Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 14a (יד.) — the Talmud in English
Bava Kamma 14a (בבא קמא יד.): ולא קיבל עליו שמירת נזקיו , לא התחייב לשמור על השור שלא יזיק לאחרים. ולכן, אם שורו של המשאיל הזיק, חיוב התשלום הוא על המשאיל, אף אם הזיק לשורו של השואל. אך מקשה הגמרא על…
Original text — Bava Kamma 14a (יד.)
ולא קיבל עליו שמירת נזקיו
, לא התחייב לשמור על השור שלא יזיק לאחרים. ולכן, אם שורו של המשאיל הזיק, חיוב התשלום הוא על המשאיל, אף אם הזיק לשורו של השואל.
אך מקשה הגמרא על התירוץ:
אי הכי,
אם כך הוא, שהברייתא מדברת כשלא קיבל עליו השומר שמירת נזקיו, אם כן,
אימא
סיפא,
אמור [פרש] את סוף הברייתא: רפת אשר
נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצתה
הבהמה
והזיקה פטור
.
ומשמע, דוקא כיון שנפרצה בלילה, פטור, כי אנוס הוא.
הא
אם נפרצה
ביום,
יהיה השומר
חייב
.
ומדוע?
הא
, הרי העמדנו ש
לא קיבל עליו
השומר
שמירת נזקיו
של השור?
מיישבת הגמרא את הקושיא: אכן ברישא מדובר כשלא קיבל עליו השואל את שמירת נזקיו. אלא שבהמשך הברייתא,
הכי קאמר
התנא: אבל,
אם קיבל עליו
השואל
שמירת נזקיו
של השור, והזיק שור זה שור של אחד מהעולם
חייב
השואל. ואם נעל השואל כראוי, ו
נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור
השואל.
ועתה הגמרא חוזרת לדין שן ורגל בחצר השותפין, ומקשה לשיטת רבי אלעזר, הפוטר:
איני!?
האמנם כך הוא הדין שחצר השותפין פטור בה מנזקי שן ורגל? והרי אין זה כך!
והא תני רב יוסף
[רב יוסף שנה ברייתא, האומרת]:
חצר השותפין ו
כן
הפונדק
[בית הארחה שרגילין אורחים ואכסנאין לשכור בו מקום לשהיה ולינה, והשוכרים הריהם כשותפים], אם הזיקה בהמת אחד השותפים או בהמת אחד מהדרים בפונדק,
חייב בהן על השן ועל הרגל
. כי היות ואין לבני רשות הרבים רשות בה אלא רק לדרים בה, נחשב מקום זה ל"שדה אחר". הרי מפורש בברייתא שלא כדעת רבי אלעזר. ואם כן,
תיובתא דרבי אלעזר!
דבריו נדחו והופרכו מהברייתא.
משיבה הגמרא:
אמר לך,
יכול לומר לך
רבי אלעזר: ותסברא, מתניתא מי לא פליגי!?
וכי סבור אתה שאין ברייתא החולקת וסבורה כמוני!?
והתניא
בברייתא:
ארבעה כללות
[כללים]
היה רבי שמעון בן אלעזר אומר ב
חיובי
נזקין,
לגבי המקום בו התבצע הנזק:
א.
כל
נזק שנעשה במקום
שהוא רשות
השייכת
לניזק ולא למזיק חייב
המזיק
ב
תשלום
כל
הנזק.
ב. אם נעשה הנזק במקום שהוא רשות
דמזיק
לחוד,
ולא
שייך
לניזק פטור
המזיק
מכל
תשלום. ג. אם נעשה הנזק במקום שיש רשות גם
לזה
[לניזק]
ו
גם
לזה
[למזיק],
כגון חצר השותפים והבקעה
[שיש רשות לשניהם להשתמש בה]
פטור בה על השן ועל הרגל.
שהיות ואין שדה זו מיוחדת רק לניזק, אין היא נחשבת ל"ביער בשדה אחר" שאמרה התורה.
אבל
על הנגיחה, ועל הנגיפה
[שדחפה בגופה]
ועל הרביצה, ועל הבעיטה
אם הזיקה באחד האופנים האלו, כיון שהן תולדות ה"קרן", הרי
תם משלם חצי נזק,
ו
מועד משלם נזק שלם
.
ד. מקום שאין שם רשות
לא לזה ולא לזה
[לא למזיק ולא לניזק],
כגון חצר שאינו של שניהם
חייב בו על השן ועל הרגל
נזק שלם. וכן
על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה
, שהן תולדות של קרן
תם משלם חצי נזק
, ו
מועד משלם נזק שלם
.
הרי מתבאר שברייתא זו סוברת שחצר השותפין פטור בה על השן והרגל, וחולקת על הברייתא של רב יוסף, ואם כן, רבי אלעזר סובר כדעת ברייתא זו.
ועתה הגמרא דנה האם יש צורך לומר גם לשיטת רב חסדא שהברייתות חלוקות:
קתני מיהת,
שנינו בכל אופן בברייתא זו:
חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל.
ואם כן,
קשיא אהדדי
הברייתות סותרות זו את זו! והאם נאמר אף לרב חסדא שהברייתות חלוקות?
ומתרצת הגמרא:
כי תניא ההיא,
מה ששנינו בברייתא של "ארבעה כללות" שחצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל, מדובר
בחצר
ה
מיוחדת לזה ולזה בין לפירות
ו
בין לשוורים.
בחצר ששניהם רשאים גם להניח בה את פירותיהם וכן רשאים הם להכניס בה את שווריהם. וכיון שלשוורים יש רשות להיכנס שם, אין זה נחשב ל"בער בשדה אחר", כי יש רשות גם למזיק להכנס שם, והרי זה כרשות הרבים, שפטור בה על השן והרגל.
ואולם
ההיא
הברייתא
דרב יוסף,
המחייבת בחצר השותפין, מדברת
בחצר
ה
מיוחדת
אמנם לזה ולזה, אך הם רשאים
ל
הניח שם רק
פירות, ואינה מיוחדת
להם
ל
הכניס שם
שוורים
.
ד
כיון שלניזק יש רשות להכניס את הפירות, ולמזיק אין רשות להכניס שם שוורים הרי
לגבי שן, הויא לה חצר הניזק,
כחצרו של הניזק לגבי אכילת הפירות, כי נחשב שהשור "בער בשדה אחר". והגמרא מחזקת את התירוץ:
דיקא נמי,
ניתן לדייק את החילוק הזה מלשון הברייתות עצמן:
דקתני הכא,
הברייתא דרב יוסף מזכירה יחדיו "חצר השותפין והפונדק", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין שהיא
דומיא דפונדק,
הדומה לפונדק, ופונדק אינו מיועד להילוך שוורים כיון שיש שם סחורות ורכוש, והשוורים יכולים להזיק ולטנף, ובכזה אופן אף בחצר השותפין חייב.
ו
אילו בברייתא ד"ארבעה כללות"
קתני התם דומיא דבקעה.
שהברייתא אומרת "חצר השותפין והבקעה", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין הדומה לבקעה, ובבקעה יש רשות בה גם לשוורים, ובאופן כזה בחצר השותפין פטור.
ומסיקה הגמרא:
שמע מינה,
אכן ניתן להוכיח מדקדוק לשון הברייתות כפי תירוץ הגמרא.
מתקיף לה רבי זירא
: מדוע חילק התרצן ואמר שחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן והרגל? הרי
כיון דמיוחדת
היא לשניהם
לפירות
, למזיק כמו לניזק, לא ניתן להחשיבה כחצר הניזק יותר מאשר חצר המזיק, ולמה יתחייב בשן ורגל?
הא בעינן "ובער בשדה אחר", וליכא!
בשן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בחצר הניזק, הנקראת "שדה אחר", וזה אינו שדה אחר.
אמר ליה אביי
לרבי זירא: אמנם מיוחדת היא לשניהם לפירות, אך
כיון דאינה מיוחדת
להם
לשוורים
, ושורו של המזיק נכנס שלא ברשות,
"שדה אחר" קרינא ביה.
נחשב שהשור נכנס והזיק ב"שדה אחר".
ובעקבות ישוב הברייתות, שמדברות באופנים שונים, מעלה הגמרא אפשרות שאף רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים אלא דיברו באופנים שונים:
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא, מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי!?
כשם שיישבנו שאין הברייתות חלוקות, נאמר שגם האמוראים רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים, אלא שרב חסדא המחייב בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים, לכן חייב דהוי כחצר הניזק. ורבי אלעזר הפוטר בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, ולכן פטור שאין זה "שדה אחר".
אמר ליה
רבינא לרב אחא מדיפתי:
אין,
אכן אפשר לומר שלא נחלקו.
ואם תמצא לומר פליגי,
ואם תכריע לומר שנחלקו, אין לפרש את מחלוקתם בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, כי בה לפי כולם פטור, שאין זה "שדה אחר", ולא נחלקו אלא בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, ו
בקושיא דרבי זירא, ובפירוקא דאביי פליגי.
נחלקו בקושיית רבי זירא ובתירוצו של אביי.
רבי אלעזר סבר, חצר המיוחדת לפירות, כיון שמיוחדת גם למזיק לפירות, אינה נחשבת כ"שדה אחר", וכפי שהקשה רבי זירא. ואילו רב חסדא, המחייב, סובר כפי שתירץ אביי, שכיון שאין לשור המזיק רשות להיכנס לחצר, נחשב שנכנס והזיק "בשדה אחר".
ועתה הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא של "ארבעה כללות":
גופא
, גוף הברייתא:
ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין: כל
נזק שנעשה במקום
שהוא רשות
השייכת
לניזק ולא למזיק חייב בכל
.
ומדייקת הגמרא: חייב
"על" הכל, לא קתני
הברייתא לא אמרה חייב "על" הכל, שמשמעו כי הוא מתחייב בכל צורות הנזק שנעשו ברשות זו, כולל השן והרגל והקרן.
אלא
אמרה הברייתא
"חייב בכל",
שמשמעו
בכולי נזק,
שכל נזק שנעשה ברשות זו [כולל קרן], מתחייב לשלם את כל הנזק [נזק שלם].
ודנה הגמרא:
מני?
הברייתא הסוברת שברשות הניזק משלם קרן נזק שלם, בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת
רבי טרפון היא, דאמר: משונה קרן
, נזקי קרן ותולדותיה, משונים הם, שאין דרכה של בהמה בכך, ואם הזיקו
בחצר הניזק נזק שלם משלם
.
אך שואלת הגמרא: אם הברייתא בשיטת רבי טרפון,
אימא סיפא,
אמור את סוף הברייתא: רשות שאינה מיוחדת
לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם, חייב בה על השן ועל הרגל
.
והרי יש לדון:
מאי,
מה הכוונה שהרשות היא
לא לזה ולא לזה?
אילימא
, אם נאמר,
לא לזה ולא לזה כלל, אלא דאחר,
שהרשות אינה לא של הניזק ולא של המזיק אלא של אדם אחר, אם כן, יקשה:
והא בעינא "ובער בשדה אחר", וליכא!
שהרי על נזקי שן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בשדה של הניזק, ולא בשדה של אדם אחר.
אלא פשיטא,
פשוט הוא שיש לפרש כך את דברי הברייתא:
לא לזה ולא לזה
. כלומר, חצר שאינה שייכת לשניהם,
אלא דחד,
שייכת רק לאחד מהם, דהיינו לניזק. וכוונת הברייתא היא לחצר הניזק.
וקתני סיפא,
ושנינו בסיפא של הברייתא,
תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם
.
וכיון שנתפרש שמדובר בחצר הניזק, ובה אמרה הברייתא שהתם משלם רק חצי נזק,
אתאן לרבנן,
הרי זה כשיטת רבנן,
דאמרי, משונה קרן
, אף
בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם
.
ואם כן קשה, הרי הברייתא סותרת את עצמה, כי ב
רישא
אמרה כשיטת
רבי טרפון
, ואילו ב
סיפא כרבנן
.
מתרצת הגמרא:
אין
. אכן אפשר לומר שהברייתא ברישא אמרה כשיטת רבי טרפון, ובהמשך אמרה כשיטת רבנן.
ומוכיחה הגמרא שניתן לומר כן:
דהא
לקמן [טו ב] שאלה הגמרא על המשנה שם, שברישא היא נקטה כשיטת רבי טרפון ובסיפא כרבנן, ו
אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא
[שנון, חריף],
שבוק מתניתין,
עזוב את המשנה, כלומר, אל תטרח ליישבה לשיטת תנא אחד,
ותא אבתראי
, בוא אחרי ואמור כמותי, שהעמדתי שהמשנה אכן היא ב
רישא
כ
רבי טרפון, וסיפא
כ
רבנן
.
וכך גם בברייתא זו, מה שאמרה ברישא שבחצר הניזק משלם נזק שלם, הרי זה לשיטת רבי טרפון. ובסיפא שאמרה שבחצר הניזק תם משלם חצי נזק, הרי זה לשיטת רבנן.
והגמרא מביאה תירוץ נוסף:
רבינא משמיה דרבא אמר
: הברייתא
כולה
, בשיטת
רבי טרפון היא. ומאי "לא לזה ולא לזה
" שאמרה הברייתא בכלל הרביע, והכרחנו שהפירוש הוא שאינו של שניהם אלא של הניזק לחוד, כוונת הברייתא היא:
לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד
. לענין להכניס פירות לחצר אין רשות לשניהם, אלא לניזק לחוד. אבל
לזה ולזה,
למזיק ולניזק, יש רשות
ל
הכניס
שוורים
.
ד
לכן,
לגבי
היזק
שן הויא לה חצר הניזק
, כיון שלעניין הכנסת פירות אין רשות להכניס בה אלא לניזק.
אבל
לגבי
היזק ד
קרן, הויא לה רשות הרבים
, כיון שלשניהם יש רשות להכניס שם שוורים. ולכן אין התם משלם אלא חצי נזק אף לרבי טרפון.
אך שואלת הגמרא:
אי הכי,
אם זו היא כוונת הברייתא בכלל הרביעי, למה אמרה הברייתא שיש
ארבעה
כללים? והרי רק
שלשה
כללים
הוו
. כי הכלל הרביעי נתבאר כבר בכללים הקודמים, שדין זה, שאם יש רשות רק לניזק להכניס שם פירות הוי חצר הניזק וחייב בשן ורגל, הרי כבר שמענו אותו בכלל הראשון "כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק". ומה שחייב בקרן במקום שיש לשניהם רשות להכניס שם שוורים, גם זה נתבאר כבר בכלל השלישי, שאם יש רשות לזה ולזה, תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
משיבה הגמרא:
אמר רב נחמן בר יצחק
:
Translation
The Gemara now discusses whether, according to Rav Chisda as well, it is necessary to say that the beraitot disagree:
If you say:
if it means
“neither this one nor that one at all, but another,”
that the domain belongs neither to the injured party nor to the one who caused the damage, but to another person, then it is difficult:
But we require “and it consumes in another’s field,” and that is not the case!
For one is liable for damage caused by Shen and Regel only when the damage occurs in the injured party’s field, and not in another person’s field.
Rather, it is obvious:
it is clear that the words of the beraita must be explained as follows:
“neither this one nor that one.”
That is, a courtyard belonging to neither of them,
but to one,
belonging only to one of them—that is, to the injured party. The beraita is referring to the injured party’s courtyard.
And it teaches in the latter clause,
and we learned in the latter clause of the beraita:
an innocuous ox pays half the damages, and a forewarned ox pays the full damages.
And since it has been established that the passage is speaking of the injured party’s courtyard, and there the beraita states that an innocuous ox pays only half the damages,
we have arrived at the view of the Rabbis,
this is in accordance with the view of the Rabbis,
who say: the category of Keren is unusual conduct,
even
in the injured party’s courtyard it pays only half the damages.
If so, the beraita contradicts itself, for in the
first clause
it stated the view of
Rabbi Tarfon,
whereas in the
latter clause it follows the Rabbis.
The Gemara answers:
No.
Indeed, it is possible to say that in the first clause the beraita stated the view of Rabbi Tarfon, and afterward it stated the view of the Rabbis.
The Gemara demonstrates that this is possible:
For
later [15b], the Gemara raised a question concerning the Mishna there, which in its first clause adopted the view of Rabbi Tarfon and in its latter clause the view of the Rabbis, and
Shmuel said to Rav Yehuda: “Sharp one,”
[“sharp” and incisive],
“Abandon the Mishna,”
leave aside the Mishna; that is, do not trouble yourself to reconcile it according to the view of a single tanna,
“and come after me,”
come after me and state the matter as I do, namely, that the Mishna indeed has in its
first clause
the view of
Rabbi Tarfon, and in its latter clause
the view of
the Rabbis.
And likewise in this beraita: what it stated in the first clause, that in the injured party’s courtyard one pays the full damages, is according to the view of Rabbi Tarfon. And in the latter clause, which states that in the injured party’s courtyard an innocuous ox pays half the damages, it is according to the view of the Rabbis.
The Gemara brings another answer:
Ravina said in the name of Rava:
the beraita
in its entirety
is according to the view of
Rabbi Tarfon. And what does “neither this one nor that one”
which the beraita stated in the fourth category mean? We were compelled to explain that it refers to a domain belonging not to both of them but only to the injured party. The beraita means:
“neither this one nor that one with regard to produce, but to one.”
With regard to bringing produce into the courtyard, neither of them has permission; only the injured party has permission. But
“to this one and to that one,”
both the one who caused the damage and the injured party have permission
to
bring in
oxen.
Therefore,
therefore,
with regard to
damage caused by
tooth, it is considered the injured party’s courtyard,
since, with regard to bringing produce into it, only the injured party has permission to bring it in.
But
with regard to
damage caused by
horn, it is considered the public domain,
since both of them have permission to bring oxen there. Therefore, even according to Rabbi Tarfon, an innocuous ox pays only half the damages.
But the Gemara asks:
If so,
if this is the intention of the beraita in the fourth category, why did the beraita say that there are
four
categories? Surely there are only
three
categories
there were.
For the fourth category has already been explained in the preceding categories: this law—that if only the injured party has permission to bring produce there, it is considered the injured party’s courtyard and one is liable for Shen and Regel—we have already learned in the first category, “Whenever it is a domain of the injured party and not of the one who caused the damage.” And the fact that one is liable for Keren in a place where both of them have permission to bring oxen there has likewise already been explained in the third category: if both this one and that one have permission, an innocuous ox pays half the damages and a forewarned ox pays the full damages.
The Gemara replies:
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: