Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 60a (ס.) — the Talmud in English
Bava Kamma 60a (בבא קמא ס.): סלתא, עצים דקים, ו שרגא, נר. דההוא, ודאי מעשה דידיה, של המשלח, שמסר לו את כל אלו, גרמו את הדליקה, והוא הפושע. שנינו במשנה: שלח ביד פקח הפקח חייב וכו' בא אחר וליבה, המלבה…
Original text — Bava Kamma 60a (ס.)
סלתא,
עצים דקים, ו
שרגא,
נר.
דההוא, ודאי מעשה דידיה,
של המשלח, שמסר לו את כל אלו,
גרמו
את הדליקה, והוא הפושע.
שנינו במשנה:
שלח ביד פקח הפקח חייב
וכו' בא אחר וליבה, המלבה חייב.
אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני
במשנה "
ליבה
"
לא משתבש,
אין זה שיבוש,
ו
גם
מאן דתני
במשנה "
ניבה
", גם כן
לא משתבש
.
ומבאר רב נחמן בר יצחק:
מאן דתני
"
ליבה
"
לא משתבש,
שמצינו לשון זה ביחס לאש,
דכתיב
"
בלבת אש
".
ומאן דתני
"
ניבה
"
לא משתבש,
שהוא מלשון דיבור,
דכתיב
"
בורא ניב שפתים
". וכשאדם מדבר ומנענע, משפתיו יוצאת רוח. וכוונת המשנה היא לומר, שברוח פיו ליבה את האש.
שנינו במשנה:
לבתה הרוח, כולן פטורין
.
תנו רבנן: ליבה
הוא
ו
גם
ליבתה הרוח,
ששניהם יחד ליבו את האש:
אם יש בלבויו כדי ללבותה,
שהלבוי שלו בלבד היה בו די כדי ללבות את האש,
חייב
המלבה.
ואם לאו,
שמהליבוי שלו לבד לא היתה האש מתלבית, אלא רק בצירוף הליבוי של הרוח,
פטור
.
והוינן בה:
אמאי
הוא פטור?
ליהוי כזורה ורוח מסייעתו,
כמי שזורה את התבואה באויר לאחר הדישה, כדי להפריד ממנה את המוץ, שאף על פי שהרוח מסייעתו בהפרדת המוץ, בכל זאת נחשב שהוא לבד עשה את מלאכת הזרייה, והוא חייב עליה בשבת משום מלאכת "זורה". ומדוע לא נאמר גם כאן, שלמרות שהרוח מסייעת לו בליבוי האש, בכל זאת נחשב כאילו הוא לבד ליבה את האש, ונחייב אותו על כך!?
אמר אביי: הכא במאי
עסקינן,
כגון שליבה
הוא
מצד אחד
של האש,
ולבתו הרוח מצד אחר
של האש, שבכגון זה לא הועיל כלום בליבויו.
רבא אמר
: הברייתא מדברת
כגון שליבה ברוח מצויה,
כשהתחיל ללבות עדיין לא נשבה רוח חזקה אלא רוח מצויה והאש לא היתה מתלבית מאותה הרוח,
ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.
שפתאום הגיעה רוח שאינה מצויה וליבתה את האש [בצירוף הליבוי שלו מלפני כן], שאין לחייב אותו על כך, כי לא היה לו להעלות על דעתו שתבא פתאום רוח שאינה מצויה ותלבה את האש.
מה שאין כן בזורה בשבת, שדי ברוח מצויה בלבד כדי לסייע לו בזרייה, והוא נתכוון לכך שהרוח תסייע לו במלאכה, ולכן הוא חייב.
רבי זירא אמר
: הברייתא מדברת
כגון דצמרה צמורי.
שלא נשף בחזקה על האש אלא רק נשם עליה כדרך שאדם מחמם את ידיו בנשימתו, שזה לא נחשב כלל ליבוי, והרוח בלבד היא שליבתה את האש, ולכן הוא פטור.
רב אשי אמר: כי אמרינן
"
זורה ורוח מסייעתו
" שהפעולה מתייחסת לאדם גם אם היא לא נעשתה רק בסיוע הרוח,
הני מילי לענין שבת, ד
"
מלאכת מחשבת
"
אסרה תורה.
שדי בכך שנתקיימה מחשבתו של האדם כדי לחייב אותו על מלאכת שבת, והרי זו היתה מחשבתו שהרוח תסייע לו בזרייה.
אבל הכא,
כיון שעל ידי ליבויו בלבד לא היתה האש מתלבית, הרי זו
גרמא בעלמא
מצד המלבה.
וגרמא בנזקין, פטור
.
מתניתין:
השולח את הבערה, ואכלה
ושרפה האש
עצים או אבנים או עפר
של חבירו, שליחכה את האדמה החרושה ונתקלקלה החרישה,
חייב, שנאמר
"
כי תצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה
". ו"שדה" משמע גוף השדה, דהיינו האבנים והעפר.
גמרא:
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא
"
קוצים
" "
גדיש
" "
קמה
"
ו
"
שדה
"?
צריכי: דאי כתב רחמנא
"
קוצים
" בלבד,
הוה אמינא, קוצים הוא דחייב רחמנא, משום דשכיח אש גבייהו.
אנשים אינם נזהרים מלהדליק אש ליד קוצים, שהרי הם עומדים לכך,
ושכיח דפשע.
ויתכן שהוא פשע בשריפת הקוצים, לכן חייבה אותה התורה על כך.
אבל גדיש, דלא שכיח אש גבייהו,
אנשים נזהרים שהאש לא תשרוף את הגדיש,
ולא שכיח דפשע,
ומן הסתם היה זה אונס מצד המדליק את האש,
אימא לא
חייבה התורה על שריפת גדיש.
לכן כתבה התורה גם "גדיש".
ואי כתב רחמנא
"
גדיש
" בלבד,
הוה אמינא
שרק על שריפת
גדיש חייב רחמנא, משום
דהפסד מרובה הוא
.
אבל קוצים, דהפסד מועט
הוא,
אימא לא
חייבה התורה עליהם.
לכן כתבה התורה גם "קוצים".
"
קמה
",
למה לי?
לומר לך:
מה
"
קמה
" היא
בגלוי,
שגלויה היא לעין כל
אף כל
שחייבים עליו בנזקי אש, הוא דוקא בדבר שהוא
בגלוי
, אבל אם שרפה האש דבר שהיה טמון ומכוסה אין חייבים עליו.
והוינן בה:
ולרבי יהודה, דמחייב אנזקי
"
טמון
"
באש,
שגם אם היה טמון חייבים עליו, "
קמה
"
למה לי?
ומשנינן:
לרבות כל בעלי קומה,
שאפילו על בעלי חיים ואילנות [שאינם בכלל המנויים בפסוק], חייבים באש.
והוינן בה:
ורבנן,
הדורשים מ"קמה" לפטור טמון, דרשא זו של
לרבות כל בעלי קומה, מנא להו?
ומשנינן:
נפקא להו מ
"
או הקמה
". מהייתור של "או" הם דורשים לרבות כל בעלי קומה.
והוינן בה:
ורבי יהודה
מה הוא דורש מ"או"?
ומשנינן: "
או
"
מיבעי ליה לחלק.
שאם לא היה כתוב "או" היינו אומרים שאינו חייב עד שיבעיר גם קוצים וגם גדיש וגם קמה, לכן כתוב "או" לחלק ביניהם, שחייב על אחד מהם בלבד.
והוינן בה:
ורבנן
שדורשים "או" לרבות כל בעלי קומה, "
לחלק
"
מנא להו?
ומשנינן:
נפקא להו
מ"או" השני של "
או השדה
".
והוינן בה:
ורבי יהודה
מה הוא דורש מה"או" השני?
ומשנינן: ה"או" השני אינו בא לדרשא. אלא
איידי דכתב רחמנא
"
או הקמה
",
כתב
נמי "
או השדה
".
וממשיך רבא: "
שדה
"
למה לי?
לאתויי
לרבות
לחכה נירו, וסכסכה אבניו.
שגם על שריפת האדמה החרושה והאבנים חייבים.
והוינן בה:
ולכתוב רחמנא
"
שדה
" בלבד,
ולא בעי הנך,
ולא תצטרך לכתוב את כל היתר, שהרי שדה כוללת הכל, קוצים גדיש וקמה?
ומשנינן:
צריכא: דאי כתב רחמנא
רק "
שדה
",
הוה אמינא: מה שבשדה, אין,
שחייבים רק על שריפת התבואה שבשדה, אבל
מידי אחריני,
על שריפת הקרקע עצמה,
לא
חייבים.
קא משמע לן
המקרא שכתב בפירוש "קמה", כדי שה"שדה" ישאר מיותר, ללמוד ממנו על שריפת הקרקע החרושה.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם
.
ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה
.
שנאמר
"
כי תצא אש ומצאה קוצים
". ודרשינן:
אימתי אש יוצאה,
שבאה פורענות לעולם?
בזמן שקוצים מצוין לה,
כשהרשעים בעולם.
ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר
"
ונאכל גדיש
".
ואכל גדיש
" בלשון הווה
לא נאמר, אלא
"
ונאכל גדיש
" בלשון עבר. ומשמע
שנאכל גדיש כבר
קודם שריפת הקוצים, שהפורענות התחילה מהצדיקים שמשולים לגדיש.
תאני רב יוסף: מאי דכתיב
במכת בכורות "
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר
". מלמד הכתוב ש
כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים
ולכן נצטוו ישראל שלא לצאת מפתח ביתם עד בקר שמא אף בהם יפגע המשחית.
ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר
[יחזקאל כא ח] "
והכרתי ממך צדיק ורשע
", משמע הצדיק לפני הרשע.
בכי רב יוסף: כולי האי נמי, לאין דומין!
כלומר, וכי הצדיקים נחשבים להבל, שעד כדי כך, אפילו קודמים הם לפורענות לפני הרשעים?
אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו.
טובה היא להם שהם מתים קודם, כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא,
דכתיב
[ישעיה נז א] "
כי מפני הרעה נאסף הצדיק
".
Translation
And we raised an objection:
And as for the Rabbis,
who derive from “or” to include all creatures of stature,
“to divide,”
from where do they derive it?
And we answer:
They derive it
from the second “or” in
“or the field.”
And we raised an objection:
And Rabbi Yehuda,
what does he derive from the second “or”?
And we answer: The second “or” is not written for purposes of exposition. Rather,
since the Merciful One wrote
“or the standing grain,”
He wrote
also
“or the field.”
And Rava continues:
“Field”
why do I need it?
To include
and thereby include
“it scorches its plowed furrows and singes its stones,”
for one is liable even for burning the plowed earth and the stones.
And we raised an objection:
Let the Merciful One write
“field”
alone
and not require the others,
and there would be no need to write all the rest, since “field” includes everything—thorns, a stack, and standing grain.
And we answer:
It is necessary: For if the Merciful One had written
only
“field,”
I would have said: What is in the field, yes,
meaning that one is liable only for burning the produce in the field, but
something else,
for burning the ground itself,
no,
one would not be liable.
It teaches us
that the verse explicitly wrote “standing grain,” so that “field” remains superfluous, in order to derive from it liability for burning plowed earth.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Calamity comes into the world only when the wicked are in the world.
And it begins with the righteous first.
As it is stated:
“When a fire goes forth and finds thorns.”
And we expound:
When does a fire go forth,
meaning, when does calamity come into the world?
When thorns are found before it,
when the wicked are in the world.
And it begins with the righteous first, as it is stated:
“And the stack is consumed.”
“And it consumes the stack”
in the present tense
was not stated; rather,
“and the stack is consumed,”
in the past tense. This implies
that the stack has already been consumed
before the burning of the thorns, meaning that the calamity began with the righteous, who are compared to a stack.
Rav Yosef taught: What is the meaning of that which is written
concerning the plague of the firstborn:
“And you shall not go out, every man from the entrance of his house, until morning”?
The verse teaches that
once permission is granted to the destroyer, it does not distinguish between the righteous and the wicked,
and therefore Israel were commanded not to leave the entrance of their houses until morning, lest the destroyer strike them as well.
And moreover, it begins with the righteous first, as it is stated: [Ezekiel 21:8]
(Ezekiel 21:8)
“And I will cut off from you the righteous and the wicked,”
which implies that the righteous are mentioned before the wicked.
Rav Yosef wept: Is all this also the measure of the righteous? Are they considered as nothing?
That is, are the righteous considered mere vanity, to the extent that they even precede the wicked in suffering?
Abaye said to him: It is beneficial for them.
It is good for them that they die first, so that they will not see the evil destined to come,
as it is written [Isaiah 57:1]
(Isaiah 57:1)
“For because of the evil, the righteous is gathered.”