זבחים 51a — תלמוד אויף ייִדיש

מה מצינו בשחיטה, שמכשרתה באכילה

בחולין,

מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה

בקדשים,

שמכשרתה באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

רבי יוסי אומר: דיה

לנבלת עוף טהור שתהא

כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה, ולא מליקתה.

[ושלש מחלוקות בדבר: לרבי מאיר, שחיטה ומליקה של עוף טהור שהוא טריפה מטהרת אותו מטומאת נבילת עוף טהור. לרבי יהודה, בין שחיטה ובין מליקה של עוף טהור טריפה אינן מטהרות אותו מידי נבילה. ולרבי יוסי, שחיטה מטהרת, ומליקה אינה מטהרת].

ומדברי רבי מאיר למדנו שדבר הלמד בקל וחומר [שחיטת עוף טהור שהוא טריפה הנלמדת בקל וחומר משחיטת בהמה טריפה לטהר אותו] חוזר ומלמד בבנין אב למליקת עוף קדשים טריפה.

ודחינן:

ולא היא!

לא תוכל ללמוד משם,

משום דלא מבנין אב איצטריך לרבי מאיר למילף, אלא

התם

עיקר טעמו הוא, דאיתקש עוף לבהמה ב"וזאת תורת הבהמה והעוף". הילכך, לא מצית למילף מהכא שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב.

ואפילו ללישנא ד"דמה מצינו" דנקיט רבי מאיר במתניתין, דמשמע דיליף לה בבנין אב, הרי גם אם

תיהוי

דגמר לה רבי מאיר בבנין אב, עדיין אי אפשר לפשוט את הבעיה כאן משם, שהרי מליקה דקדשים

משחיטה דחולין קאתיא

, ואנו, כשהמלמד הוא קודש מיבעיא לן אם הוא חוזר ומלמד במה מצינו ולא כשהמלמד הראשון הוא חולין.

והשתא אסקינן לכל צדדי קל וחומר. ובאנו לדון בכללי מידת בנין אב:

דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד

-

בהיקש, ובגזירה שוה, ובקל וחומר, ובבנין אב?

פשוט מהא

ברייתא

חדא

מהנך בעיין:

דתניא: קדשים פסולין שעלו על גבי המזבח, שוב לא ירדו, משום שקלטם המזבח, חוץ משלשה פסולין שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו, והם: נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים. ומבארת הברייתא מה החילוק בין שאר הפסולין שאם עלו לא יירדו, לשלשת פסולין אלו, שאפילו אם עלו, יירדו.

א.

מפני מה אמרו

כי "

לן" בדם כשר?

והיינו מדוע דם שנפסל בלינה שעלה על גבי מזבח לא יירד ממנו? -

שהרי "לן" באימורין כשר

[והיינו דילפינן דם מאימורין שנפסלו בלינה, שאם עלו על המזבח לא יירדו].

ב.

מפני מה אמרו לן באימורין כשר? שהרי לן בבשר כשר.

ולמדנו ממנו בבנין אב לאימורין [והא דמצינו שלן בבשר כשר, הכונה היא לבשר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה, ונמצא שלינת הלילה כשירה בו].

ג. "

יוצא"

באימורין אמאי אם עלה לא יירד?

הואיל ו

מצינו ל"

יוצא"

שהוא

כשר בבמה,

שהרי כשמקריבים בבמה, כל מקום, מקומו הוא.

איברי קרבן עולה

טמא,

אמאי אם עלו לא יירדו?

הואיל והותר

דין טומאה

בעבודת ציבור.

ד. אימורי קרבן שהתפגל במחשבת

חוץ לזמנו

, אם עלו אמאי לא יירדו?

הואיל ומרצה

זריקת הדם

לפיגולו,

שעל אף מחשבת הפיגול שפסלה את הקרבן, חשיבה הרצאת דמו לקבוע אותו בתור פיגול כאילו היתה זריקה כשירה [שהרי אין הפיגול נקבע כפיגול עד שיקרבו מתיריו בהכשר, דילפינן הרצאת פיגול מהרצאת כשר] לכן חשובים אימורי הפיגול כאימורין כשרין שאם עלו לא יירדו.

ה. וכמו כן חשיבי אימורי קרבן שנפסל במחשבת

חוץ למקומו

שאם עלו לא יירדו,

הואיל והוקש

חוץ למקומו

לחוץ לזמנו.

ו. והא דאמרינן דם ואימורין של קרבנות

שקיבלו פסולין

את הדם ופסלו בכך את הקרבן, וכן אם נפסלו הקרבנות משום ש

זרקו

הפסולין

את דמן

, אם עלו לא יירדו, מדובר

בהנך פסולין דחזו לעבודת ציבור

אפילו בפסול וכגון כהן טמא, אך שאר פסולין שפסלו את הקרבן בעבודתם, אם עלה הדם או האימורין על המזבח הם יירדו ממנו.

ופשטינן מברייתא זו שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב.

שהרי הדין שאם עלה על המזבח דם שנפסל בלינה לא יירד ממנו, למדנו מאימורין שנפסלו בלינה שאם עלו לא ירדו. ואילו את דין האימורין למדנו בבנין אב מבשר השלמים, שכשר לשני ימים ולילה, ואינו נפסל באותו לילה בלינה.

ופרכינן: כיצד למדת לאימורין שעלו מעל גבי המזבח משלמים שאינן נפסלין בלילה שהם ראויים בו לאכילה?

וכי דנין

אימורין שלנו, שהם

דבר שלא בהכשרו,

שהרי נפסלו בלינה,

מ

שלמים, שהם

דבר שבהכשרו!?

והרי שאני בשר שלמים בלילה שהוא ראוי בו לאכילה שזו היא מצותו?!

ומשנינן: הדין של אימורין שלנו, שאם עלו על גבי מזבח לא יירדו, לא בבנין אב למדנו זאת, אלא

תנא,

מ"זאת תורת העולה",

למד זאת, כי

ריבה

הכתוב "תורה אחת לכל העולין", בין כשרין בין פסולין, שאם עלו לא ירדו, מדכתיב "על מוקדה כל הלילה", ומשמעות הכתוב שקלטם המזבח ששוב לא יירדו ממנו.

וכל הני לימודים בברייתא אינם עיקר אלא באו להסביר במה שונים כל הפסולים מאותם שלשה פסולין שאין המזבח קולטם,

וסמיך ליה

תנא דברייתא על הריבוי, אלא דסמיך נמי עלייהו בתור אסמכתא בעלמא.

ומסקנא דשמעתין בסוגית דבר הלמד אי חוזר ומלמד

:

א

.

דבר הלמד בהיקש

בהיקש - אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה - אינו חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אם חוזר ומלמד

ב

.

דבר הלמד בגזירה שוה

בהיקש - פלוגתא אי ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ג

.

דבר הלמד בקל וחומר

בהיקש - פלוגתא אם ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ד

.

דבר הלמד בבנין אב

בהיקש - ספק אי חוזר ומלמד בגזירה שוה - ספק אי חוזר ומלמד בקל וחומר - ספק אי חוזר ומלמד בבנין אב - חוזר ומלמד [כן מבואר בתוס'].

שנינו במשנה:

שיירי הדם

של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.

והוינן בה:

מאי טעמא

צריך לשפוך על היסוד המערבי, והרי לא נתפרש בקרא באיזה יסוד ישפוך?

ומשנינן:

אמר קרא "

ואת כל דם הפר ישפך

אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד"

ומשמע, אל

יסוד שכנגד הפתח

של ההיכל, שהוא במערבו של מזבח.

תנו רבנן

: נאמר בפר כהן משיח "

אל יסוד מזבח העולה"

ללמד שישפוך שיריים ליסוד מזבח החיצון הקרוי "מזבח העולה",

ולא

אל

יסוד מזבח הפנימי,

שלא תאמר שבמקום מתן דמו, שהוא מזבח הפנימי, שם ישפוך שייריו.

ונאמר עוד בפר העלם דבר של צבור "

אל יסוד מזבח העולה"

ומיותר הוא, שהרי הוקש פר העלם דבר לפר כהן משיח, הילכך דרשינן מיניה:

אין לו יסוד

כלל למזבח

פנימי עצמו.

דהכי משמע: יסוד יהיה למזבח העולה, ולא לפנימי.

עוד נאמר בשעיר נשיא [שנעשה בחוץ ולא בפנים] "ואת דמו ישפוך

אל יסוד מזבח העולה"

, ולגופיה לא איצטריך שיתן ליסוד החיצון ולא לפנימי, שהרי כבר למדנו שאין יסוד לפנימי, ופשיטא שיתנו לחיצון, אלא לדרוש:

תן

תורת

יסוד,

דהיינו שפיכת שיריים,

למזבח של עולה.

שכל הקרבנות שדמם ניתן על מזבח העולה יהיו טעונים שפיכת שיריים ליסוד, שהרי לא נתפרש בקרא דין שיריים בשאר הקרבנות מלבד חטאת.

או אינו

בא ללמד לשפיכת שיריים,

אלא

לתחילת מתן דמים

למזבחה של עולה

ש

יהא ליסוד,

שהקרבנות שדמם ניתן על קרנות מזבח החיצון יזרוק באותן הקרנות שהן כנגד היסוד, ולמעט קרן מזרחית דרומית שלא היה שם יסוד!?

אמר רבי ישמעאל

: אין צריך קרא לזה, ד

קל וחומר

הוא:

מה שיריים

של חטאת,

שאין מכפרין, טעונין יסוד. תחילת

מתן דמים של

עולה, שמכפרת, אינו דין שטעונה יסוד,

והיינו כנגד היסוד.

אמר רבי עקיבא

: כך דרשהו לקל וחומר:

מה שיריים, שאין מכפרין, ואין באין לכפרה, טעונים יסוד. תחילת

מתן דם

עולה, שמכפרת, ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד

[ולקמן מפרשינן מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא]!?

אם כן, מה תלמוד לומר

בשעיר הנשיא, שאת שארית דמו "ישפוך

אל יסוד מזבח העולה"?

-

תן יסוד למזבחה של עולה!

וכדאמרינן, שמכאן לומדים שכל הדמים המשתיירים מהנתינות על המזבח החיצון טעונים שפיכה אל יסודו.

אמר מר

: שיירי הדם של החטאות הפנימיות, וכגון שיירי הדם של פר העלם דבר ושל פר כהן משיח שניתן דמם בפנים, נשפכים אל יסוד מזבח החיצון, וכדילפינן מדכתיב בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפוך

אל יסוד מזבח העולה

אשר פתח אהל מועד", ודרשינן:

ולא

אל

יסוד המזבח הפנימי.

והוינן בה: כיצד יכול אתה לדרוש כך

והא מיבעי ליה

למדרש

לגופיה,

לומר שאפשר לשפוך את שיירי הדם של החטאות הפנימיות אפילו על יסוד מזבח החיצון, אך אולי כל שכן שאפשר לשופכם על המזבח הפנימי, שהוא מקום מתן דמם, ואם כן, מנין לנו שבא הכתוב למעט שיש ליתן את שיירי הדם של החטאות הפנימיות בדוקא על יסוד המזבח החיצון? ומשנינן: אם בא הכתוב רק להכשיר את שפיכת הדם אפילו אל יסוד מזבח החיצון לא איצטריך ליה למיכתב ביה "מזבח העולה", שהרי

מ"

המזבח

אשר פתח אהל מועד" נפקא

שהוא כשר לשפיכה. מאי האי שהוסיף הכתוב לקרותו "מזבח העולה"? אלא, בהכרח, "על יסוד מזבח העולה" בא ללמדך שרק על החיצון ישפך דמו ולא על הפנימי.

עוד שנינו בברייתא דילפינן מהא דכתיב בשעיר הנשיא [שנעשה בחוץ בלבד], "

אל יסוד מזבח העולה"