טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 7b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 7b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 7b
ומתרצינן: אמנם
מקיבעא לא מכפרה
חטאת על חייבי עשה, שאין היא כפרה קבועה ומוחלטת עבורם, אבל
מקופיא מכפרא
, כפרה ארעית וחלקית היא מכפרת אפילו על חייבי עשה.
ולכן, אם כבר הפריש עולה על עשה שבידו, שוב אינו בכלל כפרת החטאת, ובאופן זה אמר רבא "חטאת ששחטה על מי שמחוייב [והפריש] עולה, כשרה". אך באופן ששחטו חטאת על מנת שיתכפר בה אדם אחר שעבר בעשה, ועדיין לא הפריש עולה לכפרתו, החטאת נפסלת - שהרי חטאת מכפרת גם על עשה מקופיא, ונמצא ששחיטת החטאת עבור כפרתו נחשבת שינוי בעלים, וכמו שאמר רבא "חטאת מכפרת על חייבי עשה מקל וחומר", ולפיכך אמר רבא "חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה, שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה" .
ואמר רבא: עולה ששחטה שלא לשמה
, שהיא כשרה אלא שלא עלתה לבעליה לשם חובה -
אסור לזרוק דמה שלא לשמה
.
והמקור לכך שאסור לזרוק דמה שלא לשמה הוא -
איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא
.
איבעית אימא קרא
: שנאמר "
מוצא שפתיך תשמור
" וגו', ודרשו לעיל [ב א] מ"ועשית נדבה", שלאחר ששינה ושחט שלא לשמה, נחשב הקרבן כקרבן נדבה, וגם בנדבה אסור לשנות, ולפיכך אסור לזרוק דמה שלא לשמה.
איבעית אימא סברא
: וכי משום ששינה בה פעם אחת יוכל להמשיך לשנות בה שוב,
כדריש פרקא
כמו שהוזכרה סברא זו בתחילת הפרק, [שם].
ואמר רבא: עולה הבאה אחר מיתה
של הבעלים, על ידי היורש, אין בה פסול של שינוי בעלים, ולפיכך רק אם
שחטה בשינוי קודש פסולה
מלעלות לשם חובה. אבל אם
שחטה בשינוי בעלים
הרי היא
כשרה, דאין בעלים לאחר מיתה
, שאין היורש נחשב בעלים לקרבן.
ורב פנחס בריה דרב אמי אמר: יש בעלים לאחר מיתה
, שהיורש נחשב בעל הקרבן, ולפיכך אם שחטו היורש לשם מי שהוא אחר, לא עלה לבעליו, היורש, לשם חובה .
אמר ליה רב אשי לרב פנחס בריה דרב אמי
: האם
דוקא קאמר מר
"
יש בעלים לאחר מיתה
", דהיינו, האם שינוי בעלים מעכב בקרבן שהביא יורש ככל קרבן שנשחט בשינוי בעלים,
ו
לכן גם יורש שנשחט קרבנו לשם כפרתו של אחר
בעי לאתויי עולה אחריתי
כדי לצאת ידי חובתו, ואף על פי שהיורש אינו מחוייב משום נדר, מוטלת עליו החובה להביאו מנכסי אביו [למאן דאמר שיעבודא דאורייתא] .
או דלמא
כיון שהיורש עצמו לא נדר להביא קרבן, אף אם נשחט קרבנו בשינוי - בעלים אינו חייב להביא קרבן אחר, ומה שאמרת "יש בעלים לאחר מיתה", הכוונה היא שהיורש מתכפר באותה עולה שירש מאביו,
דאי איכא כמה עשה גביה
דיורש,
מכפרא ליה
.
אמר ליה
רב פנחס בריה דרב אמי:
דוקא קאמינא
, שאילו נשחט שלא לשם בעליו - היורש - חייב היורש להביא קרבן אחר.
ואמר רבא: עולה
אינה מכפרת כפרה ממשית, שעיקר הכפרה בתשובה הוא תלוי, אלא
דורון היא
, כאדם המביא דורון למלך בשעה שבא להקביל פניו, לאחר שחטא נגדו, ושב וריצהו באמצעות פרקליטיו.
ומוכיח רבא שאין הכפרה נעשית על ידי הקרבת העולה, כי ממה נפשך:
היכי דמי, אי דליכא תשובה
כיצד יכפר הקרבן, ו
הא
על כך נאמר "
זבח רשעים תועבה
"!?
ואי דאיכא תשובה, למה לי עולה
לכפרה,
והתניא: עבר על מצות עשה, ושב
-
לא זז משם עד שמוחלים לו?!
אלא, שמע מינה
לא כפרה היא אלא
דורון הוא
, שבא אחר הכפרה!
(וסימנך לסדר דברי רבא:
חטאת
ששחטה לשם חטאת. חטאת ששחטה
על מי
שמחוייב חטאת. חטאת
מכפר
ת על חייבי עשה.
עולה
ששחטה שלא לשמה. עולה הבאה
לאחר
מיתה. עולה
דורון
היא.
סימן!)
תניא נמי הכי
שקרבן עולה, דורון הוא:
אמר רבי שמעון, חטאת למה
היא
באה?
ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: הרי לכאורה שאלתו "
למה
חטאת
באה
", היא תמוהה, שהרי פשיטא שהיא באה
לכפר!?
אלא
, מבארת הגמרא שכך כוונתו:
למה באה
חטאת
לפני עולה?
משל
לפרקליט
[מליץ טוב]
שנכנס
לרצות את המלך מכעסו על אדם שחטא נגדו, ורק אחר ש
ריצה הפרקליט
את המלך
נכנס
החוטא עצמו עם
דורון, אחריו
של הפרקליט .
שנינו במשנה: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים
חוץ מן הפסח והחטאת
.
לעיל [ד ב] למדנו שכל הזבחים צריך לעשותם לשמן, כי הוקשו כל הזבחים לשלמים בפסוק "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולזבח השלמים", ובשלמים עצמם נאמר "זבח שלמים" ללמדנו שצריכה להיות זביחה לשם שלמים. אבל קרבן פסח לא נכלל בהיקש הזה, ולפיכך דנה הגמרא:
קרבן
פסח
-
מנלן
שיש מצוה לעשותו לשמו כמו יתר הקרבנות, וגם מנלן שאם שינה בעשייתו הוא פסול?
ופשטה הגמרא:
דכתיב
"
שמור את חדש האביב ועשית פסח
". ודרשינן - מצוה
שיהו כל עשיותיו לשם פסח!
אשכחן שינוי קודש
שאין לעשותו בקרבן פסח, כי מצוותו שיעשה לשמו,
שינוי בעלים מנלן
שאין לעשותו בקרבן פסח?
דכתיב
"
ואמרתם זבח פסח הוא
" ודרשינן -
שתהא זביחה לשם פסח!
ואם אינו ענין לשינוי קודש
שכבר למדנו דינו מ"ועשית פסח",
תנהו ענין לשינוי בעלים
.
אשכחן
שצריך לחשוב לשם הקרבן ולשם בעליו
למצוה
.
לעכב
כששינה לשם קרבן או בעלים אחר,
מנין?
אמר קרא
"
וזבחת פסח לה
'
אלהיך
", שנה הכתוב ואמר שתהיה זביחה לשם פסח, ללמדך - שהפסח שנשחט בשינוי קודש הרי הוא פסול.
מתקיף לה רב ספרא
: וכי
האי
"
וזבחת
פסח" שלמדת ממנו ששנה הכתוב לעכב,
להכי הוא דאתא?
והרי
האי מיבעי ליה לכדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מנין למותר הפסח
[אם הפרישו קרבן פסח, ואבד, והקריבו אחר במקומו, ולאחר מכן נמצא הפסח שאבד]
שקרב
בתור
קרבן שלמים? שנאמר
"
וזבחת פסח לה
'
אלהיך צאן ובקר
". מה תלמוד לומר "צאן ובקר",
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים? אלא, מכאן
אתה למד
למותר הפסח שיהא
קרב
לדבר הבא מן
כל
הצאן ומן
כל
הבקר
, בין זכרים ובין נקבות,
ומאי ניהו
-
שלמים!
[כי בשאר הקרבנות קבעה התורה שיבואו או מן הזכרים בלבד או מן הנקבות בלבד, ורק שלמים באין בין מזכרים בין מנקבות], ואם כן אין מקרא זה מיותר להחשב כמו שנה הכתוב לעכב שינוי קודש.
אלא אמר רב ספרא
: אמנם "
וזבחת פסח
" בא
ל
למד
כדרב נחמן
שמותר הפסח קרב שלמים, ואינו פנוי ללמד שקרבן פסח נפסל בשינוי קודש, והמקור ששינוי קודש ושינוי בעלים מעכבים בפסח נדרש כך:
"
שמור את חודש האביב
ועשית פסח" -
למצוה
, שלא יעשו כל עשיותיו
בשינוי קודש
.
"
ואמרתם זבח פסח
" -
למצוה
, שלא יזבחנו
בשינוי בעלים
.
"
הוא
" - בהוייתו יהא, שרק לשמו כשר, ומשמעותו
לעכב, בין הכא
בשינוי קודש,
ובין הכא
בשינוי בעלים! כי רק אם נעשה כמצוותו הוא כשר.
ואשכחן זביחה
ששינוי קודש או בשינוי בעלים מעכב בזביחת הפסח [כדכתיב, "זבח פסח הוא"],
שאר עבודות
שנעשה בהן שינוי קדש בקרבן פסח
מנלן
שהן מעכבות, [ומנלן שצריך לחשוב בהם לשם בעלים למצוה]?
\-
הואיל וגלי
קרא ב"ועשית פסח" שיהיו כל עשיותיו לשם פסח,
גלי
בכך הכתוב שנלמד "במה מצינו" שאין חילוק בין זביחה לשאר עבודות, בין למצוה ובין לעכב! [ונכלל בזה שמצוה לחשב לשם בעלים גם בשאר עבודות].
רב אשי אמר
: מפסוק זה אי אפשר ללמוד ששינוי קדש או בעלים מעכב בשאר עבודות, כי "
הואיל וגלי גלי
",
לא אמרינן
, ואינו נחשב "במה מצינו", ואין למדים דיני שאר העבודות מדיני זביחה, ואין למידים ששינוי קדש מעכב מהמצוה לעשותו לשמה. [וגם לא נדעשיש מצוה לחשב "לשם בעלים"].
אלא
שאם כן שוב יקשה - שאר
עבודות מנלן
שיש מצוה לחשב בהם לשם בעלים, ואם עשה בהן שינוי קדש או שינוי בעלים מעכב בפסח?
ומתרצינן -
דכתיב
"
זאת התורה לעולה ולמנחה
ולזבח השלמים". ובסמוך לזה נאמר "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם"
ו
פסוק זה מדבר בקרבן פסח, שהרי
תניא
[בתו"כ צו פרק יח]: "
ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם
" -
זה בכור ומעשר ופסח
. וכיון שכן, נמצא ש
הקישו הכתוב
את קרבן פסח
לשלמים
[על ידי סמיכות הפסוק "ביום צוותו" העוסק בפסח, לפסוק "זאת התורה" שמדובר בשלמים], ללמדך:
מה שלמים בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן למצוה, אף כל
הקרבנות, כולל קרבן פסח,
בין שינוי קודש ובין שינוי בעלים
בעינן
למצוה
.
ומאחר שהוקש פסח לשלמים למצוה, נלמד מהיקש זה גם לשאר עבודות בפסח שהן מעכבות כמו זביחה, וכדדרשינן שם בהמשך:
וכשלמים
יהיה דינו של פסח -
מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן
, ואת כולן צריך לעשות לשמה
למצוה
.
אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה
, ששינוי קודש ושינוי בעלים מעכבים בה,
לשאר עבודות
, ואת כולן צריך לעשות לשמן, וזה
לעכב
, כדין הזביחה של פסח.
ומקשינן:
אלא
, מאחר שלמדת מהיקש שהוקש פסח לשלמים - "זבח פסח
הוא
"
למה לי?
ומתרצינן: לא נאמר "הוא" בפסח ללמד על עצמו, אלא
ל
למד ש"הוא" הכתוב באשם אינו לעכב,
כדתניא: פסח נאמר בו
"
הוא
"
בשחיטה
, ודרשינן "בהוייתו יהא", ללמד שדיני הפסח נאמרו
לעכב,
ובכללם מחשבת "לשמה" שנאמרה בו לעכב,
אבל אשם לא נאמר בו
"
הוא
" בשחיטה,
אלא
רק
לאחר הקטרת אימורין
נאמר בו "אשם הוא",
ו
הרי
הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר
, ולפיכך אין מחשבת שינוי פוסלת בו, שהרי לא יתכן שמחשבת שינוי בהקטרה תפסול יותר ממה שלא הוקטר כלל .
עוד שנינו במשנה שחטאת ששחטה שלא לשמה פסולה.
והוינן בה:
חטאת, מנלן
שיש מצוה לעשותה לשמה ולשם בעליה, ושינוי קודש או שינוי בעלים מעכב בה?
ופשטה:
דכתיב
"
ושחט אותה לחטאת
" -
שתהא שחיטה לשם חטאת!
אשכחן שחיטה
-
קבלה מנלן?