Text version of this daf: original and translation
Berakhot 23b (כג:) — the Talmud in English
Berakhot 23b (ברכות כג:): ננטרן , אכניסם עמי וישמרוני שם מהמזיקים. אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן. אבל כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהו…
Original text — Berakhot 23b (כג:)
ננטרן
, אכניסם עמי וישמרוני שם מהמזיקים.
אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא
-
יהיב לן.
אבל
כי הוה נקיט תפילין
-
לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהו רבנן
-
ננטרן.
תנו רבנן: לא יאחז
אדם תפילין בידו ו
לא יאחז
ספר תורה בזרועו, ויתפלל,
משום שאינו יכול להתרכז בתפילתו כי הוא טרוד לשמרם שלא יפלו מידו ויתבזו.
ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי
שמא יפיח בהם בעת שינתו, שאז אינו יכול להשמר מכך.
אמר שמואל
: המחזיק בידו בשעת התפילה
סכין, ומעות, וקערה, וככר
-
הרי אלו כיוצא בהן
, שאינו יכול לכוון משום שחושש שמא יפלו ויזיקו או ינזקו, ואסור לו להתפלל עד שיניחם מידו.
אמר רבא אמר רב ששת: לית הלכתא כי
הא מתניתא
שלא ישתין כשהתפילין עליו, משום
דבית שמאי היא
, הסוברים לעיל שאסור להכנס בתפילין לבית הכסא!
דאי בית הלל
-
השתא
להכנס עם תפילין שמחזיק בידו אל
בית הכסא קבוע שרי. בית הכסא עראי
, שעתה הוא בא להשתין שם, ולא היה עד עתה בית הכסא -
מי בעיא?
מקשה הגמרא על דברי רב ששת שהברייתא "בית שמאי היא": הרי שנינו בהמשך הברייתא, ביחס לחילוקים בין דיני בית הכסא עראי ובין בית הכסא קבוע:
"דברים שהתרתי לך כאן
-
אסרתי לך כאן".
ומדייקת הגמרא:
מאי לאו
, כוונת התנא לומר:
תפילין
, שהתירו בית הלל להכנס עמם בידו אל בית הכסא קבוע, "אסרתי לך כאן" - להשתין כשהם עליו אפילו בבית הכסא שאינו קבוע.
אי אמרת בשלמא
שהברייתא הזאת היא לפי
בית הלל
יתכן להסבירה כך:
"דברים ש
התרתי לך כאן",
היינו להכניס תפילין בידו לבית הכסא
קבוע
"אסרתי לך כאן", להשתין כשהוא לבוש בהם ואפילו ב
בית הכסא עראי
.
אלא, אי אמרת
כרב ששת, שברייתא זאת היא לפי
בית שמאי
-
הא לא שרו
בית שמאי
ולא מידי?!
מתרצת הגמרא:
כי תניא ההיא
"דברים שהתרתי לך כאן - אסרתי לך כאן" - לא לענין תפילין, אלא לעניני צניעות,
לענין
גילוי
טפח וטפחיים
בבית הכסא.
דתני חדא: כשהוא נפנה
-
מגלה לאחריו טפח, ולפניו טפחיים.
ותניא אידך: לאחריו טפח, ולפניו ולא כלום!
מאי לאו אידי ואידי
, שתי הברייתות עוסקות
באיש, ולא קשיא: כאן
שמגלה לפניו טפחיים -
לגדולים,
שצריך לגלות יותר. ואילו
כאן
שאינו מגלה לפניו -
לקטנים,
שאינו צריך לגלות כל כך.
דוחה הגמרא:
ותסברא, אי בקטנים
-
לאחריו
גילוי
טפח למה לי?
אלא, אידי ואידי בגדולים, ולא קשיא
:
הא
שמגלה לפניו טפחיים -
באיש,
שבשעה שהוא נפנה לגדולים הוא צריך גם להטיל מים ולכן הוא צריך לגלות גם את הטפח שלפניו.
הא
שאינו מגלה לפניו -
באשה,
שאינה צריכה לגלות מלפניה כלום, גם לא לצורך הטלת מים.
מקשה הגמרא:
אי הכי,
שהמשך הברייתא אינו עוסק בענין תפילין אלא בענייני צניעות, תיקשי
הא דקתני עלה
, בהמשך הברייתא:
זהו
, דבר זה, שיש לדחות את מה שאמרתי "דברים שהתרתי בזה אסרתי בזה" - הוא אכן
קל וחומר שאין עליו תשובה.
כי בשלמא אם המשך הברייתא הוא בענין תפילין בבית הכסא, שפיר טענינן, בקל וחומר שאין עליו תשובה, שלא יתכן שנחמיר בבית הכסא ארעי יותר מבית הכסא קבוע.
אבל, אם הנושא הוא בדיני צניעות, שדברים שהתרתי באיש להתגלות אסרתי באשה -
מאי "
קל וחומר ש
אין עליו תשובה"
לדחות את הדברים האלה?
והרי זו היא אכן ההלכה, שהרי
דרכא דמילתא
-
הכי איתא
, שבאמת לאשה יש צורך בגילוי מועט מהאיש!?
אלא לאו,
בהכרח שדברי התנא בברייתא נסובים על מה שאסר להשתין עם
תפילין,
וכך אמר: מה שאמרתי "דברים שהתרתי לך בבית הכסא קבוע אסרתי לך בבית הכסא ארעי", הוא דין המופרך בקל וחומר שאין עליו תשובה.
ותיובתא דרבא אמר רב ששת,
שאמר שברייתא זו "בית שמאי היא". ומסקנת הגמרא כי אכן
תיובתא
היא, שהרי לבית שמאי אין בכלל דברים המותרים בבית כסא קבוע שאפשר לאוסרם בבית כסא ארעי.
ועתה עוסקת הגמרא בביאור הברייתא:
מכל מקום קשיא
מה היתה ההוה אמינא של התנא להחמיר בארעי יותר מבקבוע, עד שהוא נדחה בקל וחומר שאין עליו תשובה, והרי
השתא בית הכסא קבוע שרי
-
בית הכסא עראי לא כל שכן
שמותר?
מבארת הגמרא:
הכי קאמר: בית הכסא קבוע,
שמוכן לעשיית גדולים ויושבים בו,
דליכא
בהטלת המים בו התזת
ניצוצות
של מי רגלים, ואין חשש שינתזו על רגליו וישפשפם בימינו -
שרי.
אבל
בית הכסא עראי,
דהיינו מקום מזדמן שמטיל בו מי רגליים בעמידה
דאיכא
בהטלת המים בו התזת
ניצוצות
על רגליו -
אסרי
משום שצריך לנגב את הניצוצות, ואינו רשאי לעשות זאת כשהתפילין עליו.
מקשה הגמרא:
אי הכי, אמאי
נפרך דין זה בקל וחומר, ומדוע הסכים עליו התנא ש
אין עליו תשובה?
וכי אין עליו תשובה? והלא
תשובה מעלייתא היא!
מתרצת הגמרא:
הכי קאמר
: כשאתה בא לדון
הא מילתא
של דיני בית הכסא, ארעי וקבוע, -
תיתי לה
דוקא
בתורת טעמא
, שאז יש להתיר הטלת מים כאשר תפילין בראשו דוקא בבית הכסא קבוע, משום שבו אין את החשש של התזת ניצוצות, ומחמת הטעם הזה ראוי להקל בקבוע יותר מאשר בארעי.
ולא תיתי לה
ללמוד את הלכות בית הכסא ארעי וקבוע
בקל וחומר
, דהיינו שיש להחמיר בבית הכסא הקבוע החמור ולהקל בבית הכסא ארעי הקל.
דאי אתיא לה בתורת קל וחומר
, אכן אי אפשר להקל להטיל מים דוקא בקבוע החמור ולהחמיר בארעי. כי -
זהו קל וחומר
שיש להחמיר בקבוע,
שאין עליו תשובה
לומר שמצינו שהקלנו באיזה שהוא מקום בקבוע והחמרנו בארעי.
תנו רבנן: הרוצה ליכנס לסעודת קבע
ולא יצטרך להתפנות באמצע הסעודה שגנאי הוא לו -
מהלך עשרה פעמים ארבע אמות,
או
ארבע פעמים עשר אמות, ויפנה, ואחר כך נכנס
לסעודה.
אמר רבי יצחק: הנכנס לסעודת קבע
, ויש לחשוש שמא ישתכר ויתגנה בתפילין שבראשו -
חולץ תפיליו
ויכול להשאירן בחוץ,
ואחר כך נכנס.
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: מניחן
לתפילין סמוך לו
על שלחנו. וכן הדור לו
לנהוג כן, כדי שיוכל להניחם עם סיום סעודתו ולא יצטרך לילך למקום שחלץ את תפיליו.
ועד אימת
יושב בסעודה בלי תפילין?
אמר רב נחמן בר יצחק: עד זמן ברכה
אחרונה על המזון, והיינו, שמניחם עוד לפני ברכת המזון.
תני חדא: צורר אדם תפיליו
יחד
עם מעותיו
-
באפרקסותו,
שהוא הסודר שנוהג לשים על ראשו וכתפיו, ושני צידיו של הסודר תלויים לו לשני צידי ראשו, ויכול לצור בהם תפילין ומעות יחד. אך כיון אינו דרך כבוד לצוררם יחד עושה בו שני קשרים - האחד לתפיליו והשני למעותיו.
ותניא אידך: לא יצור
אותם יחד!
לא קשיא
:
הא
ששנינו "לא יצור" את המעות עם התפילין יחד - הוא באופן
דאזמניה
, שהקצה את הסודר לתפילין, ושוב אי אפשר להשתמש בו לצורך מעות.
הא
ששנינו "צורר אדם תפיליו ומעותיו" יחד - הוא באופן
דלא אזמניה.
דאמר רב חסדא: האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין,
אם
צר ביה תפילין
שוב
אסור למיצר ביה פשיטי
מעות. אבל אם
אזמניה ולא צר ביה,
או
צר ביה ולא אזמניה
-
שרי למיצר ביה זוזי.
ולאביי, דאמר "הזמנה
-
מילתא היא"
, הרי: אם
אזמניה
לתפילין -
אף על גב דלא צר ביה
אסור להשתמש בו לצורך חולין.
ואם אירע ש
צר ביה
, אז רק
אי אזמניה
-
אסיר,
אבל
אי לא אזמניה
-
לא
נאסר לצור בו מעות, אפילו שכבר צר בו תפילין.
בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה: מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו
כשהוא ישן בלילה?
תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא לי
שאסור - לפי
שנוהג בהן מנהג בזיון.
כי קא מיבעיא לי
-
תחת מראשותיו, מאי?
אמר ליה, הכי אמר שמואל: מותר,
ו
אפילו
כאשר
אשתו עמו
במטה ויתכן שישמש מטתו .
מיתיבי: לא יניח אדם תפיליו תחת מרגלותיו מפני שנוהג בהם דרך בזיון. אבל מניחן תחת מראשותיו.
ואם היתה אשתו עמו
-
אסור.
ואם
היה מקום שגבוה שלשה טפחים
למעלה מראשותיו,
או נמוך
מתחת למראשותיו
שלשה טפחים
-
מותר
להניח שם תפיליו אפילו אשתו עמו.
תיובתא דשמואל, תיובתא.
אמר רבא: אף על גב דתניא תיובתא דשמואל
-
הלכתא כוותיה.
מאי טעמא?
Translation
If so,
if the continuation of the beraita is not discussing tefillin but matters of modesty, raise a difficulty from
what it teaches afterward,
later in the beraita:
now, if a permanent lavatory is permitted—
is it not all the more so that a temporary lavatory
a temporary lavatory,
meaning an occasional place where he urinates while standing,
where there are
splashes of
drops
on his legs when he urinates there —
is prohibited,
because he must wipe away the drops, and he may not do so while wearing the tefillin.
If so, why
When you come to discuss
this matter
concerning the laws of a temporary and a permanent lavatory,
it should be derived
specifically
on the basis of the reason,
so that one should permit urinating while the tefillin are on his head specifically in a permanent lavatory, because there is no concern there of splashes. On the basis of this reason, it is appropriate to be more lenient in a permanent lavatory than in a temporary one.
But it should not be derived
that the laws of a temporary and permanent lavatory should be learned
by an a-fortiori inference,
namely, that one should be more stringent in the more severe case of a permanent lavatory and more lenient in the less severe case of a temporary lavatory.
For if it were derived by an a-fortiori inference,
it would indeed be impossible to be lenient about urinating specifically in the more severe permanent lavatory and to be stringent in the temporary one. For
and does not want to need to relieve himself during the meal, which would be embarrassing for him —
should walk ten times, four cubits each time,
or
four times, ten cubits each time, relieve himself, and then enter
with the concern that he might become intoxicated and disgrace himself while wearing the tefillin on his head—
removes his tefillin
and may leave them outside,
and then enters.
This disagrees with Rabbi Ḥiyya, for Rabbi Ḥiyya said: He places them
the tefillin near him
on his table. And this is the proper way for him
to act, so that he can put them on as soon as his meal ends and will not need to go to the place where he removed them.
And until when
does he remain at the meal without tefillin?
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Until the time of the blessing
after the meal, meaning that he puts them on before the Grace after Meals.
One source teaches: A person may bundle his tefillin
together
with his money
in his head covering,
the cloth customarily placed over his head and shoulders, whose two ends hang down on either side of his head. He can use its folds to bundle the tefillin and money together. Since bundling them together is not respectful, he makes two knots in it—one for his tefillin and one for his money.
And another beraita taught: One may not tie
them together!
It is not difficult:
This
that we learned: “One may not tie” the money together with the tefillin is referring to a case
where he had designated it
in which he set aside the cloth for tefillin, and it is no longer possible to use it for money.
That
that we learned: “A person may tie his tefillin and his money” together is referring to a case
where he had not designated it.
For Rav Hisda said: This cloth of tefillin, which he designated for tying tefillin in it,
if
he tied tefillin in it
then
it is prohibited to tie coins
money in it. But if
he designated it but did not tie anything in it,
or
he tied something in it but had not designated it—
it is permitted to tie money in it.
But according to Abaye, who said, “Designation
is significant,”
then if
he designated it
for tefillin—
even though he did not tie anything in it
it is prohibited to use it for ordinary purposes.
And if it happened that
he tied something in it,
then only if
he had designated it—
it is prohibited;
but if
he had not designated it—
it is not
prohibited to tie money in it, even though he had already tied tefillin in it.
Rav Yosef, son of Rav Neḥunya, asked Rav Yehuda: What is the law concerning a person placing his tefillin beneath his head
when he sleeps at night?
Regarding placing them beneath his feet, I have no question
that it is prohibited, because
he treats them disrespectfully.
My question is—
what is the law regarding placing them beneath his head?
He said to him: This is what Shmuel said: It is permitted,
and
even
when
his wife is with him
in the bed, and it is possible that he will engage in marital relations .
A challenge was raised: A person may not place his tefillin beneath his feet, because he treats them disrespectfully. But he may place them beneath his head.
And if his wife is with him—
it is prohibited.
And if
there was a place three handbreadths high
above his head,
or lower
beneath his head
by three handbreadths—
it is permitted
to place his tefillin there even when his wife is with him.
This is a refutation of Shmuel; it is a conclusive refutation.
Rava said: Even though a beraita was taught that constitutes a conclusive refutation of Shmuel—
the halakha is in accordance with his opinion.
What is the reason?