Text version of this daf: original and translation
Yoma 41b (מא:) — the Talmud in English
Yoma 41b (יומא מא:): ולדבריו אין כל ראיה שגירסת הברייתא היא משובשת, אלא יש להניח שהיא נכונה. ומוכח מדברי הברייתא שאפשר לקבוע שם על העופות שלא בשעת לקיחה או עשייה. ושלא כדברי רב חסדא. ואם כן, מאי איכא…
Original text — Yoma 41b (מא:)
ולדבריו אין כל ראיה שגירסת הברייתא היא משובשת, אלא יש להניח שהיא נכונה.
ומוכח מדברי הברייתא שאפשר לקבוע שם על העופות שלא בשעת לקיחה או עשייה. ושלא כדברי רב חסדא.
ואם כן,
מאי איכא למימר
איך ניישב לפיו את דברי רב חסדא?
ומתרצינן: צריך לומר שחסר בדברי הברייתא מילה אחת בלבד. ודרך התנאים שלפעמים נשכחת מהם מילה אחת.
ולדבריו
לא תימא
בגירסת הברייתא: מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו והעשיר,
ואחר כך
, לאחר שהעשיר,
אמר
"מעות אלו לעולה ומעות אלו לחטאת".
אלא
, יש לתקן בשינוי של מילה אחת בלבד את לשון הברייתא, ו
אימא
דברי הברייתא כך: "מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו, והעשיר, ואחר כך
לקח
עופות במעות שהפריש,
ואמר
מעות אלו אני נותן אותם בעד עוף פלוני, לחטאתי. ומעות אלו לעולתי - מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו".
וזה כדברי רב חסדא, שקביעת השם היתה בשעת הלקיחה.
ותמהינן על תירוץ הגמרא:
מאחר שאמרנו שגורסים בברייתא
"לקח"
, זה ששנינו בסיפא
"מוסיף
דמים
ומביא
כבשה ל
חובתו מדמי חטאתו"
"דמי חטאתו"
מאי ניהו!?
מה הם "דמי חטאתו"!? והרי כבר קנה בדמים הללו עוף, ואיך יביא במעות הללו בהמה? הרי אין כאן מעות שאפשר להוסיף עליהם!
ומשנינן:
דפריק ליה
, שפודה את העוף שקנה, ומוציאו לחולין, ומוסיף דמים מביתו על דמי פדיון העוף, וקונה בהם בהמה.
ומקשינן:
והא אין פדיון לעוף!
שהרי לא נאמר בעופות דין פדיון, ולעולם העוף עומד בקדושת הקרבן, ואי אפשר להוציאו לחולין.
אמר
תירץ
רב פפא
: כשתירצנו לעיל שגורסים בברייתא "לקח ואמר" - י אין הכוונה שלקח שני עופות, ואמר זה לחטאתי וזה לעולתי.
אלא
כגון ש
חילק את המעות לשני חלקים, ו
לקח פרידה אחת
, גוזל אחד, שקנה בחצי המעות קרבן אחד בלבד [מתוך השנים שחייב להביא].
וכך אמרה הברייתא:
א.
אי עולה זבן
אם קנה בחצי המעות עוף לקרבן עולה - נקבעות בכך המעות הנותרות לחטאת.
ולכן
מוסיף
עליהן דמים מביתו,
ומביא חובתו
כבשה לחטאת
מ"דמי חטאתו
", מהדמים שנותרו, שנקבעו עבור חטאתו כאשר קנה בחציים האחר עוף לעולתו.
והאי
, אותו העוף שקנה ל
עולה
בעוד שהיה חייב להביא בהמה לעולה -
אזלא לנדבה
. מקריבים אותו עולת נדבה.
ב.
אי חטאת זבן
, אם קנה בחצי המעות עוף לקרבן חטאת - נקבעות בכך המעות הנותרות לעולה.
ואזי
אין
הוא יכול להיות
מוסיף
עליהן דמים מביתו
ו
אין הוא
מביא
בהן כבשה חטאת ל
חובתו מדמי עולתו
, היות שחלה כבר על המעות קדושת עולה, ואין משנים מקדושת עולה לקדושת חטאת.
והאי
העוף שקנה לקרבן
חטאת
-
אזלא למיתה
. הולך למיתה מפני שאי אפשר להקריב חטאת בנדבה.
אלא, יביא מעות מביתו, ויקנה כבשה לחטאת.
ואגב שהביאה הגמרא לעיל את מחלוקת רבי אלעזר ורבי חגא [במטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני], מרחיבה הגמרא את הענין:
גופא: אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: מטמא מקדש עשיר
, שחייב להביא כבשה לחטאתו,
והביא
עופות שהן
קרבן עני
-
לא יצא.
ורבי חגא אמר רבי הושעיא: יצא.
מיתיבי
סתירה לדברי רבי חגא:
שנינו במשנה במסכת נגעים [יד יב]:
מצורע עני שהביא קרבן עשיר
[כבשה] -
יצא
.
אבל מצורע
עשיר שהביא קרבן עני
[עופות] -
לא יצא.
ואילו רבי הושעיא אמר: עשיר שהביא קרבן עני יצא בדיעבד!
ומתרצינן:
שאני התם
, שונה דינו של מצורע [שהוזכר במשנה שם] משאר קרבן עולה ויורד. ואפילו רבי חגא מודה שמצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא.
משום
דכתיב
[ויקרא יד] בענין קרבנות המצורע:
"זאת
תהיה תורת המצורע". ודרשו חכמים "זאת" תהיה תורתו של המצורע ולא אחרת! מכאן שאם שינה ממה שנאמר בתורה בדין מצורע לא יצא.
ומקשינן: מאחר שהתורה הדגישה במצורע ש"זאת" תהיה תורתו ולא אחרת.
אי הכי
, אם כן,
רישא נמי
, תחילת המשנה שכתוב בה "מצורע עני שהביא קרבן עשיר, יצא"
\- מדוע יצא? והרי התורה מיעטה "זאת" ולא אחרת!
ומתרצינן:
הא רבי רחמנא "תורת"!
המילה "תורת" שבפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" היא מיותרת, והיא באה לרבות תורה אחת לכל המצורעים כולם, שכולם, ואפילו העני, יוצאים בקרבן עשיר.
והתניא
: [בניחותא] כלומר, כמו שתרצנו מבואר בברייתא:
שכך שנינו בברייתא:
"תורת"
-
לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני
יצא?
תלמוד לומר
לכך נאמר
"זאת"
[ולא אחרת].
והגמרא חוזרת ומקשה על רבי חגא:
ונילף מינה
מדוע לא נלמד ממצורע לקרבן "עולה ויורד", שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא? ומתרצינן:
מיעט רחמנא
מיעט הכתוב את שאר חייבי קרבן עולה ויורד שלא נלמדם ממצורע. שנאמר בענין המצורע [שם]:
"ואם דל הוא".
"הוא" משמעותו מיעוט. כלומר: הוא ולא אחר. ללמדנו שרק במצורע נאמר שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, אבל בשאר חייבי קרבן עולה ויורד כן יצא.
מתניתין:
במשנה הקודמת מתבאר סדר ההגרלה של שני השעירים. ומשנתנו ממשיכה לסדר את המשך עבודת יום הכיפורים.
א.
קשר
הכהן הגדול
לשון
צמר
של זהורית
צבע אדום
בראש
ה
שעיר המשתלח.
והעמידו
לשעיר
כנגד בית שילוחו
, כנגד השער המזרחי של העזרה, שמשם הוציאו את השעיר, כשראשו למזרח [ריטב"א].
ולנשחט
[שעיר החטאת, שסופו להשחט]
כנגד בית שחיטתו
.
והגמרא תבאר אם הכונה להעמדת השעיר הנשחט או לקשירת לשון זהורית.
ב.
בא לו
הכהן הגדול
אצל פרו
שעמד בין האולם והמזבח פעם
שניה, ומתודה
עליו וידוי שני.
וכך היה אומר
בוידויו:
אנא השם! כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי
לפניך אני וביתי, ובני אהרן עם קדושך.
אנא השם!
כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ובני אהרן עם קדושך.
ככתוב בתורת משה עבדך
[שאתה מכפר עלינו ביום הזה. ויקרא טז]:
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאיכם, לפני ה' תטהרו".
והן
, אותם העומדים בעזרה, כאשר שמעו את השם יוצא מפי כהן גדול, היו משתחווים, ו
עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
.
גמרא:
שנינו בתחילת המשנה, ביחס לשעיר המשתלח, שתי הלכות:
א. קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח.
ב. והעמידו כנגד בית שילוחו.
ולאחר מכן שנינו הלכה אחת ביחס לשעיר הנשחט: ולנשחט - כנגד בית שחיטתו.
איבעיא להו
, נשאלה שאלה זו בישיבה:
האי
זה ששנינו במשנתנו
"ולנשחט
כנגד בית שילוחו", מה היא כונת המשנה:
האם
אקשירה
של לשון זהורית
קאי
.
וכך כוונת המשנה: "ולנשחט", לשעיר החטאת הנשחט, היה קושר לשון של זהורית "כנגד בית שחיטתו" בצוארו, בניגוד לשעיר במשתלח שהיה קושר לו בראשו.
או,
שמא
אהעמדה
של השעיר הנשחט
קאי
.
וכך כוונת המשנה: "ולנשחט", שעיר החטאת העומד לשחיטה, היה מעמידו "כנגד [מקום] בית שחיטתו".
ומוכיחה הגמרא:
תא שמע
שזה מתייחס לקשירת לשון זהורית מהא
דתני רב יוסף
ברייתא:
קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו. ולנשחט כנגד בית שחיטתו.
ועשה כן כדי
שלא יתערב זה בזה
, שעיר החטאת בשעיר המשתלח [ולא ידעו איזה הוא השעיר הנשחט לה' ואיזה הוא הנשלח לעזאזל].
ו
גם כדי ש
לא יתערב
אחד משני השעירים
ב
שעירים
אחרים
.
אי אמרת בשלמא
ש"ולנשחט כנגד בית שחיטתו"
אקשירה
של לשון זהורית
קאי
-
שפיר
מובן מה שאמרה הברייתא שבאמצעות קשירת לשון הזהורית בצואר השעיר הנשחט לא יתערב שעיר אחד בחבירו, ולא יתערב באחרים.
אלא אי אמרת
ש
אהעמדה
של השעיר הנשחט
קאי
, שהעמידו כנגד השער המזרחי, אך לא היו קושרים בו לשון זהורית, דברי הברייתא אינם מובנים. שהרי -
נהי
[אמנם נכון הדבר]
ד
שעיר הנשחט
בחבריה
המשתלח
לא מיערב
, היות
דהאי
המשתלח
קטיר ביה
קשורה בו לשון זהורית,
ו
אילו
האי
הנשחט
לא קטיר ביה
לא היתה קשורה לשון זהורית.
אבל הרי
באחריני
-
מיהת מיערב
.
בשעירים אחרים עדיין שעיר החטאת יכול להתערב. שהרי לא הוזכר בברייתא שקשרו עליו לשון של זהורית, ואם כן הוא יכול להתערב בשאר השעירים שגם עליהם אין לשון זהורית!
אלא, לאו, שמע מינה
ש"ולנשחט כנגד בית שחיטתו"
אקשירה קאי
. שקשרו לשעיר החטאת לשון של זהורית בצוארו, כדי שלא יתערב בשעירים אחרים.
ומסקינן: אכן
שמע מינה
שזה מתייחס לקשירת לשון הזהורית.
ועתה הגמרא מביאה מימרא של רבי יצחק, וממנה מתבאר מהו שיעור גודל לשון הזהורית שהוזכרה במשנה:
אמר רבי יצחק
: אודות
שתי לשונות
של זהורית
שמעתי
, שיש חילוק ביניהן:
שתי הלשונות הן:
אחת
היא
של פרה
אדומה, שהשליכוה עם עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה [במדבר יט].
ואחת
היא
של שעיר המשתלח
, שקשרו בראשו.
והחילוק ביניהן:
אחת
מהן
צריכה שיעור
מסוים בגודלה, וכמו שיבואר להלן,
ואחת
מהן
אינה צריכה שיעור
, ויכול לקחת לשון בשיעור כל שהוא.
ולא ידענא הי מינייהו
ואיני יודע באיזו מהן אמרו שצריכה שיעור, ואיזו אינה צריכה שיעור.
אמר רב יוסף: ניחזי אנן
, נלמד דבר זה מדעתנו:
הלשון
של שעיר המשתלח, דבעי חלוקה
שמחלקים את הלשון לשני חלקים, חציה קשרו בסלע וחציה קשרו בין קרניו, מסתבר ש
בעי שיעור
, בגודל שאפשר לחלקה לשנים.
ו
אילו הלשון
של פרה, דלא בעי חלוקה
, שלא היו מחלקים אותה לשני חלקים, מסתבר שהיא זאת ש
לא בעי שיעור
. אלא דיה בכל שהוא.
מתקיף לה רמי בר חמא
: הרי לשון זהורית
דפרה
אדומה
נמי
צריכה שיהיה בה שיעור, שהרי
בעי כובד
צריך שיהיה בה כובד כדי שתיפול לעומק האש ולא תשרף לפני שתגיע אל עומק האש. לפי שנאמר בה [שם] "והשליך אל תוך שריפת הפרה". ו"תוך השריפה" היינו עומקה.
וכיון שצריכה כובד, צריך שיהיה שיעור בגודלה, ולא מספיק כל שהוא!
אמר
תירץ
ליה רבא
לרמי בר חמא:
מה שאמרת שלשון של פרה אדומה צריכה
כובד,
אינו מוסכם על הכל. אלא
תנאי היא
, תנאים נחלקו בזה [כדלהלן בגמרא]. ורבי יצחק סובר כמאן דאמר פרה אדומה אינה צריכה כובד, ולכן אינה צריכה שיעור [תוספות ישנים].
והגמרא חוזרת לדון בעצם דברי רב יוסף, שאמר לשון של פרה אינה צריכה חלוקה.
ותמהינן:
ו
כי לשון
דפרה
אדומה
לא בעי חלוקה?!
איתיביה אביי
לרב יוסף סתירה ממשנה, שמוכח ממנה שהלשון של פרה אדומה צריכה חלוקה:
שהרי שנינו במשנה [פרה ג יא]:
כיצד הוא עושה
בעץ הארז ובאזוב ובלשון של זהורית [שצריך להשליכם אל תוך שריפת פרה אדומה]?
כורכן
באגודה אחת
בשירי לשון
, במה שנשאר מן הלשון שנקשרה עם הארז והאזוב, שחתך ממנה לצורך הכריכה [רבנו אליקים].
והרי מוכח מדברי המשנה שחילקו את לשון הזהורית לשני חלקים [האחד נכרך עם הארז והאזוב, והשני קשרו בו באגודה אחת את שלשת המינים האלו]! ומוכח ממנה נגד רב יוסף, שאמר לשון של פרה אינה צריכה חלוקה!
ענה רב יוסף לאביי: אל תפרש את דברי המשנה כדבריך.
אלא
אימא
: היה כורכן
בזנב לשון!
שהיה מסרק את הלשון לצד אחד ויצאו ממנה שערות כמין זנב [רש"י]. והלשון היתה ארוכה כל כך עד שמקצתה נאגדה עם עץ הארז והאזוב, ובזנב היוצא ממנה היה אוגד את שלשתם יחד. אבל לא חילקו את הלשון לשני חלקים [על פי הר"ח ורבנו אליקים].
וכיון שלמדנו לעיל בדברי רבא שנחלקו תנאים בלשון של פרה, האם היא צריכה כובד, מביאה הגמרא שמועה [סוגיא] שבה פירש רבא מי הם התנאים שנחלקו בזה:
אמר רבי חנין אמר רב: עץ ארז ושני תולעת
[ולשון של זהורית]
שקלטתן
שלהבת
, שנשרפו בשלהבת האש היוצאת מן השריפה, ולא נפלו אל תוך עומק שריפת הפרה [בגחלים] ממש , אף על פי כן הפרה
כשרה
[ואין צריך להביא עץ וארז ושני תולעת אחרים].
מיתיבי
סתירה לדברי רבי חנין אמר רב, מברייתא:
דתניא: אם
נתהבהב
[נחרך]
הלשון
של זהורית באויר השלהבת -
מביא לשון אחר, ומקדש
. משליכו אל תוך שריפת הפרה.
אמר
תירץ
אביי: לא קשיא
:
כאן
בברייתא מדובר
בקולחת
, בלהבה שמיתמרת כשהיא זקופה, כקלח גבוה של עשב. והיות והשלהבת גבוהה, והלשון נשרפת במרחק מעיקר השריפה, צריך להביא לשון אחרת.
ואילו
כאן
בדברי רבי חנין אמר רב, מדובר
ב
שלהבת
נכפפת
, שהיא נמוכה וכפופה, וכולה סמוכה לגחלים, ולכן הלשון שנשרפה שם נחשבת שנשרפה ב"תוך" השריפה.
רבא אמר
תירוץ אחר: הברייתא אמנם סותרת את דברי רב. כי רב אמר "עץ ארז ושני תולעת [לשון של זהורית] שקלטתן שלהבת כשרה". ואילו בברייתא שנו "נתהבהב הלשון מביא לשון אחר".
אבל אין סתירה מהברייתא לדברי רב היות ו
כובד
לשון זהורית של פרה אדומה -
תנאי היא
. מחלוקת תנאים היא, כדלהלן:
דתניא: למה
היה
כורכן
את עץ הארז והאזוב ולשון של זהורית?
כדי שיהיו כולן באגודה אחת.
לפי שנאמר [שם] "ולקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת". ומשמע שצריך שיקח את כולם בבת אחת, ולכן יש לקשרם יחד,
דברי רבי
.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר
: היה כורכן
כדי שיהא בהן כובד, ויפלו
במהירות
לתוך שריפת הפרה,
ולא ישרפו בעודם באויר בשלהבת, לפני שיגיעו אל תוך השריפה ממש.
ומבואר מדברי הברייתא שדעת רבי אלעזר ברבי שמעון שצריך שיהיה כובד בעץ הארז ובאזוב ובלשון של זהורית, מפני שצריך שישרפו בתוך השריפה ממש. ואילו לדעת רבי אין צורך שיהיה בהם כובד, היות וגם השלהבת נקראת "תוך השריפה".
עד כאן הגמרא דנה בדברי רבי יצחק, שאמר שתי לשונות שמעתי, אחת צריכה שיעור ואחת אינה צריכה שיעור.
כי אתא
כאשר בא
רב דימי
מארץ ישראל לבבל
אמר
בשם
רבי יוחנן
:
אודות
שלוש לשונות
של זהורית
שמעתי
שיש חילוק ביניהם:
אחת
היא
של פרה אדומה
, שהשליכוה עם עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה [במדבר יט].
ואחת
היא
של שעיר המשתלח
, שקשרוה בראשו.
ואחת
היא
של מצורע,
שמביא ביום טהרתו שתי ציפורים ועץ ארז ושני תולעת [שהוא לשון של זהורית] ואזוב [ויקרא יד ד].
והחילוק ביניהם:
אחת
מן הלשונות צריכה להיות ב
משקל עשרה זוז
,
ואחת משקל שני סלעים, ואחת משקל שקל
.
ואין לי
אפשרות
לפרש
באיזו מן הלשונות נאמר כל אחד מהשיעורים האלו.
כי אתא
, כאשר בא
רבין
מארץ ישראל לבבל,
פירשה
פירש את המימרא שהביא רב דימי, באיזו מן הלשונות נאמר כל אחד מן השיעורים,
משמיה דרבי יונתן
:
Translation
and said:
“the money of his sin offering”—
The Gemara asks:
Rather, it is
bird that he purchased for a
[a ewe]—
[birds]—
it is written
The Gemara asks: Since the Torah emphasized concerning a person afflicted with leprosy that “this” shall be his law and not another,
The word “he” indicates exclusion, meaning: he, but not another. This teaches that only in the case of a person afflicted with leprosy does a wealthy person who brought the offering of a poor person fail to fulfill his obligation; but in the case of the other people obligated to bring offerings whose type varies according to their financial status, he does fulfill his obligation.
opposite the eastern gate of the courtyard, from which they took the goat out, with its head facing east [Ritva].
“For on this day He shall make atonement for you, to cleanse you from all your sins; before the Lord you shall be clean.”
that this refers to tying the crimson strand.
—
And I do not know which of them -
I do not know which one they said requires a measure, and which one does not require a measure.
Rav Yosef said: Let us examine the matter ourselves,
let us determine this matter on our own:
The strip
of the scapegoat, which requires division,
as they divided the strip into two parts: they tied half of it to the rock, and half of it between the goat’s horns, it is reasonable that it
requires a measure,
large enough that it can be divided into two.
And
the strip
of the red heifer, which does not require division,
since they did not divide it into two parts, it is reasonable that it is the one that
does not require a measure.
It is sufficient for it to be of any size.
Rami bar Ḥama raised an objection to him:
But the crimson strip
of the red heifer
is red
also;
it too requires a measure, since it
requires weight—
it must have sufficient weight to fall into the depth of the fire and not burn before reaching the depth of the fire, because it is stated concerning it: “And he shall cast it into the midst of the burning of the heifer.” And “the midst of the burning” means its depth.
And since it requires weight, it must be of a certain size; it is not enough for it to be of any size!
He said,
he replied,
Rava
to Rami bar Ḥama:
What you said, that the strip of the red heifer requires
weight,
is not universally accepted. Rather,
it is a dispute between tanna’im,
as the tanna’im disagree about this matter, as follows in the Gemara. Rabbi Yitzhak follows the view of the one who says that the red heifer does not require weight, and therefore it does not require a measure [old Tosafot].
The Gemara returns to discuss the substance of Rav Yosef’s statement, that the strip of the red heifer does not require division.
And we wondered:
And
is the strip
of the red heifer
red
not required to be divided?!
Abaye raised an objection to Rav Yosef
from a contradiction in the Mishna, from which it is evident that the strip of the red heifer requires division:
For we learned in a Mishna [Parah 3:11]:
How does he perform the procedure
with the cedarwood, the hyssop, and the crimson strip [which must be cast into the burning of the red heifer]?
He binds them
in a single bundle
with the remainder of the strip,
with what remained of the strip that was tied together with the cedarwood and the hyssop, having cut it off for the purpose of binding them [Rabbeinu Elyakim].
But it is evident from the words of the Mishna that they divided the crimson strip into two parts: [one was bound with the cedarwood and the hyssop, and with the other they tied these three species together in a single bundle]. And this contradicts Rav Yosef, who said that the strip of the red heifer does not require division!
Rav Yosef answered Abaye: Do not interpret the words of the Mishna as you have done.
Rather,
say:
He bound them
with the tail of the strip!
He combed the strip toward one side, causing hairs to extend from it like a tail [Rashi]. The strip was so long that part of it was bundled with the cedarwood and the hyssop, while with the tail extending from it he bound all three of them together. But he did not divide the strip into two parts [based on Rabbeinu Ḥananel and Rabbeinu Elyakim].
Since we learned above from Rava’s words that the tanna’im disagree concerning the strip of the red heifer—whether it requires weight—the Gemara cites a tradition in which Rava explained who the tanna’im are who disagree about this:
Rabbi Ḥanin said in the name of Rav: The cedarwood and the crimson wool
[and the crimson strip]
that were caught by
the flame,
which were burned by the flame of the fire emerging from the burning, and did not fall into the actual depth of the burning of the red heifer [among the coals], nevertheless, the red heifer
is valid
[and it is not necessary to bring other cedarwood and crimson wool].
The Gemara raises an objection
to the statement of Rabbi Ḥanin in the name of Rav, from a beraita:
As it was taught: If
the strip
[was singed]
was singed
in the air of the flame—
he brings another strip and sanctifies it.
He casts it into the burning of the red heifer.
Abaye said,
he replied,
It is not difficult:
Here,
the beraita is referring
to a rising flame,
a flame that rises upright as it burns, like a tall stalk of grass. Since the flame is high and the strip burns at a distance from the base of the burning, it is necessary to bring another strip.
But
here,
in the statement of Rabbi Ḥanin in the name of Rav, it is referring
to a
flame
that bends,
which is low and bent, with all of it close to the coals; therefore, the strip that was burned there is considered to have been burned “in the midst” of the burning.
Rava said,
there is another answer: The beraita does indeed contradict Rav’s statement. For Rav said: “The cedarwood and the crimson wool [and the crimson strip] that the flame caught are valid,” whereas the beraita taught: “If the strip was singed, he brings another strip.”
However, the beraita does not contradict Rav, since
the weight
of the crimson strip of the red heifer
is a matter of dispute between tanna’im.
It is a dispute between tanna’im, as follows:
As it was taught: Why
was he
binding
the cedarwood, the hyssop, and the crimson strip?
So that they would all be in a single bundle.
As it is stated: “And he shall take cedarwood and hyssop and crimson wool.” This implies that he must take them all at once, and therefore he must bind them together,
the words of Rabbi.
Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says:
He bound them
so that they would have weight and fall
quickly
into the burning of the red heifer,
and would not burn while still in the air, in the flame, before reaching the actual midst of the burning.
It is evident from the words of the beraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that the cedarwood, the hyssop, and the crimson strip must have weight, because they must burn in the actual midst of the burning. According to Rabbi, however, they need not have weight, since the flame too is called “the midst of the burning.”
This concludes the Gemara’s discussion of Rabbi Yitzhak’s statement, that he had heard two strips mentioned, one requiring a measure and one not requiring a measure.
When
Rab Dimi
came
from Eretz Yisrael to Babylonia, he
said
in the name of
Rabbi Yoḥanan:
Concerning
three strips
of crimson wool,
I heard
that there is a distinction between them:
One
is
of the red heifer,
which they cast, together with the cedarwood and the hyssop, into the burning of the red heifer [Numbers 19].
Another
is
of the scapegoat,
which they tied to its head.
And another
is
of the leper,
who, on the day of his purification, brings two birds, cedarwood, crimson wool [which is a crimson strip], and hyssop [Leviticus 14].
And the distinction between them is:
One
of the strips must have
a weight of ten zuz,
another a weight of two sela, and another a weight of one shekel.
And I do not know
how
to explain
which of the strips was assigned each of these measures.
When
Rabbin
came
from Eretz Yisrael to Babylonia, he
explained
the statement cited by Rab Dimi, specifying which strip was assigned each of the measures,
in the name of Rabbi Yonatan: