it is derived that a drunk person is forbidden to pray.