טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 44b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 44b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 44b
והלא מצינו שאין הדבר תלוי זה בזה. ש
הרי לוג שמן הבא בפני עצמו,
באופן שהביא אשמו היום ואת לוגו לאחר עשרה ימים,
דלכולי עלמא
מאחר ולא נתקדש הלוג שמן בכלי בעת שנזרק דם האשם, אין דם האשם מתירו, אלא
מתנותיו שרו ליה
,
ו
אף על פי כן מתנותיו
לא מפגלין ליה,
ואין בו תורת פיגול.
דתניא: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול
, אם פיגל באשם,
מפני ש
ה
דם
של האשם
מתירו
בזריקתו
ל
מתן
בהונות, דברי רבי מאיר
.
אמרו לו
חכמים לרבי מאיר:
והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג
אפשר לו להביא
מיכן ועד עשרה ימים
. ואם כן, מדוע יתפגל הלוג על ידי האשם?
אמר להן, אף אני לא אמרתי
שיתפגל לוג השמן על ידי האשם
אלא ב
לוג ה
בא עם האשם
בו ביום.
וכיון שראינו שלוג שמן הבא בפני עצמו אין בו תורת פיגול לדעת הכל, אף על פי שמתנותיו מתירות אותו, אם כן הוא הדין לרבי, אף על פי שסובר הוא שמתנותיו של לוג השמן מתירות אותו, מכל מקום אין הן מפגלות, כי אין מפגל אלא דם או קומץ את שייריו ומשום שהוקשה מנחה לזבחים.
ומתרצינן:
אלא, אמר רבי ירמיה, לעולם
ברייתא שלעיל, רבי מאיר היא, הסובר שעל לוג שמן חייבין משום פיגול,
וסמי מכן,
ומחוק מהסיפא
נסכים,
ואל תגרסם כאן בברייתא, ולא יוקשה לך הסיפא שהיא כרבנן.
אביי אמר: לעולם לא תסמי
נסכים מהברייתא, והסבר הברייתא כך הוא:
ותנא,
שנה התנא בברייתא ברישא
לוג הבא עם האשם
שאף על פי שיכול להביאו לאחר עשרה ימים - דם האשם מפגלו לדעת רבי מאיר,
ו
ממנו אתה למד ש
הוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח
שדם הזבח מפגלם אף על פי שיכול להביאם לאחר זמן.
והדר תנא
בסיפא
נסכים הבאין בפני עצמן
בדומה לקטורת ולבונה ומנחת כהנים המפורטים בברייתא שאין להם מתירין ולכך אם הקריב מקצת מהם במחשבת פיגול אינם מתפגלים בזה,
ו
מהם אתה למד ש
הוא הדין ללוג הבא בפני עצמו
שאין הוא מתפגל על ידי מתנותיו.
שנינו שמשנה:
חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים.
ומקשינן:
מנא הני מילי
שחטאת העוף נאכלת [מאחר והיא נבילה שהרי לא נשחטה אלא נמלקה]?
ומתרצינן:
דתני לוי
: בענין מתנות כהונה שניתנו לאהרן ובניו נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קדש קדשים לך הוא ולבניך" [במדבר יח]. וכך דרשנו פסוק זה:
"כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצורע
שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן שנאמר בו "והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן" הרי שהלוג בככל "והקריב" דהיינו קרבן.
והוצרכנו לרבות את לוג השמן ולא די במה שקרוי קרבן, כי
סלקא דעתך אמינא "מן האש" כתב רחמנא
בענין הנאכלים ומשמע בזה דווקא הנותר מן האישים,
והאי
לוג שמן
לאו מותר מן האש הוא
שלא עלה כלל לאישים,
קא משמע לן
שאף על פי כן ניתן לאכילה לכהנים.
"לכל מנחתם" לרבות מנחת
ה
עומר ומנחת הקנאות
של סוטה! והוצרכנו בהן לריבוי זה, כי
סלקא דעתך אמינא
מאחר ונאמר בפרשת המילואים
"ואכלו אותם אשר כפר בהם"
ואם כן לא יאכל אלא דבר שיש בו כפרה
ו
אילו
מנחת העומר להתיר
את החדש במדינה
אתיא ומנחת קנאות לברר עון קאתיא
ואינן באות לכפרה,
קא משמע לן
שאף הן נאכלות.
"ולכל חטאתם" לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא
שלא תאכל, כי מאחר ולא נשחטה אלא נמלקה
נבילה
היא
ואסורה באכילה, לפיכך למדנו בזה שנאכלת לכהנים, ומכאן אמרנו ללמוד את דין המשנה שחטאת העוף נאכלת.
"לכל אשמם" לרבות אשם נזיר
שאם נטמא הנזיר במת בתוך ימי נזירותו יש לו להביא אשם זה כשטהר מטומאתו, והוא מכשירו להתחיל למנות נזירות טהרה -
ואשם מצורע
שנאכלים, והוצרכנו לריבוי זה כי
סלקא דעתך אמינא
לא באו אלו לכפרה אלא
להכשיר קאתו
שאשם הנזיר מכשירו להתחיל נזירות טהרה, ואשם מצורע בא להכשירו לאכול בקדשים
קא משמע לן
שאף הם נאכלים.
ומקשינן:
אשם מצורע בהדיא כתיב ביה
שנאכל, שהרי אמרה בו תורה "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ומדוע אם כן הוצרכנו לרבות אותו מדרשת "לכל אשמם"? ואמנם, עיקר דין האשם הוצרך כאן בפרשה לענין כל עשרים וארבע מתנות כהונה שסידר כאן הכתוב [משום מחלוקתו של קרח, כפי שמבואר ברש"י לקמן], אבל מכל מקום תיבת "ולכל" הבאה לרבות מיותרת!?
ומתרצינן: אכן, אין צריך ריבוי למצורע,
אלא
דרשת "לכל אשמם" באה
לרבות אשם נזיר
שנאכל
כאשם מצורע.
וממשיכה הגמרא להביא את המשך הברייתא:
"אשר ישיבו" זה גזל הגר
, הגוזל את חבירו ונשבע לו לשקר ואחר כך הודה, משלם קרן וחומש לבעלים, ואם היה הנגזל גר שאין לו יורשים נותנם לכהן. וזהו שנאמר בו בפרשת נשא "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" ודרשנו בזה "האשם זה הקרן, "המושב" זה חומש, שאם היה גר שאין לו גואל נותנם לכהן. ואין להקשות כאן, מאחר וכבר נאמר דין זה בפרשת נשא מדוע הוצרך הכתוב לכופלו כאן? שהרי אף חטאות ואשמות ויתר האמורים בפרשה זו נכתבו כל אחד במקומו, וכאן בא הכתוב וסידר אותן לאהרן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה.
"לך הוא
ולבניך"
שלך יהיה
גזל הגר כנכסים של חולין
אפילו לקדש בו את האשה
שאין בו שום קדושה וממון בעלים הוא. ומה שאמר הכתוב לאחר מכן "בקדש הקדשים תאכלנו" היינו לגבי שאר קדשים האמורים בפרשה, אבל גזל הגר חולין הוא.
במשנתנו נחלקו חכמים ורבי שמעון אם יש דין פיגול באימורים של פרים ושעירים הנשרפים.
תניא: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי, פיגל בדבר הנעשה בחוץ
שהעבודה שחישב בעת עשייתה והאכילה שחישב עליה מעשה חוץ הם הרי זה
פיגל
, אבל אם
פיגל בדבר הנעשה בפנים
שהעבודה והאכילה היו מעשה היכל הרי זה
לא פיגל
.
כיצד?
א.
היה עומד בחוץ ואמר, הריני שוחט
על מנת
להזות מדמו
על מזבח הפנימי או על הפרוכת
למחר
הרי זה
לא פיגל
כיון
שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים
היא ואינה מפגלת.
ב.
היה עומד בפנים
ההיכל
ואמר, הריני מזה
על הפרוכת או על מזבח הפנימי
על מנת
[להקטיר אימורים ו]
לשפוך שירים
של הדם
למחר
על מזבח החיצון
לא פיגל
, כיון
שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ
היא ואינה מפגלת.
ג. אבל
היה עומד בחוץ
ואמר, הריני שוחט
על מנת
לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר
שאלו אכילות מזבח החיצון
פיגל
, כיון
שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ
היא.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי קרא
המלמדנו דבר זה? בפר כהן משיח נאמר בפסוק
"כאשר יורם משור זבח השלמים
והקטירם הכהן על מזבח העולה" [ויקרא ד]
וכי מה למדנו
לפר כהן משיח בדין הקטרת אימוריו שלא אמור בו והוצרכנו ללומדו
משור זבח השלמים מעתה,
הרי אף בפר כהן משיח מפורטים אימוריו שהם חלב וכליות ויותרת הכבד?
אלא, מקיש
הכתוב
פר כהן משיח לשור זבח השלמים
לענין דין פיגול האמור בשלמים ואשר בכל הקדשים נלמד דין זה ממנו, ללמדך,
מה שור זבח השלמים
אינו נעשה פיגול
עד שיהו מעשיו
העבודה שחישב בה
ומחשבותיו
מחשבת אכילתו
על מזבח החיצון
והיינו שוחט או מוליך את הדם או זורקו על מנת לאכול את הבשר או לשפוך את שיירי הדם או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו,
אף פר כהן משיח
אינו נעשה פיגול
עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי
שצריך שיהיו העבודות והמחשבות דברים הנעשים בחוץ.