זבחים 47a — תלמוד אויף ייִדיש

מנין למתעסק בקדשים,

ששוחט אותם שלא בכונה לשחיטת קדשים אלא כמתעסק בדברים אחרים [לשון רש"י. ובמסכת חולין ביאר רש"י שחוסר הכונה הוא ביחס לשחיטה, שהחזיק בידו סכין ולא התכוון לשחוט, ובכל זאת עלתה שחיטה בידו. וכאן משמע שחוסר הכוונה הוא חוסר כונה להתעסק בקדשים],

שהוא פסול?

אמר ליה רב הונא, מכאן:

שנאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה'"

-

עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.

אמר ליה

שמואל לרב הונא:

זו בידינו היא,

כבר ידענו שלכתחילה מצוה שתהא שחיטה לשם בן בקר, והא דאיבעיא לן -

לעכב, מנין?

אמר ליה רב הונא

: מכאן אנו למדים לה, מדכתיב "

לרצונכם תזבחהו"

-

לדעתכם זבחו,

ולא כאשר אתם מתעסקים בדבר אחר. ושנה עליו הכתוב לעכב.

שנינו במשנה:

שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

ומבארת הגמרא:

מתניתין,

משנתנו היא

דלא כי האי תנא

דתניא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי

: שמעתי

שהבעלים

מפגלין

את עבודת הכהן, כשהכהן עובד בשתיקה, והם מחשבים מחשבת פיגול.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי יוסי? דאמר קרא "והקריב המקריב

קרבנו לה'". מדקרי ליה "קרבנו", משמע שמדובר בבעלים וקרי ליה "המקריב". ומוכח כי גם הבעלים נקראים "המקריב", וקרינן בהו "המקריב - לא יחשב", שמחשבתם הפסולה פוסלת את הקרבן, כמו מחשבת הכהן המקריב.

אמר אביי: רבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר, כולהו סבירא להו: זה,

הבעלים של הקרבן,

מחשב

מחשבת פיגול,

וזה

הכהן

עובד, הויא

מחשבתו הפסולה של

מחשבה!

רבי אלעזר ברבי יוסי

-

הא דאמרן.

רבי אליעזר

-

דתנן

: ישראל

השוחט לעובד כוכבים

את בהמתו,

שחיטתו כשירה,

מותרת הבהמה באכילה, שהרי השוחט ישראל הוא ולא איכפת לן ממחשבת הבעלים שמכוין שתהא שחיטתו של הישראל לעבודה זרה.

ורבי אליעזר פוסל

את השחיטה ואוסרה באכילה, כדין שוחט לעבודת כוכבים, שמועילה מחשבת הבעלים לפסול את שחיטת הישראל.

רבי שמעון בן אלעזר

-

דתנן: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר

בשבת לגבי שיעור החיוב משום מלאכת הוצאה:

כל

דבר שאין לו חשיבות,

שאין כשר להצניע,

שאינו ראוי להצניעו ולשומרו, כגון דם נדה או דבר האסור בהנאה,

ו

כן דבר שראוי להצניעו אם היה בו שיעור, אבל זה, מחמת קוטנו,

אין מצניעין

דבר קטן

כמוהו,

אין חייבין עליו משום הוצאה בשבת.

אבל

אם הוכשר לזה,

שהיה אדם שהחשיבו והצניעו, על אף שאין בו שיעור של חשיבות כי לגביו הוא חשוב אפילו בשיעור פחות,

ובא אחר והוציאו

לאותו חפץ שהוכשר,

נתחייב זה

האחר המוציאו

במחשבה של זה

שהצניעו.

ועתה באה הגמרא לבאר שאמנם רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר אמרו דבר אחד, אך לא כולם סוברים אחד את דינו של השני. אלא רבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר,

תרוייהו, אית להו דרבי אלעזר ברבי יוסי

שאמר הבעלים במחשבתם מפגלים את עבודת הכהן.

כי

השתא, בחוץ,

שלא במקום המקדש, כגון השוחט בהמת עובד כוכבים והמוציא בשבת,

אמרינן

מחשבתו של זה קובעת ביחס לעובד.

אם כן,

בפנים,

והיינו בקרבנות,

מיבעיא

לומר שמחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה, שהרי כל דין מחשבה נאמר בקרבנות.

אבל רבי אלעזר ברבי יוסי לית ליה דתרוייהו.

כי

דלמא בפנים,

שנאמר בו דין מחשבה,

הוא דאמר

מחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה. אבל

בחוץ, לא אמרינן.

רבי שמעון בן אלעזר,

המחשיב את מחשבת אדם אחד כדי לחייב את השני במלאכת הוצאה,

אית ליה דרבי אליעזר

בשוחט ישראל ומחשב הבעלים הנכרי לעבודה זרה.

כי

השתא בשבת, אמרינן

זה חושב וזה מתחייב.

בעבודת כוכבים, מיבעיא!?

שהרי החיוב על עבודת כוכבים הוא באותן עבודות שהן דומות לעבודת הקרבנות במקדש, ולכן לענין מחשבה גם כן דומים הן לעבודות שבמקדש.

אבל

רבי אליעזר,

שאמר מחשבת הבעלים העכו"ם פוסלת את שחיטת הישראל,

לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר,

שאמר המצניע בשבת דבר שאינו ראוי מתחייב על כך חבירו, כי

דלמא בעבודת כוכבים,

דדמיא לעבודות שבמקדש

הוא דאמרת

שפסולה

כעין פנים. אבל שבת,

אין לחייבו לזה על מחשבתו של אחר,

כי מלאכת מחשבת אסרה תורה,

שתהיה המלאכה חשובה לעושה אותה. ואיך תועיל מחשבת האדם האחר שהצניע דבר שהוא פחות משיעור הצנעה לחייב את זה שלא החשיבו, והרי לגביו אין שיעור הוצאה שכזה נחשב כמלאכת מחשבת, ואין הוא מתכוין לעשות מלאכה בכך.

הדרן עלך פרק בית שמאי

--- title: "חברותא - זבחים — פרק חמישי - איזהו מקומן" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02366.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - איזהו מקומן

Оригинал главы פרק חמישי - איזהו מקומן

מתניתין:

איזהו מקומן,

היכן הוא מקום שחיטתם, קבלת דמם, זריקת דמם, ואכילתם

של זבחים?

א.

כל הקרבנות שהם

קדשי קדשים

[חטאת, אשם, עולה, ושלמי ציבור]

שחיטתן

בצפון

העזרה.

ב.

פר ושעיר של יום הכיפורים

שהם חטאות -

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ודמן

של פר ושעיר של יום הכיפורים

טעון הזיה

לפני ולפנים

על בין הבדים

של הארון, וכן הוא טעון הזאות בהיכל,

ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב

חיסר

מתנה אחת מהן

הרי היא

מעכבת

את הכפרה, וצריך להביא קרבן אחר.

שירי הדם

של הפר והשעיר

היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ואם לא נתן

את שירי הדם על היסוד

לא עיכב

בכך את הכפרה.

ג.

פרים הנשרפים

[פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן משיח]

ושעירים הנשרפים

[שעירי עבודת כוכבים של ציבור], שהם קרבן חטאת, ואינם נאכלים אלא נשרפים -

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.

ודמן

של הפרים והשעירים הנשרפים

טעון הזיה

בהיכל,

על הפרוכת ועל מזבח הזהב

חיסר

מתנה אחת מהן

הרי היא

מעכבת

את הכפרה.