טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 97b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 97b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 97b
ודרשינן,
עד שיבלע בבשרה.
כגון שהמיס שומן חטאת וסך בו צלי של שלמים, ונבלע בו.
יכול נגע
בשר חטאת
במקצת חתיכה
אחרת
יהא
כל החתיכה
כולו פסול,
ויקדש כמותה?
תלמוד לומר "יגע".
שהיה יכול לכתוב "הנוגע" וכתב "אשר יגע", הרי זה משמע שמקום הנגיעה בלבד מתקדש! ודורשים:
הנוגע פסול!
שרק מקום הנגיעה יקדש.
כיצד
יתקיימו שני הדברים, שעל ידי הבליעה מתקדש, ומאידך אינו נפסל אלא מקום הנגיעה ולא יותר?
חותך את מקום שבלע,
שכל מקום שיש בו בליעה קרוי נוגע והוא מתקדש, ושאר החתיכה שלא נתפשטה הבליעה לשם, לא נתקדש.
וממשיכה הברייתא לדרוש את דברי הכתוב:
"
בבשרה"
-
ולא בגידין, ולא בעצמות, ולא בקרנים, ולא בטלפים.
שלענין לקדש בבלוע, צריך בשר דווקא, ואלו אינם בשר.
"יקדש
" -
להיות כמוה,
שתהיה החתיכה הבולעת ממנה, כמו הבליעה שנבלעה בה.
הא כיצד
נהיית כמוה?
אם פסולה היא
הבליעה, כגון פיגול או נותר או פסול אחר,
יפסל
הבולע ממנה.
ואם כשרה היא,
גורמת היא לחתיכה שבולעת ממנה שלא יהא רשאי לאוכלה כמו דינה שבתחילה, אלא
תאכל כחמור שבה.
כגון אם נגע בשר שלמים בבשר חטאת, ובלע ממנה שמנונית, יאכל בשר השלמים כחומר דין בשר חטאת שנבלע בה.
ופרכינן:
אמאי
תיפסל החתיכה הכשרה משום שנבלע בה קצת מן הפסולה?
וניתי עשה
"ואכלו אותם" שכתוב לגבי כשירה,
ולידחי את לא תעשה
"לא תאכל" שכתוב לגבי פסולה.
ומשנינן:
אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש.
דתניא,
נאמר לגבי קרבן פסח
"ועצם לא תשברו בו".
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח,
בשניהם אסורה שבירת עצם בפסח!
ומדייק רבא:
אמאי
אסור לשבור עצם שיש בו מוח?
ניתי עשה
של אכילת בשר הפסח שכתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה",
ולידחי את לא תעשה
של שבירה?
אלא, שמע מינה, אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש
, לפי שאיסור לא תעשה שבמקדש חמור כמו עשה, ואין עשה אחר דוחה אותה.
ועוד משנינן:
רב אשי אמר, "יקדש"
האמור לגבי חטאת,
עשה הוא. והוה ליה
חטאת
עשה ולא תעשה, ואין עשה
של אכילת קרבן כשר
דוחה לא תעשה
של חטאת פסולה
ועשה
של "יקדש".
והוינן בה:
אשכחן חטאת דמתקדשת בבלוע, שאר קדשים
שמתקדשים בבלוע,
מנלן?
ומפרשינן:
אמר שמואל משום רבי אלעזר
: נאמר "
זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים"
. כל הפסוק הזה מיותר, שהרי בכל אחד מהקרבנות בפני עצמו כתוב "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת", וכו' אלא פסוק זה בא להקיש כולם זה לזה, וללמוד מזה על זה, ודורשים שלכך הוקשו כולם
לעולה
-
כי עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל
הקרבנות
טעונה כלי.
והוינן בה:
מאי כלי,
על איזה כלי מלמדת עולה?
אילימא
שצריך
מזרק
לקבלת דם? הרי
בשלמי צבור נמי כתיב בהו
בהר סיני "
ויקח משה חצי הדם וישם באגנות",
וכתוב שם "ויזבחו זבחים שלמים", וכיון שחוזר ומקיש כל הקרבנות גם לשלמים, אם כן, גם דין זה שצריך קבלת הדם במזרק נלמד משלמים.
ומפרשינן:
אלא,
מלמד על
סכין
לשחיטה, ולהוציא צור וציפורן וקנה שצריך כלי שרת .
ועולה גופה, מנלן
שצריך סכין לשחיטה?
דכתיב "וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת
", ולא כתוב "את המחתך", משמע שצריך דווקא כלי.
והתם
בעקידת יצחק,
עולה הוא, דכתיב,
"ויעלהו לעולה תחת בנו".
ולמדים מעולה לכל הקרבנות שטעונים שחיטה בסכין.
והוקשו כל הקרבנות ל
מנחה
-
מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה,
שנאמר "כל זכר בכהנים יאכלנה",
אף כל
הקרבנות
אינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.
והוינן בה:
מאי היא
, איזה מן קרבנות למדים ממנחה שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה?
אי חטאת ואשם
נלמדים ממנחה, הרי
בהדיא כתיב בהו "כל זכר בכהנים יאכלנו",
ואינם צריכים ללמוד ממנחה.
ואי זבחי שלמי צבור
נלמדים ממנחה, שכבשי עצרת נאכלים לזכרי כהונה, הרי
מריבוייא דקרא אתי
שכתוב
"בקדש הקדשים תאכלנו, כל זכר יאכל אותו".
ואף על גב שזבחי שלמי צבור לא כתוב שם, אך מהייתור הזה
לימד על שלמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה.
ומשנינן:
תנאי היא
, יש מחלוקת תנאים מנין למדים על זבחי שלמי צבור שנאכלים לזכרי כהונה.