Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 71b (עא:) — the Talmud in English
Bava Kamma 71b (בבא קמא עא:): ומקשה הגמרא: בשלמא למאן דאמר : מעשה שבת поэтому להכי פטרי רבנן [אי לכן פוטרים חכמים] דהיינו רבי שמעון, ומשום שהיא שחיטה שאינה ראויה מדאורייתא. אלא למאן דאמר שאפילו לרבי…
Original text — Bava Kamma 71b (עא:)
ומקשה הגמרא:
בשלמא למאן דאמר
: מעשה שבת
דאורייתא, אמטו
להכי פטרי רבנן
[אי לכן פוטרים חכמים] דהיינו רבי שמעון, ומשום שהיא שחיטה שאינה ראויה מדאורייתא.
אלא למאן דאמר
שאפילו לרבי יוחנן הסנדלר אין מעשה שבת אסור אלא מ
דרבנן
, הרי שוב תיקשי:
אמאי פטרי
רבנן מארבעה וחמשה כשטבח בשבת, והרי מן התורה שחיטה ראויה היא, ומן הדין הוא שיתחייב ארבעה וחמשה!?
אמרי
בני הישיבה:
כי קא פטרי רבנן
בברייתא רק
אשארא
, על שאר הנזכרים בברייתא -
דהיינו
אעבודה זרה
: טובח על ידי אחר לעבודה זרה, כי שחיטה שאינה ראויה היא מדאורייתא.
ואשור הנסקל
, ומשום שהוא אסור בהנאה מדאורייתא, ושחיטתו שחיטה שאינה ראויה היא.
עוד מפרשת הגמרא את הברייתא המבואר בה, שרבי מאיר מחייב בטובח על ידי אחר לעבודה זרה:
ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לעבודה זרה
, והרי
כיון דשחט בה פורתא איתסר ליה
בהנאה, [מאחר שהתחיל לשחוט לעבודה זרה - קודם שיתחייב המשלח משום טביחה - כבר נאסרה הבהמה] משום תקרובת עבודה זרה.
ואם כן
אידך איסורי הנאה הוא
-
ו
לא דמריה קא טבח
[כבר אינה טביחה בבהמה של הבעלים], שהרי כבר איבדה ממנו קודם שחיטה, ונאסרה עליו ולמה יתחייב הגנב ארבעה וחמשה על השחיטה שלאחריה!?
אמר
תירץ
רבא
: משנתנו עוסקת
ב
כגון ש
אומר
הטובח: "אין אני טובח לשם עבודה זרה מתחילת השחיטה, אלא
בגמר זביחה הוא
[כלומר: אני]
עובדה
", ואם כן לא נאסרה הבהמה עד שגמר לטבוח.
עוד מקשה הגמרא על הברייתא:
שור הנסקל
מאחר שאסור הוא בהנאה -
לאו דידיה
דהנגנב
הוא דקטבח
הגנב, ולמה חייב הוא עליה!?
אמר
תירץ
רבא
:
א. לקמן עו א למדנו:
הגונב הקדש מבית הבעלים - פטור, מאי טעמא "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש; רבי שמעון אומר: אם גנב קדשים שחייב באחריותן, והיינו שהבעלים חייבים ליתן להקדש בהמה אחרת תמורת זו אם תגנב או תאבד או תמות הבהמה, חייב הגנב בכפל על הגניבה ובארבעה וחמשה אם טבחה, וטעמו של רבי שמעון הוא: כיון דחייב הבעלים באחריות, כי קא טבח דמריה קא טבח, שדבר הגורם לממון [כגון בהמה זו שהיא גורמת לו לממון, שלא יתחייב אחרת תחתיה] כממון דמי, כלומר: כשלו היא.
ב. תנו רבנן לעיל מד ב: שור שהמית:
עד שלא נגמר דינו [ליסקל] ... החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; אבל משנגמר דינו - ונאסר השור בהנאה, כדין שור שנגמר דינו ליסקל, וכמבואר לעיל מא א - החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר.
רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר; ומיהו, אף לרבי יעקב אינו נפטר, אלא אם חזר השור לבית בעליו, אבל אם לא חזר השור לבית בעליו, אפילו אם נאנס השור, הרי השומר - אפילו אם שומר חנם הוא - מתחייב בתשלום דמיו.
ג. נמצא לפי המבואר באות א וב, שאם גנב אדם שור שנגמר דינו להסקל מבית השומר, יהיה דינו תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים, ובמחלוקת רבי יעקב וחכמים; כי לפי רבי יעקב שיכול השומר להחזירו וליפטר אף לאחר שנגמר דינו, ואם לא יחזירנו יהא מחויב בתמורת כל השור, הרי השור "דבר הגורם לממון", ולדעת רבי שמעון יהא הגנב חייב.
הכא
בברייתא המחייבת את הגונב שור הנסקל וטבחו לשלם ארבעה וחמשה -
במאי עסקינן: כגון שמסרו
הבעלים את השור
לשומר, והזיק
השור אדם והרגו
בבית שומר
, [
והועד בבית שומר
]
ו
אף
נגמר דינו
של השור לסקילה
בבית שומר
ונאסר השור בהנאה -
ונגנב מבית שומר
וטבחו הגנב, ולכן לדעת רבי מאיר חייב הגנב לשלם לשומר על הטביחה -
ו
משום ד
רבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, ו
גם
סבר לה כרבי שמעון
.
סבר לה כרבי יעקב, דאמר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו
, הרי זה
מוחזר
, ואף שאסור השור בהנאה, יכול הוא להחזירו וליפטר.
וסבר לה
רבי מאיר גם
כרבי שמעון, דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי
.
דתנן: רבי שמעון אומר
: "
קדשים שחייב באחריותן
, כלומר: הגונב קדשים מבית בעלים החייבים באחריותן, הרי זה
חייב
",
אלמא
, הרי מוכח שלרבי שמעון:
דבר הגורם לממון כממון דמי
.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא
דלעיל, שפירשנו את משנתנו המחייבת על טביחה ביום הכפורים, ואף שחייב הוא מלקות, שהיא כשיטת רבי מאיר הסובר: "לוקה ומשלם" -
קמיה דרב זביד מנהרדעא
, והקשיתי לו:
מי מצית מוקמת מתניתין כרבי מאיר, ולא כרבי שמעון
[וכי האיך אפשר לפרש את משנתנו כרבי מאיר] ולא כרבי שמעון הסובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?
והא קתני סיפא
דמשנתנו: "
רבי שמעון פוטר בשני אלו
",
מכלל
, בהכרח
דבכולה מתניתין
ובכללה "טבח ביום הכפורים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה" -
מודה
בה רבי שמעון, ואף שהוא סובר בעלמא: "אין לוקה ומשלם"!?
אמר ליה
רב זביד מנהרדעא לרב כהנא:
לא
כאשר דייקת, שמודה רבי שמעון בכל דין משנתנו, אלא
מכלל דמודה
רבי שמעון
בטבח ומכר לרפואה ולכלבים
, שהוא חייב, כי זו שחיטה ראויה היא.
ולעולם חלוק רבי שמעון גם על הרישא בטבח ביום הכפורים, שלשיטתו אינו לוקה ומשלם.
שנינו במשנה:
גנב משל אביו, וטבח ומכר
ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
בעא מיניה רבא מרב נחמן
:
א. תשלומי ארבעה וחמשה על טביחה ומכירה, קנס הם, והמודה בחיוב זה הרי הוא פטור מלשלם, שכל "המודה בקנס פטור".
ב. ואם
גנב שור של שני שותפין, וטבחו, והודה לאחד מהן
בלבד, ונפטר מלשלם לו,
מהו
שישלם חצי מארבעה וחמשה לשותף שלא הודה לו?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
האם נאמר: "
חמשה בקר
ישלם"
אמר רחמנא, ולא
"
חמשה חצאי בקר
ישלם".
או דלמא
: "
חמשה בקר
ישלם"
אמר רחמנא, ואפילו
"
חמשה חצאי בקר
ישלם".
אמר ליה
רב נחמן לרבא:
"
חמשה בקר
ישלם"
אמר רחמנא, ולא
"
חמשה חצאי בקר
ישלם".
איתיביה
רבא לרב נחמן ממשנתנו:
גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו, משלם תשלומי ארבעה וחמשה
-
והא הכא, כיון דמת אביו
קודם שעמד בדין,
כמו שקדם והודה לאחד מהן
קודם שעמד בדין
דמי
, שהרי הוא לא מתחייב בשעת העמדה בדין בכל ה"חמשה בקר", כי הוא עצמו יורש חלק אחד מן התשלום,
ו
בכל זאת
קתני: משלם תשלומי ארבעה
וחמשה
.
הרי שאפילו "חמשה חצאי בקר ישלם" אמרה תורה, ותיקשי לרב נחמן!?
אמר
תירץ
ליה
רב נחמן לרבא:
הכא
במשנתנו
במאי עסקינן: כגון שעמד אביו
עמו
בדין
, ונתחייב לשלם ארבעה וחמשה שלמים לאביו קודם שמת אביו. שב והקשה לו רבא לרב נחמן:
אבל
אם טבח קודם שמת אביו ו
לא עמד בדין
קודם שמת אביו,
מאי
הוא הדין - לדבריך - ש
אינו משלם תשלומי ארבע וחמשה!?
אי הכי, אדתני סיפא
[לקמן עד ב]:
גנב משל אביו ומת, ואחר כך טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה
, ומשום שבשעת הטביחה היה הוא אחד מבעליה של הגניבה -
ניפלוג
התנא
בדידיה
[יחלק התנא באותו אופן של הרישא] דהיינו כשטבח קודם שמת אביו, ויאמר כך:
במה דברים אמורים
שהוא חייב לשלם כשטבח קודם שמת אביו -
כשעמד בדין
על טביחתו קודם שמת אביו,
אבל
אם
לא עמד בדין
על טביחתו,
אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה
, ומשום ש"חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר", ואי אפשר לחייבו בשעת העמדה בדין על כל הארבעה וחמשה!?
אמר ליה
רב נחמן לרבא:
הכי נמי
שהיה יכול התנא לחלק באופן זה, אלא
איידי דנסיב רישא
[אגב ששנה התנא ברישא]: "
גנב משל אביו, וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו
", לפיכך
נסיב
התנא ב
סיפא נמי
: "
גנב משל אביו, ומת אביו, ואחר כך טבח ומכר
".
לצפרא
[למחרת אותו יום בבוקר] חזר בו רב נחמן מדבריו, ו
אמר ליה
לרבא:
"
חמשה בקר
ישלם"
אמר רחמנא, ואפילו
"
חמשה חצאי בקר
ישלם", ובין שהודה לאחד מן השותפין, ובין טבח ומכר את של אביו ולא העמידהו אביו בדין ומת אביו, בית דין מחייבין אותו לשלם חלק מתשלום ארבעה וחמשה.
והוסיף רב נחמן לאמר לרבא:
והאי דלא אמרי לך באורתא
[ומה שלא אמרתי לך תשובה זו אמש] -
Translation
поэтому ![](pamud.bmp "
Rav Kahana said: I presented this teaching
above, in which we explained that the Mishna, which obligates one for slaughtering on Yom Kippur, and even though he is liable to lashes, follows the view of Rabbi Meir, who holds: “He is flogged and pays”
, before Rav Zevid of Nehardea,
and I challenged him:
Can you establish the Mishna in accordance with Rabbi Meir, and not in accordance with Rabbi Shimon [Aren’t we unable to interpret our Mishna in accordance with Rabbi Meir] and not in accordance with Rabbi Shimon, who generally holds: “He is not flogged and required to pay”!?
who generally holds: “One is not flogged and made to pay”?
But it teaches in the latter clause
of our Mishna: “
Rabbi Shimon exempts him in these two cases,”
by inference,
necessarily
throughout the entire Mishna
—including the case: “If he slaughtered on Yom Kippur, he pays the fourfold and fivefold payment”—
Rabbi Shimon concedes
this case, even though he generally holds: “He is not flogged and required to pay”!?
He said to him,
Rav Zevid of Nehardea said to Rav Kahana:
No,
it is not as you inferred, that Rabbi Shimon concedes every case in our Mishna. Rather,
by inference, he concedes
Rabbi Shimon
in the case of one who slaughtered and sold the animal for medicinal purposes or for dogs,
as that is a valid slaughter.
Rabbi Shimon nevertheless disagrees even with the first clause, concerning one who slaughtered on Yom Kippur, for according to his view he is not flogged and required to pay.
We learned in the Mishna:
If one stole from his father and slaughtered or sold
the animal, and afterward his father died, he pays the fourfold and fivefold payment:
Rava asked Rav Naḥman:
a. The fourfold and fivefold payment for slaughtering and selling is a fine, and one who admits to liability for this payment is exempt from paying, since “one who admits to a fine is exempt.”
b. And if
one stole an ox belonging to two partners, slaughtered it, and admitted to one of them
alone, and thereby became exempt from paying him,
what is
the law: must he pay half of the fourfold and fivefold payment to the partner to whom he did not admit?
The Gemara explains the alternatives of the dilemma:
Shall we say: “
Five cattle
he shall pay”
the Merciful One stated, and not “
five half-cattle
he shall pay”?
Or perhaps: “
Five cattle
he shall pay”
the Merciful One stated, and even “
five half-cattle
he shall pay”?
He said to him,
Rav Naḥman said to Rava: “
Five cattle
he shall pay”
the Merciful One stated, and not “
five half-cattle
he shall pay.”
Rava raised an objection
to Rav Naḥman from our Mishna:
If one stole from his father and slaughtered or sold the animal, and afterward his father died, he pays the fourfold and fivefold payment—
But here, once his father died,
before he was brought to court,
it is comparable to his having previously admitted to one of them,
before he was brought to court,
is it not
for he is not rendered liable at the time he is brought to court for the entire “five cattle,” since he himself inherits one share of the payment,
and
nevertheless
it teaches: He pays the fourfold
and fivefold payment.
It follows that the Torah stated even, “He shall pay five half-cattle,” and this is a difficulty against Rav Naḥman!?
He said,
he answered
him,
Rav Naḥman said to Rava:
Here,
in our Mishna,
with what are we dealing? With a case in which his father stood
together with him
in court,
and he became liable to pay his father the full fourfold and fivefold payment before his father died. Rava again challenged Rav Naḥman:
But
if he slaughtered the animal before his father died and
was not brought to court
before his father died,
what
is the law—according to your words—
does he not pay the fourfold and fivefold payment!?
If so, rather than teaching in the latter clause
below, on page 74b]:
If one stole from his father and his father died, and afterward he slaughtered or sold the animal, he does not pay the fourfold and fivefold payment,
because at the time of the slaughter he was one of the owners of the stolen property—
let the tanna distinguish
the tanna
within that case
let the tanna distinguish in the same manner as in the first clause], namely, when he slaughtered the animal before his father died, and let him say as follows:
When do these words apply—
that he is liable to pay when he slaughtered the animal before his father died—
when he was brought to court
for his slaughter before his father died.
But
if
he was not brought to court
for his slaughter,
he does not pay the fourfold and fivefold payment,
because “the Merciful One stated five cattle and not five half-cattle,” and it is impossible to obligate him at the time he is brought to court for the entire fourfold and fivefold payment!?
He said to him,
Rav Naḥman said to Rava:
That is also so:
the tanna could have made this distinction in that manner. Rather,
since he stated the first clause
[since the tanna taught in the first clause]: “
If one stole from his father and slaughtered or sold the animal, and afterward his father died,”
therefore
he stated
the
latter clause as well: “
If one stole from his father, and his father died, and afterward he slaughtered or sold the animal.”
The following morning
[the next morning] Rav Naḥman retracted his words, and
said to him
to Rava: “
Five cattle
he shall pay”
the Merciful One stated, and even “
five half-cattle
he shall pay.” Whether he admitted to one of the partners, or whether he slaughtered and sold his father’s animal and his father did not bring him to court and then died, the court obligates him to pay a share of the fourfold and fivefold payment.
Rav Naḥman further said to Rava:
And the reason I did not tell you this last night
[and the reason I did not give you this answer yesterday evening]—