טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 6a — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 6a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 6a
משום
דהויא להו
שהוא נחשב כקרבן
דשותפין,
ושותפין לא מצו ממירין
.
אלא אי אמרת לא קניא להו
קרבן האב ליורשיו, אלא הוא נשאר קרבן אביהם,
אמורי נמי לימרו!
שהרי קרבן יחיד הוא, ולמה אמר רבי יוחנן שאין ממירין בו?
ומתרצינן: באמת אין קרבן האב נקנה ליורשיו, ובכל זאת אין להקשות למה אינם ממירין בו, כי
שאני התם
, בשני יורשים, שאפילו אם אינם שותפים בקרבן הם אינם יכולים להמיר בו, משום
דאמר קרא
"
אם המר ימיר
" -
לרבות את היורש
שממיר בקרבן אביו. ורק
יורש אחד ממיר, ואין שנים
יורשים
ממירין!
וגזירת הכתוב היא ששני יורשים אינם ממירים אף על פי שאין הם שותפים בקרבן .
מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד
: אם דרשת מ"המר ימיר" שמשמעותו למעט ולהעמיד את הכתוב דוקא ביורש אחד ולא בשני יורשים,
אלא מעתה, גבי מעשר
שני,
דכתיב
בו לגבי פדיונו, "
ואם גאל יגאל
", ודרשינן
לרבות את היורש
שמוסיף חומש כשפודה את מעשר אביו [ואינו כאדם זר הפטור מחומש], האם
הכי נמי
נדרשנו ללמד שרק באופן שיש יורש
אחד
-
גואל
ומוסיף חומש,
ואין שנים
יורשים
גואלין
ומוסיפים חומש!? ומתרצינן:
שאני מעשר
שני,
דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות
. כיון שמעשר שני של שותפין חייב בחומש, לפיכך לשון יחיד הכתוב במעשר מתייחס גם לרבים, ואין הפסוק "אם גאל יגאל" נדרש למעט שני יורשין. מה שאין כן בתמורה, שרק בקרבן של יחיד אפשר להמיר ולא בקרבן של שותפים, ולפיכך נדרש לשון הכתוב "אם המר ימיר" לומר שדוקא יורש יחיד ממיר, וממעט שני יורשים מהמרה.
אמר ליה רב אסי לרב אשי: ומינה
, ממה שלמדנו כי יורש אחד יכול להמיר, אפשר להוכיח כדבריך, שיורש קונה את קרבן אביו ויכול להתכפר בו. שהרי
אי אמרת בשלמא קניא להו
יורש לקרבן אביו,
היינו דחד
יורש,
מיהא, מימר
.
אלא אי אמרת לא קניא להו
ליורשים, ואינם יכולים להתכפר בו, אם כן, אפילו באופן שיש רק יורש אחד
היכי
מצי
מימר
, והרי מצינו שרק התכפר יכול להמיר! כי -
והאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן
שתי הלכות:
האחת, יכול אדם להקדיש קרבן כדי שיתכפר בו חבירו ולא המקדיש עצמו. אלא, שיש דינים בקרבן הזה ששייכים למקדיש, ויש ששייכים למתכפר.
מצד אחד, אם נפל מום באותו קרבן, ובא לפדותו, הרי אם
המקדיש
פודהו, הוא
מוסיף חומש
[כדין "בעל הקרבן" החייב להוסיף חומש על הפדייה]. ואילו אם המתכפר פודהו, הרי הוא נחשב כאדם זר, הפטור מלהוסיף חומש.
אך מאידך, אם בא להמיר באותו קרבן - רק
המתכפר עושה
בו
תמורה
, שכך הדין בתמורה שרק "בעל הקרבן" יכול להמיר ואין אחר ממיר, ולגבי דין המרה נחשב דוקא המתכפר ל"בעל הקרבן", ולא המקדיש אותו.
ו
עוד הלכה אמר רבי יוחנן:
התורם משלו על של חבירו
, שמתקן את תבואת חבירו מאיסור טבל על ידי שקורא שם תרומה על תבואה שלו כדי להתיר את תבואת הטבל של חבירו -
טובת הנאה
היא
שלו
, שיכול המפריש ליתן את התרומה לאיזה כהן שהוא חפץ ליתן.
ומההלכה הראשונה שאמר רבי יוחנן, שרק המתכפר עושה תמורה, מוכח שהיורש קונה את הקרבן. שהרי אם אינו קונהו, אינו יכול להתכפר בו, ואם אינו מתכפר בו, כיצד הוא יכול להמיר בו?
ודחינן: אין זו ראיה לרב אשי, כי אף אם אין היורש קונה את קרבן אביו שיהיה נחשב כבעליו ממש להתכפר בו כפרה גמורה כמו שהיה מתכפר בו אביו, שכן
מיקבעא לא מכפרא
שאין בו כפרה "קבועה" וגמורה ליורש, מכל מקום
מקופיא מכפרא
מכפר לו הקרבן כפרה קלה, "צפה" [לשון "צפה" הוא לשון דימוי לכפרה קלה, שאינה גמורה ומוחלטת], ודי בכפרה הקלה הזאת כדי שיוכל היורש להקרא בעל הקרבן ולהמיר בו.
אך מאידך, כאשר שני יורשין יורשים מנחה, הם יכולים להקריבה ואין בכפרה הקלה הזאת שמתכפרים בה היורשים כדי לעשותה כ"מנחה של שותפין", שאינה קריבה .
איבעיא להו
: קרבנות שנזבחו שלא לשמן, ששנינו לעיל שהם כשרים אלא שלא עלו לבעליהם לשם חובה, וצריכים לחזור ולהביא קרבן אחר, האם
כיפרו
אותם קרבנות
על מה שבאו
[על החטא שהובאו עליו, כגון מי שהפריש עולה כדי לכפר על עבירת עשה], ושוב אין בעליהם צריך לדאוג מן היסורין, אלא שחייב הבעלים להביא קרבן נוסף כדי לצאת ידי חובה,
או לא כיפרו
, וכל עוד לא יביא את הקרבן האחר, הרי הוא צריך לדאוג מן היסורין הצפויים לבוא על מי שעדיין לא התכפר?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: מסתברא דלא כיפרו
.
דאי סלקא דעתך כיפרו
, קרבן
שני
, ששנינו במשנה שלא עלו לבעלים לשם חובה וצריכים להביא קרבן נוסף -
למה הוא בא?
והרי אם התכפרו הבעלים בקרבן הראשון ואין להם יותר צורך בכפרה, על מה יבוא הקרבן השני?
ומקשינן:
ואלא מאי
הוכחת שקרבנות שנזבחו שלא לשמן
לא כיפרו
, אם כן יקשה לך מאידך,
למה
הקרבן הראשון שנזבח שלא לשמה
הוא קרב
, והרי כיון שאינו מכפר, למה נקריבנו? [וראה בתוס' שהקשו דהיינו קושיית ריש לקיש - אם אינן מרצין למה הן באין?]
אמר רב אשי: רב שישא בריה דרב אידי
הוכיח מהמשנה שלא כיפרו, משום ד
הכי קא קשיא ליה
על הבאת השני יותר מהבאת ראשון -
אי אמרת בשלמא לא כיפרו
בהקרבת הראשון, עדיין אפשר להבין למה מקריבים את שניהם, כי הקרבן הראשון, שנשחט
שלא לשמו
-
מכח לשמו קאתי!
שהרי הפרשתו היתה כדי להתכפר בו, ואף על פי ששחטו שלא לשמו ושוב אינו מכפר, בכל זאת עצם הקרבן קיים, ויכול להקריבו משום שבשעת הפרשתו הופרש לשמו והיה ראוי לכפר. אך כיון שלא התכפר בו מחמת ששחטו שלא לשמו, הרי הוא צריך להביא קרבן
שני
, ש
הוא בא לכפר
.
אלא אי אמרת כיפרו
בעליו בראשון על אף שנזבח שלא לשמו -
שני למה הוא בא?
הרי אין בו צורך כלל! וזה היה הכרחו לומר שקרבנות שנזבחו שלא לשמן אינם מכפרין.
איבעיא להו
: קרבן עולה שנזבח כהלכתו לשמו, שמכפר על ביטול מצות עשה, האם אפילו
אעשה דלאחר הפרשה
[שעבר על מצות עשה לאחר הפרשת העולה]
מכפרא, או
שהוא מכפר רק על מה שעבר לפני ההפרשה, אך מה שעבר ועשה לאחר ההפרשה
לא מכפרא
.
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
מי אמרינן, מידי דהוי אחטאת
-
מה חטאת
רק על חטא
דקודם הפרשה, אין
[אכן, היא מכפרת] אבל חטא
דלאחר הפרשה לא
מכפרת,
אף הכא נמי
בעולה, רק על חטא
דקודם הפרשה, אין
. אבל על חטא שנעשה
לאחר הפרשה, לא
.
או דלמא לא דמיא
עולה
לחטאת
, דחטאת על כל חטא וחטא [כגון אכל חלב ודם, או שאכל חלב בשגגה ונודע לו על שגגתו, ולאחר מכן שוב אכל חלב בשגגה]
בעי לאיתויי חדא חטאת
בפני עצמה, שאין קרבן חטאת מכפר על כמה חטאים,
ו
אילו
הכא
בקרבן עולה,
כיון דאי איכא כמה
עבירות
עשה גביה, מכפרא
קרבן עולה אחד על כלם, אם כן, יתכן שאפילו
אעשה
, על עבירת עשה
ד
נעשתה
לאחר הפרשה, נמי מכפרא
.
תא שמע
מהא דתניא: נאמר בקרבן עולה "
וסמך
ידו על ראש העולה -
ונרצה לו לכפר עליו
".
ולכאורה תמוה,
וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר
"
כי הדם הוא בנפש יכפר
", שרק בזריקת הדם על המזבח מתכפר לו!?
אלא מה תלמוד לומר
"
וסמך
-
ונרצה לכפר
",
לומר לך, שאם
לא סמך ידו משום שלא נחשבה הסמיכה בעיניו אלא
עשאה לסמיכה
"
שירי מצוה
" [שאינה חשובה בעיניו כעיקר המצוה אלא כשיירי מצוה, ולפיכך לא עשאה],
מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, ו
אף על פי שבאמת -
כיפר
ומדייקת הגמרא מלשון הברייתא:
מאי
"
כיפר
"
ומאי
"כאילו
לא כיפר
"?
מאי לאו, ד
"
כיפר
" על
עשה דקודם הפרשה
, אבל
לא כיפר אעשה דסמיכה
, על ביטול מצות סמיכה, משום
דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה
. ומכאן אפשר לפשוט את האיבעיא, שהרי מוכח שאין העולה מכפרת על עשה שלאחר הפרשה.
ודחינן:
אמר רבא
, וכי מביטול מצות
עשה דסמיכה קאמרת
להביא ראיה שאינו מתכפר לאחר הפרשה? אין ראיה ממנו, כי
שאני התם, דכל כמה דלא שחיט, ב
"
עמוד וסמוך!
"
קאי
. שהרי עדיין לא ביטל את מצות הסמיכה, כי יכול לקיימה עדיין, עד שעת השחיטה.
אימת הוי
ביטול מצות
עשה?
רק
לאחר שחיטה
, שאחריה אינו יכול לסמוך. והרי על ביטול מצות עשה
לאחר שחיטה לא קא מיבעיא לן
, כי פשיטא שאינו מתכפר על חטאים שלאחר שחיטה, וכל הנידון הוא רק על חטאים שנעשו בין הפרשה לשחיטה.
אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אימא
שהביאור ב"כיפר" ו"לא כיפר" הוא כך: "
כיפר
"
גברא
על כל עשה שעבר, וניצל מן היסורין. ובכלל זה התכפר גם על ביטול עשה של סמיכה,