טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 55a — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 55a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 55a
גמרא:
והוינן בה:
מנא לן
דזבחי שלמי צבור
בעי צפון?
[באשם כתיב בהדיא "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם"].
ומשנינן:
דתני רבה בר רב חנן קמיה דרבא
: כתיב גבי כבשי עצרת "
ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת"
, וסיפא דקרא "ושני כבשים לזבח שלמים". ודרשינן בהיקש:
מה חטאת בצפון, אף שלמי צבור בצפון.
אמר ליה רבא: וכי חטאת מהיכן למדה
לצפון? בהיקש
מעולה,
ותקשי, וכי
דבר הלמד בהיקש, חוזר ומלמד בהיקש.
ומתרצינן:
אלא
ילפינן צפון
מדתני רב מרי בריה דרב כהנא
: כתיב "ותקעתם בחצוצרות
על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם",
ועל שלמי צבור קאי, שהרי אין קרבן יחיד טעון כלי שיר, והוקש לעולה:
מה עולה קדשי קדשים, אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים
הם ליפסל ביוצא.
מה עולה בצפון, אף זבחי שלמי צבור בצפון.
וניחא השתא, שהרי בעולה כתוב בפירוש צפון.
והוינן בה:
אלא היקשא קמא,
שהוקש לחטאת,
למאי אתא?
ומתרצינן: לומר לך כי חטאת,
מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף זבחי שלמי צבור
אינן נאכלין אלא
לזכרי כהונה.
אמר ליה אביי
לרבא:
אי הכי, גבי איל נזיר דכתיב "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה, וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת, ואיל אחד תמים לשלמים"
האם
הכי נמי נימא דהקיש הכתוב
איל השלמים
לחטאת: מה חטאת אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף איל נזיר גם כן אינו נאכל אלא לזכרי כהונה!?
והרי מבואר לקמן במשנה שאיל הנזיר נאכל לכל אדם?
ומתרצינן:
הכי השתא!?
מהו הדמיון!? הרי
התם
באיל נזיר
כיון דכתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל,
קדש הוא לכהן"
, מכלל
זה אתה למד
דכוליה
איל, מלבד הזרוע,
בעלים אכלי ליה.
ומקשינן: אכתי
זרוע בשלה,
שהכהן נוטלה,
מיהא לא ליתאכיל אלא לזכרי כהונה
מהיקש דחטאת, ומדוע שנינו במשנה לקמן שהמורם מהם נאכל לנשיהם ולעבדיהם?
ומסקינן:
קשיא!
ואיבעית אימא,
רק
"קדשי" איקרי
הזרוע בשלה, שנאמר בו "קדש הוא לכהן", אבל "
קדשי קדשים" לא איקרי!
ומיעטו הכתוב בזה שלא נקישנו לחטאת ליתן עליו חומר של קדשי קדשים.
והוינן בה:
ואלא למאי הלכתא איתקש
איל נזיר לחטאת?
ומתרצינן:
אמר רבא
: שאם גלח הנזיר
על אחד משלשתן יצא.
שמשעה שהביא אחד משלשת הקרבנות, עולה או חטאת או שלמים, והתגלח, הותר לשתות יין. וחטאת הוא שלמדה מאיל נזיר: מה איל נזיר אם הביאו יחידי, בלא חטאת ועולה, יצא, שעיקר תגלחת הנזיר תלויה בשלמיו שמשלח שערו תחת דוד השלמים, אף חטאת שהביאה לבדה יצא, והוא הדין לעולה, שגם כן הוקשה לאיל נזיר
מתניתין:
התודה ואיל נזיר
שמביא ביום מלאת נזרו
קדשים קלים
הם, ואין מועלין בהם.
שחיטתן בכל מקום בעזרה
ואין טעונין צפון.
ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין בכל העיר
תוך חומת ירושלים,
לכל אדם
אפילו לישראל,
בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.
המורם מהם
, החזה ושוק, משניהם, כשאר שלמים, ומתודה ארבע חלות מארבע מיני חלות שבה ומאיל נזיר הזרוע בשילה וחלה אחת ורקיק אחד, דינו
כיוצא בהן,
שנאכלין בכל העיר ליום ולילה,
אלא שהמורם נאכל לכהנים,
לנשיהם
ולבניהם ולעבדיהם
. אבל לא לזר.
גמרא:
תנו רבנן
: ברייתא זו מלמדת מהיכן ידענו לשלמים שנאכלין בכל העיר ותודה נלמדת משלמים ואיל נזיר בכלל שלמים היא.
בפרשת שמיני למילואים, נאמר בשלמי הצבור "
ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור".
אמר רבי נחמיה: וכי ראשונים,
קרבנות שנאמרו שם תחילה, כגון שעירי חטאות ומנחה,
בטומאה אכלום!? אלא
הכי קאמר, "
טהור", מכלל שהוא טמא.
מדלא כתיב "במקום קדוש", שמע מינה שהוא מקום טהור במקצת ולא לגמרי, הא כיצד?
טהור מטומאת מצורע
שאינו נכנס שם,
וטמא מטומאת זב
שהזב נכנס שם,
ואיזה
מקום
זה?
זה מחנה ישראל
במדבר, וכנגדו בבית המקדש תוך ירושלים, שאסור למצורע ומותר לזב ליכנס שם. וזה הוא מקום המותר באכילת שלמים.
והוינן בה:
ואימא טהור מטומאת זב, וטמא מטומאת מת, ואיזה זה? זה מחנה לויה
במדבר, וכנגדו בבית המקדש הר הבית, שאסור לזב, אבל מותר לטמא מת ליכנס שם, וזה מקום אכילת השלמים?
ומשנינן:
אמר אביי: אמר קרא
במנחת שמיני "
ואכלתם אותה במקום קדוש",
ודרשינן, דוקא "
אותה"
תאכלו
במקום קדוש, ולא
מנחה
אחרת,
וכגון לחמי תודה "
במקום קדוש",
ובכך
אפקה,
הוציאה הכתוב מחיוב האכילה במחנה שכינה, שהיא העזרה, שתודה ולחמה קרבין בה,
למחנה לויה.
ו
הדר כתיב "במקום טהור"
להקל עוד ולומר שדי במקום טהור כל שהו,
אפקה למחנה ישראל! רבא אמר
: כך הוא נדרש: "
אותה" במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש. אפקה לגמרי,
ואפילו חוץ לירושלים.
הדר כתב רחמנא "תאכלו במקום טהור"
, ועל כרחך להחמיר ולומר,
עיילא למחנה ישראל!
והוינן בה:
ואימא עיילא למחנה לויה?!
ומשנינן:
לחדא
מחנה
מעיילינן, לתרתי,
דהיינו למחנה ישראל ולויה,
לא מעיילינן!
ומקשינן לרבא:
אי הכי, אפוקי נמי
, כיצד אמרת "אפקה לגמרי"? והרי אמרת כי רק
מחדא מפקינן,
ממחנה שכינה למחנה לויה,
מתרתי לא מפקינן,
וכל שכן שלא נוציא לגמרי?
ועוד
קשה: איך סלקא דעתין לאפוקי לגמרי מחוץ לירושלים? והא "
לא תוכל לאכול בשעריך" כתיב!
אלא מחוורתא כדאביי!
מתניתין:
שלמים קדשים קלים
הם,
שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלין בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל.
לשני
ימים ולילה אחד
שביניהן.
המורם מהם
, החזה ושוק,
כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם.
גמרא:
תנו רבנן
: שלשה פסוקים נאמרו בשחיטת שלמים. בבן בקר כתיב "
ושחטו פתח אהל מועד".
בכבש כתיב "
ושחט אותו לפני אהל מועד"
וכן בעז כתיב "
ושחט אותו לפני אהל מועד".
למדנו מכאן
להכשיר את כל הרוחות בקדשים קלים.
כי "לפני" משמע כל שלפני ההיכל ושבצדדין,
וקל וחומר לצפון
המזבח, שיהיה כשר לשחוט בו קדשים קלים: כי
מה קדשי קדשים, שלא הוכשרו
לשחוט
בכל הרוחות, הוכשרו בצפון
.
קדשים קלים, שהוכשרו בכל הרוחות, אינו דין שהוכשרו בצפון!
רבי אליעזר אומר: לא
נאמר כתוב אחד מאלו
אלא להכשיר צפון. שיכול
שלא יהא צפון כשר בקדשים קלים, כי
והלא דין הוא: ומה קדשים קלים, שהוכשרו בכל הרוחות, לא הוכשר מקומן אצל
שחיטת
קדשי קדשים,
אלא צריך לשחוט את קדשי קדשים בצפון בלבד.
קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון, אינו דין שלא הוכשר מקומן
של קדשי הקדשים לשחיטה
אצל קדשים קלים?! תלמוד לומר
כל אותם פסוקים ד"
אהל מועד"
[וקל וחומר דרבנן לא דריש, כי יש לומר שלזה נקבע מקום בצפון ולזה בשאר רוחות דוקא, ואין הטעם בצפון משום שהוא קדוש יותר, כי מה הוא ההבדל ביניהם].