Text version of this daf: original and translation
Bekhorot 31a (לא.) — the Talmud in English
Bekhorot 31a (בכורות לא.): תנו רבנן: וכולן, שקבלו עליהם דברי חבירות, וקלקלו מעשיהם - אין מקבלין אותן עולמית. דכיון שחזרו לסורם ולא עמדו בה שוב אין מקבלין אותם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר : אם חזרו…
Original text — Bekhorot 31a (לא.)
תנו רבנן: וכולן,
שקבלו עליהם דברי חבירות, וקלקלו מעשיהם -
אין מקבלין אותן עולמית.
דכיון שחזרו לסורם ולא עמדו בה שוב אין מקבלין אותם,
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר
: אם
חזרו במטמוניות
שבגלוי היו מעשיהם כשל חבירים, ובצנעא חזרו בהם ולא נהגו כחבירים -
אין מקבלין אותם.
כיון שהם גונבים דעת הבריות ומראים עצמם כחבירים אף שאינם כאלו. אבל אם חזרו
בפרהסיא,
שאף בפרהסיא לא נהגו כחבירים -
מקבלין אותם,
דתלינן דכשם שקלקלו לגמרי, כך חזרתם עתה תהיה חזרה גמורה.
איכא דאמרי: אם עשו דבריהם במטמוניות,
שלא חללו שם שמים בפרהסיה,
מקבלין אותם.
אבל אם עשו
בפרהסיא אין מקבלין אותם.
רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים: בין כך, ובין כך,
בין בצנעא ובין בפרהסיא,
מקבלין אותם. משום שנאמר: "שובו בנים שו בבים".
אמר רבי יצחק איש כפר עכו, אמר רבי יוחנן: הלכה כאותו הזוג.
רבי שמעון, ורבי יהושע.
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים
: מי שהיה
חבר, ונעשה גבאי
ממונה מהמלך לגבות מס,
דוחין אותו מחבירתו.
ואף אם
פירש
מגבאותו
אין מקבלין אותו.
חזרו לומר:
פירש
-
הרי הוא ככל אדם.
וצריך לקבל חבירות כבתחילה .
רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתה.
שהיו חכמי ישראל צריכים לשאול ממנו הלכות.
הוה עייל גביה, רבה ורב יוסף, וארבע מאה זוגא דרבנן.
שמע
רב הונא
דאתו
רבנן,
קטיר להו ארבע מאה תכטקי.
קשר והכין להם ארבע מאות כסאות.
לסוף שמעו
רבנן,
דנעשה
רב הונא
גבאי.
שלחו ליה: זיל לחשיבותיה, זיל לקדמותיה.
לך למקום שבחרת כבר מקודם, שהוא חשוב, אבל אנו לא נלך אליך.
שלח להו
רב הונא:
הדרי בי,
מגבאות.
רב יוסף, לא אזל
לגביה. אף שכבר פרש.
רבה אזל,
הלך אצלו.
רב יוסף אמר
: מה הטעם שאיני הולך?
תנינא: פירש
מגבאותו,
אין מקבלין אותו.
רבה אמר: תנינא: חזרו לומר: פירש הרי הוא ככל אדם.
תנו רבנן: כל הבכורות אדם רואה,
ובודק אם יש בהם מום,
חוץ משל עצמו.
שאינו יכול לבדוק את שלו .
ורואה את קדשיו,
אם יש לו קרבן שלמים בביתו, בודקו אם יש בו מום מום קבוע, ויפדה.
ואת מעשרותיו.
וכמו כן בודק את המעשר בהמה אם יש בהם מום.
ונשאל על טהרותיו.
אם הוא בקי בהלכות טהרה, יכול הוא לדון ולפסוק בעצמו על שאלותיו, ולא צריך ללכת לחכם אחר לשוא לו.
אמר מר: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו.
והוינן בה:
במאי עסקינן?
אילימא בחד,
שהוא לבדו בודקו.
מי מהימן
להתיר בכור. הא קיימא לן נשחט על פי שלשה.
אלא
איירי
בתלתא,
ובעל הבכור הוא אחד מהם. ועלה קא אמרינן שאינו רואה בכורות עצמו אפילו אם יצטרף עם אחרים.
ומקשינן:
ומי חשידי
האחרים שמצטרפים שיתירו בשבילו שלא כדין!?
והתנן
: דיין, אשר יבמה
מיאנה
לפניו ביבם שלה,
או שחלצה בפניו
-
ישאנה!
שמותר לו לדיין שהחליצה היתה בפניו לישא את אותה אשה.
והטעם:
מפני שהוא בית דין.
שאותו הדיין לא היה יחיד אלא בצירוף אחרים. ואחרים לא חשידי.
ומתרצינן:
לעולם,
לא איירי בשלשה אלא
בחד.
שרק הוא לבדו יראה את הבכור.
וכדאמר רב חסדא, אמר רבי יוחנן
לגבי התרת נדרים, דמספיק שיתירו את הנדר
ביחיד מומחה. הכא נמי,
בראיית הבכור, סגי שייבדק
ביחיד מומחה.
וזהו פירושה של המשנה "כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו" ביחיד מומחה שיכול לבקר את הבכור ביחיד. אך לעצמו אינו רואה.
ומה ששנינו:
ורואה את קדשיו.
ומדוע אינו נחשד על של עצמו?
ומבארינן: כיון
דאי בעי
להוציאם לחולין -
מיתשיל עליהו.
שהרי יכול הוא להוציאן לחולין על ידי שישאל אצל חכם על הקדישו ולומר בטעות הקדשתיו. וכיון שיכול לעשות באופן המותר, לא חשדינן ליה באיסור.
והא דתני:
ומעשרותיו.
שיכול לראותם אם הם תמימים. מאי טעמא נאמן לעצמו?
ומבארינן: גם מעשר בהמותיו יכול הוא להוציאן לחולין באופן המותר.
דאי בעי, שדי ביה מומא בכוליה עדריה.
דכל זמן שלא העבירם תחת שבטו אינם קדושים, ויכול לעשות את כל עדרו בעלי מומין ואחר כך לעשרם. ומעשר בהמה חל על בעל מום שנאמר: "לא יבקר בין טוב לרע". ומכיון שיכול לעשות באופן המותר, לא חשדינן ליה באיסור.
ומה ששנינו:
ונשאל על טהרותיו,
שאינו חשוד לטהר את הטמא. מבארינן:
דהא חזא ליה בימי טומאתו.
שאינו צריך לחוס על הפסד ממונו כיון שיכול לאוכלם בימי טומאתו .
הדרך עלך עד כמה ישראל חייבין
--- title: "חברותא - בכורות — פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02369.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין
Оригинал главы פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין
מתניתין:
כל פסולי המוקדשין,
כל הקרבנות שנפל בהם מום, שדינם ליפדות ולצאת לחולין ומדמי הפדיה קונים קרבן אחר תמורתם, כיון ש
הנאתן
, הנאת מכירתן, היא
להקדש
, שככל שימכרו יותר ביוקר הריוח יהיה להקדש -
לכן הם
נמכרין באיטליז,
בשוק ולא בבית, כי בשוק מחירם יקר.
ו
כמו כן,
נשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא,
נמכרין במשקל ולא באומד, כדי שההקדש לא יפסיד, ואין חוששין לביזוי קדשים בכך שהן נמכרין כדרך בשר חולין.
דינים אלו אמורים בכל הקרבנות
חוץ מן הבכור והמעשר,
שנפל בהם מום,
שהנייתן לבעלים.
שהבכור והמעשר שנפל בהם מום אינם נפדים אלא הם של הבעלים, הבכור שייך לכהן והמעשר לישראל שעישרו, והריוח ממכירתם ביוקר הוא של הבעלים. ומשום כך, הם אינם נמכרים באיטליז ועל ידי משקל, אלא בבית ובאומד. ואף על פי שעל ידי כן הבעלים מפסידים, לפי שאין מזלזלים בקדשים למכרם באיטליז ובמשקל משום הנאת הדיוט.
מה שאין כן,
פסולי המוקדשין,
ש
הנייתן להקדש
, ולכך הם נמכרים באיטליז, ובליטרא.
ושוקלין מנה
של חולין,
כנגד מנה בבכור.
שאף על פי שאסור לשקול את בשר הבכור בליטרא מכל מקום מותר לקחת חתיכת בשר של חולין שיודע כמה משקלה, ולשקול בשר בכור כנגדה .
Translation
Mishna:
All disqualified consecrated offerings,
all offerings that developed a blemish, whose law is that they must be redeemed and thereby become non-sacred, with another offering purchased in their place from the redemption money, since
their benefit—
the benefit derived from their sale—is
for the Temple treasury,
as the more expensively they are sold, the greater the profit to the Temple treasury—
therefore they
are sold in a butcher shop,
in the marketplace rather than at home, because their price is higher in the marketplace.
And
likewise, they
are slaughtered in a butcher shop and weighed by the litra,
they are sold by weight rather than by estimation, so that the Temple treasury will not lose, and we are not concerned that selling them in the manner of non-sacred meat constitutes a degradation of consecrated property.
These laws apply to all offerings
except the firstborn animal and the animal tithe,
that developed a blemish,
whose benefit is for their owners.
A blemished firstborn animal and a blemished tithe animal are not redeemed; rather, they belong to their owners: the firstborn belongs to the kohen, and the tithe belongs to the Israelite who tithed his animals. The profit from selling them at a high price belongs to the owners. Therefore, they are not sold in a butcher shop or by weight, but at home and by estimation. And even though this causes the owners to lose money, as they do not treat consecrated property disrespectfully by selling it in a butcher shop and by weight for the sake of profane benefit,
this is not so with
disqualified consecrated offerings,
for
their benefit is for the Temple treasury,
and therefore they are sold in a butcher shop and by the litra.
And one weighs a maneh
of non-sacred meat
against a maneh of firstborn-animal meat.
Although it is prohibited to weigh the meat of a firstborn animal by the litra, it is nevertheless permitted to take a piece of non-sacred meat whose weight is known and weigh the firstborn-animal meat against it.