Text version of this daf: original and translation
Arakhin 7b (ז:) — the Talmud in English
Arakhin 7b (ערכין ז:): ומקשינן: פשיטא, מאי עביד? מחתך בבשר הוא, ואין משום חלול שבת בזה, שאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם, אך כאן שהאם מתה אין בה איסור חובל. ומשנינן: אמר רבה לא נצרכה להתירו משום…
Original text — Arakhin 7b (ז:)
ומקשינן:
פשיטא, מאי עביד?
מחתך בבשר הוא,
ואין משום חלול שבת בזה, שאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם, אך כאן שהאם מתה אין בה איסור חובל.
ומשנינן:
אמר רבה לא נצרכה
להתירו משום פיקוח נפש, אלא
להביא סכין דרך רשות הרבים
שאיסור הוצאה מרשות לרשות הוא.
ואכתי קשיא:
ומאי קא משמע לן
בזה,
דמספיקא
של פיקוח נפש, שמא העובר חי,
מחללינן שבתא?
והרי
תנינא
כבר:
מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני
[שאין בו היתר פקוח נפש]
ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל,
שאף ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ומה בא להשמיענו רב נחמן?
ומשנינן:
מהו דתימא,
דוקא
התם הוא
שספק דוחה שבת
דהוי ליה חזקה דחיותא
כי מתחילה היה ודאי חי,
אבל הכא
בעובר
דלא הוי ליה חזקה דחיותא
מעיקרא
שעדיין לא נולד,
אימא לא
נתירנו,
קא משמע לן
שבכל אופן ספק פיקוח נפש דוחה שבת.
שנינו במתניתין:
האשה שנהרגה
נהנין בשערה. ומקשינן:
ואמאי?
והרי שערות המת
איסורי
הנאה נינהו.
ומשנינן:
אמר רב: באומרת
קודם מיתתה -
תנו שערי לבתי!
ותו מקשינן:
אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה?
אלא איסור הנאה הוא, ומדוע בשער מועלת אמירתה?
ומשנינן:
אמר רב: בפיאה נכרית.
ואע"ג שקשורה לה ויש להחשיבה כגופה, כיון שאמרה תנו לבתי גילתה דעתה שאין רצונה שתהיה כגופה ותיאסר, והיא כנטולה מחיים.
ומקשינן:
טעמא דאמרה תנו
הותרה,
הא לא אמרה תנו גופה הוא
כיון שקשורה בה
ומיתסר
בהנאה,
והא מיבעיא ליה לרבי יוסי בר חנינא
אם כגופה היא או לא?
דבעי רבי יוסי בר חנינא: שער נשים צדקניות
של עיר הנדחת שלא חטאו עם כל בני העיר,
מהו?
אם כגופן הוא וניצול עמן, או ששער אינו כגופן ונשרף עם כל שלל העיר. דקיי"ל צדיקים שבעיר הנדחת [שלא הודחו עמה] יוצאים ממנה ערומים וכל ממונם נשרף.
ואמר רבא
לפרש:
בפיאה נכרית קמיבעיא ליה
לר' יוסי בר חנינא אם היא נשרפת וספקו הוא אם הפאה כגופה או לא, והרי יש לפשוט מרב שאומר שאם לא אמרה תנו אסורה, הרי שהפיאה היא כגופה.
ומשנינן:
כי קמיבעיא לה לרבי יוסי ברבי חנינא
אם כגופה או לא זה באופן
דתלי
הפיאה
בסיכתא
על יתד. אבל,
הכא
דברי רב באופן
דמחבר לה
ולפיכך,
טעמא דאמרה תנו
אז לא כגופה היא,
הא לא אמרה תנו,
בזה ודאי
גופה הוא ומיתסר.
קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק
על דברי רב שהעמיד את המשנה בפיאה נכרית:
והא
אשה
דומיא דבהמה
[שנהרגה שהיא אסורה בהנאה, ונאמרו יחד במשנה]
קתני. מה התם
בבהמה ב
גופיה
מדובר,
אף הכא נמי
באשה יש להעמיד ב
גופיה
ממש ואיך מפרשים שמדובר בפיאה נכרית?
אלא אמר רב נחמן
לפרש את המשנה: לעולם מדובר בשערה ממש, ומה שקשה שהרי איסור הנאה הוא, אין זו קושיא.
זו
[אשה]
מיתתה אוסרתה,
וגופה נאסר כי שייך בו מיתה, אבל שער לא שייך בו מיתה כי אינו משתנה על ידי המיתה, ולכן אין בו איסור הנאה מן המת.
וזו
[בהמה]
גמר דינה
אוסרתה
ולא המיתה כמבואר בפסחים: ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה, ומה תלמוד לומר "לא יאכל", מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור. וכיון שלא במיתה תלוי האיסור אלא בגמר דינה, כל מה שמחובר בה נאסר איתה.
תני לוי
יש ברייתא
כוותיה דרב
שדוקא פאה נכרית הותרה.
ותני לוי כוותיה דרב נחמן בר יצחק
שגם שער ממש הותר.
תני לוי כוותיה דרב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין.
אבל לא אמרה,
ומתה, אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה.
והוינן בה:
פשיטא
שאסור בהנאה שלמדים זאת מגזירה שוה שכתוב "ותמת שם מרים". ולגבי עגלה ערופה כתוב "שם" ולומדים, כמו שעגלה ערופה אסורה בהנאה אף מת אסור בהנאה.
אלא
ודאי שכך כוונת הברייתא, שאין נותנין מפני
שנויי המת אסורין בהנאה
כמת עצמו. ומשמע כרב שמדובר בפיאה נכרית, וזהו שבאה הברייתא ללמד שמדובר בפאה ולא בשער ממש.
תניא
לוי
כוותיה דרב נחמן בר יצחק
[שבשער ממש מדובר]:
האשה שמתה נהנין בשערה. בהמה שמתה אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זו לזו, זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה
ולכן אף שערה בכלל האיסור.
הדרן עלך פרק הכל מעריכין
--- title: "חברותא - ערכין — פרק שני - אין נערכין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שני - אין נערכין
Оригинал главы פרק שני - אין נערכין
מתניתין:
א.
אין בערכין
חיוב שהוא
פחות מסלע,
שאפילו עני, שמתחייב כמו שיעריכנו הכהן שמשגת ידו לשלם, לא נפטר בפחות מזה.
ולא יתר על חמישים סלע.
שזהו החיוב הגדול שבערכין הכתוב בפרשה [בזכר מבן כ' עד בן ס'].
כיצד?
נתן סלע
בעודו עני, שלא היתה אז ידו משגת יותר,
ו
אחר כך
העשיר,
ועתה ידו משגת לשלם את מלא ערכו, אף על פי כן
אינו
מוסיף
ונותן
עתה
כלום.
שכבר נפטר בנתינה הראשונה. אבל, אם נתן בהיותו עני
פחות מסלע
3 ,
שכך השיגה ידו,
והעשיר
אחר כך, הרי הוא
נותן חמישים סלע!
שלא נפטר בנתינה הראשונה ועדיין בחיובו הוא.
ב. עני שהעריך את עצמו,
והיו ב
השג
ידו חמש סלעים
-
רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא
סלע
אחת!
שזהו השיעור הקבוע לכל הנידון בהישג יד, שמשלם סלע אחת בלבד.
וחכמים אומרים: נותן את
חמשת הסלעים
כולן!
שכפי אשר תשיג ידו הוא מתחייב, ואין שיעורו קבוע.
ג.
אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע!
ובגמרא מבואר למה נשנית בבא זו.
גמרא:
שנינו במתניתין
"אין בערכין פחות מסלע".
והוינן בה:
מנא לן
שאין ערך שהוא פחות מסלע?
ומשנינן:
דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש",
ודורשים:
כל ערכין שאתה מעריך
[אף כשהוא נידון בהישג יד]
לא יהיו פחותין משקל
הקדש, שהוא סלע.
והא דשנינו:
"ולא יתר על חמישים סלעים"
, פשוט הוא,
מדכתיב "חמישים"
בערכו של איש מבן עשרים עד ששים, ויותר מזה אין בפרשה.
שנינו במתניתין:
היו בידו חמישה סלעים, ר' מאיר אומר: אינו נותן אלא
סלע
אחת.
והוינן בה:
מאי טעמא דרבי מאיר?
למה לא יתן כפי הישג ידו, דהיינו חמישה סלעים שיש לו?
ומשנינן: משום ד
כתיב "חמישים
שקל" בערך זכר מבן כ',
וכתיב
גם בהמשך הפרשה "וכל ערכך יהיה
בשקל
הקדש", הרי זו סתירה? אלא, למדים מזה -
או חמישים
בעשיר,
או שקל
בעני, שלא מצינו שיעור אחר בתורה.
ומקשינן:
ורבנן,
הסוברים שלא דוקא שקל, מה הם דורשים מהפסוק "שקל"?
ומשנינן:
ההוא
קרא,
ל"כל ערכין שאתה מעריך
-
לא יהו פחותין משקל" הוא דאתא!
אבל היכא דאית ליה
יותר חייב לתת, שהרי
אמר קרא
"על פי
אשר תשיג יד הנודר
יעריכנו הכהן",
והרי ידו משגת.
ורבי מאיר
-
ההוא
פסוק בא ללמדנו שדין הישג יד
ביד הנודר
תלוי,
ולא ביד הנידר הוא דאתא
שעני שאמר "ערך פלוני עשיר עלי" מתחייב סלע בלבד, וזהו "לא תשיג ידו". אבל עשיר שנתחייב בערך פלוני עני חייב את מלוא ערכו.
ומקשינן:
ורבנן,
מנין להם דין זה שהישג יד תלוי ביד הנודר?
ומשנינן: ברם,
לאו ממילא שמעת מינה
גם דין זה
דהיכא דידו משגת שקול מיניה
אף יותר מסלע? שזה גם רבנן סוברים ש"אשר תשיג יד הנודר" מלמדנו שדין הישג יד - תלוי ביד הנודר ולא ביד הנידר, שלשון הפסוק משמע כך, ולא צריך ייתור לזה.
אמר רב אדא בר אהבה: היו ב
הישג
ידו חמש סלעים, ואמר ערכי עלי, וחזר ואמר ערכי עלי,
שמתחייב בשני ערכין, והקדים
ונתן ארבע
להתחייבות ה
שניה, ו
אחר כך נתן סלע
אחד, ל
התחייבות ה
ראשונה
[שכך מעריכו הכהן, כי לאחר שנתן כבר ארבע מתוך החמש להתחייבותו השניה יש בידו סלע אחד בלבד],
יצא ידי שתיהן!
ואף אם יעשיר אחר כך כבר נפטר, כי נתן "כפי אשר תשיג ידו".
ומפרשינן:
מאי טעמא?
לפי שכך הוא הדין במי שלווה משני בני אדם ויש בידו לפרוע רק הלואה אחת, שאף על פי שצריך לפרוע תחילה למי שלוה ממנו תחילה, בכל זאת
בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה
6 ,
ואין בעל החוב המוקדם מוציא מידו. [באופן שאין שעבוד נכסים וכגון במטלטלין, שיטמ"ק].
וכמו כן בשני ערכים, הערך הראשון הוא כבעל חוב מוקדם, והשני כבעל חוב מאוחר.
ולכן, אם הקדים ונתן ד' לשני נפטר בכך, כי נחשב שאין ידו משגת ליותר מזה. ואף שיש לו באותה שעה חמש, [שהרי עדיין לא נתן לראשון], כיון
בעידנא דיהיב לשניה
הוא
משעבד לראשונה!
[שהרי את ארבעת הסלעים שנתן לשניה הוא היה צריך לתת להתחייבותו הראשונה אלא שבדיעבד אומרים - מה שגבה השני גבה].
ומה שיוצא ידי ראשונה בסלע אחד הוא משום
דבעידנא דיהיב לראשונה תו לית
ליה
יותר מכך. שאותם ארבעה סלעים שכבר נתן לערך השני אין להוציאן מיד הקדש בעבור הערך הראשון [ואף שנחשבים כבעל חוב מאוחר הרי כבר נתבאר שמה שגבה גבה].
Translation
Mishna:
1.
In valuations
there is no obligation that is
less than a sela,
for even a poor person, who becomes liable according to the amount that the koen assesses him as being able to pay, is not exempt from paying at least this amount.
Nor is there an obligation greater than fifty sela.
For this is the greatest obligation of valuations written in the passage [for a male from twenty years old until he reaches sixty].
How so?
If he gave one sela
while he was poor, when he was unable to pay more,
and
afterward
became wealthy,
and now he is able to pay the full valuation, nevertheless he
does not
add
and give
now
anything.
For he was already exempted by his initial payment. However, if he gave, while he was poor,
less than a sela 3 ,
which was all that he could afford, and
became wealthy
afterward, he
gives fifty sela!
For he was not exempted by his initial payment, and he remains liable.
b. A poor person who assessed himself,
and he had
the means
to pay five sela –
Rabbi Meir says: He gives only
one
sela!
For this is the fixed measure for everyone whose obligation is determined according to his means: He pays only one sela.
And the Sages say: He gives all
five sela
in their entirety!
For he becomes liable according to whatever he can afford, and his amount is not fixed.
c.
In valuations there is no amount less than a sela, nor more than fifty sela!
The Gemara explains why this clause was repeated.
Gemara:
We learned in the Mishna:
“In valuations there is no amount less than a sela.”
And we raise a difficulty:
From where do we derive
that there is no valuation less than a sela?
And we answer:
As it is written: “And every valuation of yours shall be according to the sacred shekel,”
and it is expounded:
“Every valuation that you assess” [
even when he is assessed according to his means]
“shall not be less than a shekel,”
the sacred shekel, which is a sela.
As for what we learned:
“Nor more than fifty sela,”
it is obvious,
from the fact that “fifty” is written
for the valuation of a man from twenty years old until sixty, and there is no higher amount in the passage.
We learned in the Mishna:
“If he had five sela in his possession, Rabbi Meir says: He gives only
one sela
.”
And we raise a difficulty:
What is the reason for Rabbi Meir’s opinion?
Why should he not give according to his means, namely, the five sela that he possesses?
And we answer: Because
it is written: “Fifty
shekels” in the valuation of a male from twenty years old onward,
and it is written
also later in the passage: “And every valuation of yours shall be
according to the shekel
of the sanctuary.” Is this not a contradiction? Rather, we learn from this:
Either fifty
in the case of a wealthy person,
or a shekel
in the case of a poor person, for we find no other measure in the Torah.
And we challenge this:
And the Sages,
who maintain that the amount is not specifically one shekel, what do they expound from the verse “a shekel”?
And we answer:
That
verse
“every valuation that you assess
shall not be less than a shekel” is what it comes to teach!
But wherever he has
more, he is obligated to give it, since
the verse says: “According to
the amount
that the one who makes the vow can afford
the koen shall assess him,”
and he can afford it.
And Rabbi Meir –
that
verse comes to teach us that the law of means is dependent
on the one who makes the vow,
and
not on the one being assessed is what it comes to teach.
Thus, a poor person who says, “The valuation of such-and-such a wealthy person is incumbent upon me,” becomes liable for only one sela, and this is the meaning of “his means do not suffice.” But a wealthy person who undertakes the valuation of such-and-such a poor person is liable for the full valuation.
And we challenge this:
And the Sages,
from where do they derive this law, that the means are dependent on the one who makes the vow?
And we answer: Indeed,
is it not self-evident that you learn
this law as well,
that wherever he can afford it, take it from him,
even more than a sela? The Sages also maintain that “according to the amount that the one who makes the vow can afford” teaches that the law of means depends on the one who makes the vow and not on the one being assessed, as this is the plain implication of the verse; no additional phrase is needed for this.
Rav Adda bar Ahava said: If he had
the means
to pay five sela, and said, “My valuation is incumbent upon me,” and then said again, “My valuation is incumbent upon me,”
thereby becoming liable for two valuations, and he paid first
four
toward the second obligation,
and
then gave one sela
toward
the first obligation,
he has fulfilled both obligations!
[This is how the koen assesses him, because after he has already given four of the five toward his second obligation, he has only one sela in his possession],
he has fulfilled both obligations!
Even if he becomes wealthy afterward, he has already been exempted, because he gave “according to the amount that he can afford.”
And we explain:
What is the reason?
Because this is analogous to the law concerning one who borrowed from two people and has the means to repay only one loan. Although he must first repay the person from whom he borrowed first, nevertheless,
if a later creditor preceded and collected, whatever he collected he has collected 6 ,
and the earlier creditor cannot take it from him. [This is in a case where there is no lien on property, such as movable property, Shita Mekubetzet.]
Likewise, with two valuations, the first valuation is like an earlier creditor, and the second is like a later creditor.
Therefore, if he paid the second obligation first, giving four, he is exempted through this payment, because he is considered unable to afford more than this. Although at that time he had five [since he had not yet given anything toward the first obligation], nevertheless,
at the time that he gives to the second
he
is bound to the first!
[For the four sela that he gave toward the second obligation should have been given toward his first obligation; nevertheless, after the fact, we say that whatever the second creditor collected, he collected.]
And the reason he fulfills the first obligation with one sela is
that at the time that he gives to the first, he no longer has
it
[any more than that]. The four sela that he already gave for the second valuation cannot be taken from the Temple treasury on behalf of the first valuation [and although they are considered the property of a later creditor, it has already been explained that whatever he collected, he collected].