זבחים 89a — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

כל

קרבן

התדיר,

שמקריבין אותו לעתים יותר קרובות

מחבירו, קודם

הוא

את חבירו

להקרבה [ולאכילה].

ומבארת המשנה אלו הם הקרבנות הקודמין לחבריהם משום תדירותם:

בשבת שחל בו ראש חדש,

מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש.

בראש השנה, שהוא גם ראש חדש,

מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה.

ומקור הדין שתדיר קודם, למדים ממה

שנאמר

בפרשת קרבנות המוספין "

מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, תעשו את אלה

[את קרבנות המוספים]

",

ומשמע שקרבן התמיד נעשה קודם קרבן המוסף, משום שהתמיד תדיר מהמוסף.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא לן

שכל התדיר מחבירו קודם הוא?

ומקשה הגמרא: מה היא השאלה "

מנא לן"?

הרי התשובה לשאלה הזאת מצויה בדברי התנא במשנה,

כדקאמר טעמא,

שלומדים את הכלל שתדיר קודם לשאינו תדיר מהפסוק "

מלבד עולת הבקר,

תעשו את אלה [את קרבנות המוספים] "!?

ומבארת הגמרא: השאלה "מנא לן", היא

דלמא,

שמא אין ללמוד מהפסוק "עולת הבקר" אלא רק ש

תמידין הן דקדמו למוספין משום דתדירי

התמידין בכל יום, ולפיכך חשובה היא תדירותן כדי להקדימם למוספים. אבל

מוספין למוספין,

ששניהם אינם קרבים בכל יום, אלא שאחד תדיר יותר מחבירו,

מנא לן

שגם בהם נאמר הכלל שקרבן מוסף אחד כשהוא יותר תדיר מקרבן מוסף אחר, שהיותר תדיר קודם?

ועתה מביאה הגמרא את המענה לשאלה "מנא לן שקרבנות מוספין שהם תדירים יותר קודמים למוספים שהם פחות תדירים":

אמר רבי אילעא: דאמר קרא

בקרבן מוסף של חג הפסח "

כאלה תעשו ליום שבעת ימים".

ופסוק זה נאמר לאחר הכתוב "מלבד עולת הבקר תעשו את אלה". ודרשינן,

אלה

המוספין יהיה דינם

כאלה,

כאותם שנאמרו למעלה. מלמד הכתוב, כי כשם שהתמידין קודמין למוספין [כמו שלומדים מהפסוק "מלבד עולת הבוקר תעשו את אלה"], כך המוספין עצמן יקדמו זה לזה, כאשר אחד מהן יותר תדיר מחבירו.

אך תמהה הגמרא:

והאי,

והרי הכתוב "כאלה" הזה, אינו מיותר לדרשה, שהרי

מיבעי ליה לגופיה,

ללמד על כל שבעת ימי חג הפסח שיקרב בהם קרבן מוסף כמו ביום הראשון?

ומתרצינן:

אם כן

, שלזה לבד בא הכתוב,

ניכתוב "אלה תעשו ליום"

גרידא, "כאלה" למה נאמר? אלא ודאי הוא בא לדרוש ממנו שיהיו "אלה כאלה".

ומקשינן: אולי צריך היה הכתוב לומר "כאלה" כי

אי כתב "אלה תעשו ליום שבעת הימים", הוה אמינא,

כי

אלה,

אותם שבעת הכבשים האמורים בענין, יתחלקו

לשבעת הימים,

כבש אחד לכל יום, לכן אמר הכתוב "כאלה", ללמד שבכל יום משבעת הימים יקרבו שבעת הכבשים, ובאמת לא בא הפסוק לדרוש ממנו דרשה נוספת.

ומתרצינן: גם אם היה נאמר "אלה" בלבד, היינו יודעים שבכל יום יקרבו שבעה כבשים, שהרי "אלה תעשו

ליום" כתיב,

שמשמע ממנו שאת כל שבעת הכבשים האלה יעשו בכל אחד משבעת הימים. ובהכרח, מה שאמר הכתוב "כאלה", הוא בא לדרשה האמורה.

ומקשינן:

ואכתי,

אי לאו "כאלה",

אימא

ביאור הפסוק כך הוא: "

אלה",

הקרבנות האמורים בענין, "תעשו

ליום"

הראשון.

אבל

"שבעת ימים", ב

שאר יומי,

יקריב "לחם אשה ריח ניחוח לה'", ו

לא ידענא כמה

יקריב בהם, ולכן נכתב "כאלה", כדי שבהכרח נפרש שמשמעות "כאלה", היא: כמו שמקריבין ביום הראשון כך יקריבו לכל יום משבעת הימים. ובאמת לא בא הפסוק לדרשה שיהיו "אלה כאלה"?

ומתרצינן: אף בלא ה"כאלה" ידענו שבכל יום משבעת הימים יקריבו את כל הקרבנות שנאמרו בענין. משום

דאמר קרא "תעשו",

ודורשים מזה:

שיהו כל העשיות שוות.

ולכן "כאלה" בא לדרשה שיהיו אלה כאלה.

אביי אמר

: זה ששאלת מהיכן ידענו להקדים מוספין למוספין, הרי

מגופה דקרא

למדנו זאת. כי

אם כן,

אם תאמר שרק תמידין קודמין למוספין,

לימא קרא "מלבד עולת הבקר", ותישתוק,

ולא יאמר יותר.

"אשר לעולת התמיד"

שהוסיף הכתוב ואמר,

למה לי?

שהרי פשוט הדבר שעולת הבקר היא עולת התמיד. אלא, בא הכתוב

למימר, דהך דתדירא,

ואפילו בשאר קרבנות, כגון מוספין למוספין,

היא תקדום!

מתניתין:

כל

דבר

המקודש

יותר

מחבירו, קודם

הוא

את חבירו.

ואלו הדברים הקודמין לחבריהם מפני יתרון קדושתם:

דם החטאת קודם

להיזרק על גבי המזבח

לדם העולה,

כששני הקרבנות נשחטו ודמם עומד לזריקה,

מפני ש

דם החטאת

הוא מרצה

[מכפר] על שגגת חייבי כריתות, וכפרתו גדולה מזו של עולה, שאינה מכפרת אלא על עבירת עשה.

איברי עולה קודמין

להקטירן על גבי המזבח

לאימורי חטאת,

כששניהם כבר נזרק דמם ועומדין להקטרה,

מפני

שהעולה

היא כליל לאישים,

ובכך רבה קדושתה לענין הקטרה.

חטאת קודמת לאשם,

הן לזריקה והן להקטרה,

מפני שדמה

של חטאת

ניתן

בארבע מתנות מחולקות

על ארבע קרנות

המזבח למעלה,

ו

שיירי דמה נשפכין

על היסוד

הנמצא בקרקע המזבח. ואילו אשם נזרק על המזבח למטה מחוט הסיקרא, בשתי מתנות בלבד שהן ארבע, ודין שפיכת שייריו לא נאמר בתורה במפורש [אף שדינו גם כן להישפך ליסוד] .

אשם קודם לתודה ואיל נזיר, מפני ש

האשם

הוא קדשי קדשים,

ואילו התודה ואיל נזיר קדשים קלים הם.

תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, מפני שהן נאכלין ליום אחד

בלבד, ואילו שלמים נאכלים לשני ימים.

וטעונין לחם,

שביחד עם התודה מביאין ארבעים לחמים ועם איל הנזיר עשרים לחמים. אבל קרבן שלמים אינו טעון לחם כלל.

השלמים קודמין לבכור, מפני שהן טעונין מתן ארבע

[שתים שהן ארבע] מדמם למזבח, ואילו בכור אינו טעון אלא מתנה אחת. וכן טעונין השלמים

סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.

אבל בכור אין צריך כל אלו.

הבכור קודם למעשר

בהמה, מפני

ש

הבכור

קדושתו מרחם, ונאכל לכהנים.

ואילו מעשר אינו קדוש מרחם, ונאכל לבעלים.

המעשר קודם ל

קרבנות ה

עופות, מפני שהוא זבח,

שנשחט בסכין, ואילו עוף נמלק ביד. וזבחים חשובים יותר, שהרי כל הקרבנות זבחים הם.

ויש בו

במעשר

קדשי קדשים,

דהיינו יש בו שני דברים שהם חלק גבוה, ש

דמו ואימוריו

קרבים למזבח, מה שאין כן חטאת העוף, שאין מקריבין ממנה למזבח אלא דמה בלבד [וכיון שמעשר בהמה קודם לחטאת העוף, כל שכן שיקדים לעולת העוף, שהרי חטאת העוף קודמת לעולת העוף כמו שיתבאר לקמן] .

העופות קודמין למנחות, מפני

שהעופות

הן מיני דמים,

וכפרה שנעשית על ידי דם היא כפרה חשובה מאשר כפרה הנעשית על ידי הקטרת קומץ המנחה [שהוא הדבר המקביל לדם הזבח].

מנחת חוטא קודם למנחת נדבה, מפני שהיא באה

לכפר

על חטא,

ולכן קדושתה גדולה יותר.

חטאת העוף קודמת לעולת העוף

[בגמרא נלמד מקרא].

וכן

קודמת חטאת העוף לעולת העוף

בהקדישה.

כשמפריש שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, יקדיש קודם את החטאת.