Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 19b (יט:) — the Talmud in English
Bava Kamma 19b (בבא קמא יט:): והאמר רבי יוחנן לקמן אין תשלומי חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים דאף ברשות הרבים חייב לשלם, מאי לאו, דמיירי ב התיזה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים…
Original text — Bava Kamma 19b (יט:)
והאמר רבי יוחנן
לקמן
אין
תשלומי
חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים
דאף ברשות הרבים חייב לשלם,
מאי לאו,
דמיירי ב
התיזה
צרורות
ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים.
ומוכח שיש חיוב צרורות ברשות הרבים?
ודחינן:
לא!
ומיירי ש
התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד.
אבל הזיקה ברשות הרבים פטור.
ומקשי:
והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן?
אמר ליה: הדרי בי
מסברא זו.
איבעית אימא
: לא תקשי כלל מדברי רבי יוחנן, ד
כי אמר רבי יוחנן
"אין חצי נזק חלוק"
אקרן
בלבד הוא דקאמר, ולהשמיענו בא, ששור תם שהזיק משלם לעולם חצי נזק, בין שהזיק ברשות הניזק ובין ברשות הרבים.
ולאפוקי מרבי טרפון, שאמר לקמן, שור תם שהזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם.
אבל על תשלומי חצי נזק של צרורות לעולם פטור ברשות הרבים.
יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה
[בפרוזדור שלפני פתח ביתו של רבי יהודה], ומתוך עסקם בתורה
נפק מלתא דא מבינייהו
:
בהמה ש
כשכשה בזנבה
והזיקה על ידי כן
מהו
, האם חשיב דרכה בכך והוי כשן ורגל ופטור אם עשתה כן ברשות הרבים, או לא?
אמר ליה אידך
: כיצד תעלה על דעתך לחייב על כשכוש הזנב ברשות הרבים הרי לא שייך להשמר מדבר זה. ד
וכי יאחזנה
בעלה
בזנבה
ברשות הרבים
וילך
, אלא ודאי הוא פטור כשעשתה כן ברשות הרבים.
ומקשינן:
אי הכי
שטענת "וכי יאחזנה בעלה בזנבה וילך" הוי סיבת פטור, תקשי, הא בכל
קרן נמי נימא
טענה זו "
וכי ואחזנה בקרן וילך
" ויפטר, וכיון שמוכח דכשהזיקה בקרנה ברשות הרבים חייב לשלם הרי מוכח שטענה זו אינה סיבה לפטור?
ותמהינן על האי קושיא:
הכי השתא?!
בהמה שהזיקה ב
קרן
הוי
לאו אורחיה
ולפיכך חייב אפילו ברשות הרבים, אבל
הא,
כשכשה בזנבה, הוי
אורחיה
בכך ותולדה דרגל היא. ולכך שפיר יש לפוטרה כשהזיקה ברשות הרבים.
ומקשינן:
וכי מאחר
שאמרת
ד
כשכוש זנב הוי
אורחיה,
אם כן
מאי מבעיא ליה
אי פטור או חייב ברשות הרבים, כיון שהוי אורחיה, ודאי דהוי כרגל ופטור ברשות הרבים?
ומשנינן: אין הכי נמי, כשכוש זנב רגיל הוי אורחיה, ולא היה ספק בזה, דודאי פטור ברשות הרבים, אלא
כשכוש יתירה מבעיא ליה
אי גם הוא אורחיה ופטור ברשות הרבים, או שאינו אורחיה, וחייב.
בעי רב עינא: כשכשה באמתה
ברשות הרבים
מהו?
האם הוי כקרן וחייב או כשן ורגל ופטור,
מי אמרינן מידי דהוי אקרן, קרן לאו יצרא קתקיף ליה?!
הלוא ודאי משום שיצרה תוקפה היא נוגחת,
הכא נמי
בהמה מכשכשת באמתה משום שיצרה תוקפה לכך, ואם כן
לא שנא
כשכשה באמתה מקרן וחייב ברשות הרבים כי קרן,
או דלמא
לא דמיא לקרן, כי בהמה הנוגחת ב
קרן כוונתו להזיק
, ו
הא
דכשכשה באמתה
אין כוונתה להזיק,
ואם כן, לא יהא דינה כקרן אלא כקרן ויפטר ברשות הרבים.
ומסקינן:
תיקו!
שנינו במשנתנו:
התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר
, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק.
אמר רב הונא: לא שנו
שמשלם רק חצי נזק
אלא שנקשר
הדליל ברגלי התרנגול
מאליו. אבל קשרו אדם, חייב
הקושר נזק שלם, דהוי בור, ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו.
והוינן בדברי רב הונא שהעמיד דין משנתנו שחייב חצי נזק כשנקשר מאליו:
נקשר מאליו
והזיק
מאן
הוא דקאמרינן ש
חייב
חצי נזק?
אילימא בעל הדליל
שאינו בעל התרנגול הוא שחייב,
היכי דמי?
אילימא דאצנעיה
[החביאו] בעל הדליל את הדליל בביתו והוציאו התרנגול מביתו אם כן בעל הדליל
אנוס הוא
ומדוע חייב?
ואי לא אצנעיה
בביתו אם כן
פושע הוא
בכך וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בור הוא שהשליכו לרשות הרבים, ובמשנתנו קתני חייב לשלם רק חצי נזק?
אלא
בהכרח
חייב
דקתני במשנתנו א
בעל
ה
תרנגול
קאי, אמנם גם על זה תקשי:
מאי שנא כוליה נזק דלא
מחייבינן לבעל התרנגול לשלם - משום
דכתיב
"
כי יפתח איש בור
". ודרשינן איש החופר בור חייב לשלם
ולא שור
החופר
בור
, שהוא פטור, ולפיכך פטרינן את בעל התרנגול על הבור שעשה התרנגול על ידי שהעביר את הדליל לרשות הרבים משום דהוי "שור החופר בור",
ואם כן
חצי נזק נמי
לא ישלם. כי רק
איש
החופר
בור
חייב,
ולא שור
החופר
בור
.
אלא
בהכרח,
מתניתין
לא איירי שניזוק אדם על ידי שנתקל בדליל, אלא מתוקמא למשנתנו
באדייה אדויי
, דהיינו שזרק התרנגול את הדליל ושיבר בזריקתו כלים, דהוי כדין צרורות הניתזים מתחת לרגליו, ולפיכך אינו משלם אלא חצי נזק, ובכהאי גוונא אפילו אם קשרו אדם לא יתחייב בעל התרנגול לשלם אלא חצי נזק, והקושר פטור דהרי לא נתקל אדם בבורו.
וכי אתמר
מלתיה
דרב הונא, בעלמא אתמר,
ולאו אמשנתנו.
ו
הכי אתמר:
דליל הפקר
הקשור ברגל התרנגול ונתקל בו אדם וניזוק.
אמר רב הונא
: כך הוא דינו: אם
נקשר מאליו פטור.
דמאן ליחייב בבור זה הרי אין בעלים לדליל, ובעל התרנגול נמי פטור דהוי כשור החופר בור שבעליו פטור,
אבל אם
קשרו אדם חייב
הקושר כיון שקנה את הדליל בהגבהתו וממילא יש לו בעלים לדליל זה והוי בורו. ומקשינן אמילתיה דרב הונא:
משום מאי חייב
בעל הדליל? דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם, שהרי התרנגול גררו למקום אחר?
ומשנינן:
אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי
בהמה.
שהרי הגמרא לעיל [ו א] ריבתה מהצד השוה מבור ושור, דהניח אבן ברשות הרבים ונתגלגלה על ידי אדם או בהמה למקום אחר והזיקה שם, דאף שלא הזיקה האבן במקום שהניחה מכל מקום חייב המניח, והכי נמי הכא אף שלא הזיק הדליל במקום שקשרו מכל מקום הרי זה חייב מדין "בור המתגלגל".
מתניתין:
כיצד
ובמה
השן מועדת
לשלם נזק שלם? היא מועדת
לאכול את הראוי לה.
כשאוכלת הבהמה דברים הראויין לה הרי מועדת היא ורגילה בכך, ולפיכך משלם בעליה נזק שלם.
ומפרשת המשנה מהו דבר הראוי לה ומהו שאין ראוי לה:
הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות
, וזהו ראוי לה, אבל
אכלה כסות או כלים
אין זה ראוי לה והוי משונה ולפיכך אינו חייב על זה משום שן, אלא משום קרן תמה ו
משלם חצי נזק.
במה דברים אמורים?
כשהזיקה
ברשות
הניזק, אבל
אם הזיקה
ברשות הרבים
הרי זה
פטור
, דילפינן מקרא דכתיב "ובער בשדה אחר" שאין חיוב שן ורגל אלא כשהזיקה ב"שדה [אדם] אחר" דהיינו בחצר הניזק, ואף אם אכלה כסות או כלים ברשות הרבים הרי זה פטור מטעם שיתבאר להלן בגמרא.
ו
אף דאמרינן דשן ורגל פטור ברשות הרבים מכל מקום
אם נהנית
הבהמה ממה שאכלה
משלמת
[כלומר בעליה משלמין]
מה שנהנית
, דהיינו מה שנהנו הבעלים באכילתה [ומפרש בגמרא כמה הוא שיעור זה].
ומפרשינן
כיצד
ובאיזה אופן נאמר דין זה דאין
משלמת
אלא
מה שנהנית
:
אכלה מתוך הרחבה
של רשות הרבים -
משלמת
רק
מה שנהנית
, אבל אם אכלה
מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה
כדין קרן דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, [ובגמרא מפרש טעמא דמלתא].
וכן אם אכלה
מפתח החנות
אין
משלמת
אלא
מה שנהנית
דפתח החנות כרשות הרבים חשיב, אבל אם אכלה
מתוך החנות
דהוי חצר הניזק
משלמת
כל
מה שהזיקה.
גמרא:
תנו רבנן: השן מועדת לאכול את הראוי לה,
כיצד?
בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה
, או
שתתה משקין הראויין לה, משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם.
כי דברים אלו ראויין הם לחיה.
ו
כן
פרה שאכלה שעורין
, שהן מאכל חמור,
וחמור שאכל כרשינן
שהן מאכל פרה,
וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר
, שכל אלו הוו אוכלין הראויין להם בשעת הדחק ומכל מקום הוי הדין ד
משלמין נזק שלם
דהרי על כל פנים לא הוי משונה.
אמר רב פפא: השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה על ידי הדחק שמיה אכילה
ואפילו כשאכלו על ידי הדחק חייב נזק שלם, אמינא דהוא הדין ב
האי שונרא
[חתול]
דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא
[דג] כיון דבשעת הדחק אכלי להו לפיכך חשיב מאכל הראוי להם ו
משלם נזק שלם
אפילו כשעשו כן שלא על ידי הדחק.
ההוא חמרא דאכל נהמא
[לחם]
ופלסיה
[לעס]
לסלא
שהלחם היה בתוך הסל וכדי להגיע אליו לעס החמור את הסל וכך הגיע ללחם,
חייביה רב יהודה
לבעל החמור
לשלם נזק שלם אנהמא
[על הלחם]. אבל
אסלא
לא חייבו אלא ב
חצי נזק
כיון דהוי משונה, שאין דרך חמור ללעוס סלים.
ומקשינן:
ואמאי
חשיב ליה רב יהודה משונה ללעיסת הסל?
הא
כיון דאורחיה
דחמור
למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא
כדי להגיע אל הלחם?
ומשנינן: אכן אם היה החמור לועס את הסל על מנת להגיע ללחם שבפנים היה רב יהודה מחייבו לשלם נזק שלם דאורחיה בהכי,
אבל במקרה זה איירי ד
אכל
את הלחם
והדר פליס
[ואחר כך לעס את הסל], ואם כן לעיסת הסל לא היתה בכדי להגיע אל הלחם. ולפיכך ודאי דהוי משונה ואין משלם אלא חצי נזק.
ומקשינן אהא דחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם משום שדרך חמור לאכול פת:
ופת אורחיה הוא?!
ורמינהו
סתירה לכך מדקתני בברייתא:
אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק, מאי לאו
דאיירי ברייתא זו
בבהמה
, ומוכח דלאו אורחיה דבהמה למיכל פת.
ודחינן: ברייתא זו
לא
איירי בבהמה אלא
בחיה
, וחיה אכן אין דרכה בפת אבל חמור דרכו לאכול פת.
ומקשינן: אי ב
חיה
מיירי תקשי מדקתני בברייתא זו דאבשר משלם חצי נזק ואמאי? הא אכילת
בשר אורחיה הוא
לחיה?
ומשנינן:
דמטוי
, שהיה הבשר צלוי ואין דרך חיה לאכול בשר צלוי.
ואיבעית אימא
, ברייתא זו מיירי
בטביא
[בצבי] שאין דרכו לאכול בשר.
ואיבעית אימא: לעולם
מיירי ברייתא זו
בבהמה.
ומה שמשלם רק חצי נזק על הלחם היינו טעמא משום דמיירי
בפתורא
[שלחן], שהיה הלחם מונח על גבי שלחן, דזה ודאי אין דרכה של בהמה לאכול פת מעל גבי שלחן.
Translation
And we answer:
Rav Huna bar Menaḥem said: Because of the rolling pit, which rolls by the feet of a person or by the feet of an
animal.
For the Gemara stated above [6a] that it derived by means of the common denominator from a pit and an ox that if one placed a stone in the public domain and a person or an animal caused it to roll to another place, where it caused damage, although the stone did not cause damage where he placed it, the one who placed it is nevertheless liable. Here too, although the cord did not cause damage where he tied it, he is nevertheless liable by virtue of a “rolling pit.”
Mishna:
How
and in what manner is
the tooth predisposed to
pay full compensation? It is predisposed
to eat that which is fit for it.
When an animal eats things that are fit for it, it is predisposed and accustomed to doing so; therefore, its owner pays full compensation.
The Mishna explains what is fit for it and what is not fit for it:
An animal is predisposed to eat fruits and vegetables,
and this is fit for it. But
if it ate garments or utensils,
this is not fit for it, and it is an unusual act. Therefore, he is not liable for this under the category of tooth, but under the category of an innocuous horn, and
he pays half the damage.
In what case is this statement said?
When it caused damage
in the property
of the injured party. But
if it caused damage
in the public domain,
it is
exempt, since we derive from the verse, “And it consumes in another’s field,” that there is liability for tooth and foot only when the damage was caused in “another’s field,” meaning in the courtyard of the injured party. Even if it ate garments or utensils in the public domain, it is exempt, for the reason that will be explained below in the Gemara.
as we derive from the verse, “And it consumed in another’s field,” that there is liability for damage by tooth or foot only when the animal caused damage in “another’s field,” meaning in the courtyard of the injured party. Even if it ate garments or utensils in the public domain, he is exempt, for a reason that will be explained below in the Gemara.
And
although we say that tooth and foot are exempt in the public domain, nevertheless,
if it benefited
from what it ate,
it pays [
meaning, its owners pay]
what it benefited,
that is, the amount from which the owners benefited through its eating [and the Gemara explains how this amount is calculated].
And we explain
how
and in what manner this law is stated, that it
pays
only
what it benefited:
If it ate from the expanse
of the public domain, it
pays
only
what it benefited. But if it ate
from the sides of the expanse,
it pays for what it damaged,
according to the law of an innocuous horn, which pays half the damage, and a forewarned one, which pays full compensation [and the Gemara explains the reason for this matter].
Similarly, if it ate
from the entrance of a shop, it
it does not
pays
only
what it benefited, since the entrance of a shop is considered like the public domain. But if it ate
because the entrance of a shop is considered like the public domain. But if it ate
from inside the shop,
which is the courtyard of the injured party, it
pays
all
that it damaged.
Gemara:
The Sages taught: The tooth is predisposed to eat that which is fit for it;
how so?
An animal that entered the courtyard of the injured party and ate foods fit for it,
or
drank liquids fit for it pays full compensation. Similarly, if a wild animal entered the courtyard of the injured party, preyed upon an animal, and ate meat, it pays full compensation.
For these things are fit for a wild animal.
And
likewise,
a cow that ate barley,
which is food for a donkey,
and a donkey that ate vetch,
which is food for a cow,
and a dog that lapped up oil, and a pig that ate a piece of meat,
for all of these are foods that are fit for them in a time of distress; nevertheless, the law is that they
pay full compensation,
since, in any event, this is not an unusual act.
Rav Pappa said: Now that you have said that anything that is not its usual manner, but it eats it under duress, is called eating,
and even when it eats it under duress it is liable for full compensation, I would say that the same is true of
this cat [
a cat]
that ate dates, and a donkey that ate a fish [
a fish], since they eat these under duress. Therefore, it is considered food fit for them, and it
pays full compensation
even when they did so without being under duress.
There was a certain donkey that ate bread [
bread]
and chewed [
chewed]
a basket
in which the bread was located, and in order to reach it the donkey chewed the basket and thereby reached the bread.
Rav Yehuda obligated
the owner of the donkey
to pay full compensation for the bread [
for the bread]. But
for the basket,
he obligated him only to pay
half the damage,
since this was an unusual act, as it is not the usual manner of a donkey to chew baskets.
And we raise an objection:
But why
did Rav Yehuda consider chewing the basket an unusual act?
But
since it is the usual manner
of a donkey
to eat bread, it is also its usual manner to chew a basket
in order to reach the bread?
And we answer: Indeed, if the donkey had chewed the basket in order to reach the bread inside, Rav Yehuda would have obligated him to pay full compensation, since this is its usual manner.
But this case deals with a situation in which it
ate
the bread
and then chewed [
and afterward chewed the basket]. Thus, the chewing of the basket was not in order to reach the bread. Therefore, it was certainly an unusual act, and he pays only half the damage.
And we raise an objection to the fact that Rav Yehuda obligated him to pay full compensation for the bread because it is the manner of a donkey to eat bread:
Is bread really its usual food?!
And we raise a contradiction
to this from what is taught in a beraita:
If it ate bread, meat, or a cooked dish, it pays half the damage. Is it not
the case that this beraita is speaking
of an animal,
which proves that it is not the usual manner of an animal to eat bread?
And we reject this: This beraita
does not
speak of an animal, but
of a wild animal,
and it is indeed not the usual manner of a wild animal to eat bread, whereas it is the usual manner of a donkey to eat bread.
And we raise an objection: If it is speaking of
a wild animal,
then it is difficult from what this beraita teaches, that for meat it pays half the damage. Why? Is eating
meat its usual manner
for a wild animal?
And we answer:
It was roasted,
as the meat was roasted, and it is not the usual manner of a wild animal to eat roasted meat.
And if you wish, say
that this beraita is speaking
of a deer [
a deer], which does not ordinarily eat meat.
And if you wish, say: Actually,
this beraita is speaking
of an animal.
And the reason that it pays only half the damage for the bread is that it is speaking
of bread on a table [
a table], as it is certainly not the usual manner of an animal to eat bread from atop a table.