זבחים 34a — תלמוד אויף ייִדיש

תלמוד לומר "בכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא", מקיש

הכתוב

קודש למקדש. מה מקדש, דבר שיש בו

נטילת נשמה

שהבא למקדש בטומאה ענוש כרת,

אף

אזהרת

קודש

עוסקת ב

דבר שיש בו נטילת נשמה. ואי

עוסק הפסוק

בנוגע,

וכי

נטילת נשמה

בנוגע

מי איכא!?

הרי אין חיוב כרת על נגיעה.

אלא

בהכרח, האזהרה שלמדנו בהיקש זה עוסקת

באכילה

.

ומקשינן:

ואכתי מיבעי ליה

לפסוק "בכל קודש לא תגע"

ל

דין

טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה,

לומר שחייב מלקות, ואם כן, כיצד למד ריש לקיש מפסוק זה שני לימודים, גם אזהרה לאוכל בשר קודש, וגם ריבוי לחייב מלקות על אכילתו אפילו קודם זריקת הדם!?

דאתמר: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה,

שעדיין לא נזרק דם הקרבן, ולא הותר הבשר לאכילת טהורים:

ריש לקיש אמר לוקה. ורבי יוחנן אמר אינו לוקה.

ומבארת הגמרא:

ריש לקיש אמר לוקה,

כי הוא סובר שאזהרה לטמא שלא יאכל בשר קודש נלמדת ממה שנאמר

"בכל קודש לא תגע",

ובפסוק זה

לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה.

ואילו

רבי יוחנן אמר אינו לוקה, לטעמיה,

שהוא סבור

כדתני ברדלא, אתיא

אזהרה לאוכל קודש בטומאה מדרשת

"טומאתו טומאתו",

האמורה בביאת מקדש ובאוכל בשר קודש בטומאת הגוף, ולמדנו אזהרת אכילת קודש בטומאה מאזהרת ביאת מקדש בטומאה.

וכי כתב

רחמנא

ההוא

קרא ד"טומאתו", הוא דוקא בטמא האוכל בשר קודש

לאחר זריקה

. שהרי פסוק זה עוסק בענין עונש כרת, שהוא נאמר רק לגבי טמא האוכל בשר קודש לאחר זריקה. ומשום כך, אין לנו ללמוד אזהרת אכילה אלא לגבי האמור בפסוק ההוא.

ומתרצינן: אפשר ללמוד מהפסוק "בכל קודש לא תגע" אזהרה בין לקודם זריקה ובין לאחר זריקה, כי

אם כן,

אם נאמר שהפסוק עוסק רק בטמא שאוכל בשר קודש אחר זריקה,

לימא קרא "בקודש

לא תגע", בלי המילה "בכל", ונדע מזה שעוסק הפסוק באוכל בשר קודש דוקא אחר זריקת הדם, בדומה לעונש כרת, האמור רק במי שאוכל אחר זריקה.

מאי "בכל קודש"? שמע מינה

, מהריבוי של "בכל קודש", לרבות

תרתי,

בין האוכל קודם זריקה ובין לאחריה, לוקה.

גופא, טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה

-

ריש לקיש אמר לוקה, רבי יוחנן אמר אינו לוקה.

אמר אביי: מחלוקת

רבי יוחנן וריש לקיש היא רק

בטומאת הגוף

, שאם אדם טמא אכל בשר קדשים, בזה אמר רבי יוחנן שאינו לוקה, וכפי שהתבאר לעיל שלמד את דין המלקות על האזהרה מדין עונש כרת שהוא רק אחר זריקה. אבל

בטומאת בשר,

אם אכל אדם טהור בשר קדשים טמא,

דברי הכל לוקה

אף אם אכלו קודם זריקה

.

ואף על פי שאין חייבין כרת על אכילת קדשים בטומאת הגוף לפני זריקת הדם, כי עונש הכרת נאמר רק בטמא שאכל בשר קודש לאחר זריקת הדם [לפי שרק אז הותר הבשר לאכילה], היינו דווקא לגבי אדם טמא האוכל בשר קדשים. אבל לגבי אכילת בשר טמא הרי אף אם אכלו קודם זריקה, לוקה. משום

דאמר מר

: נאמר בתורה "והבשר אשר יגע בכל טמא, באש ישרף. והבשר, כל טהור יאכל בשר" [ויקרא ז]. ותיבת

"והבשר"

הכתובה בסוף הפסוק מיותרת היא, ובאה

לרבות

שאפילו

עצים

של המערכה

ולבונה

שמקטירים על המזבח, מקבלים טומאת אוכלים ופסולים להקרבה על המזבח, אף על גב

ד

עצים ולבונה

לאו בני אכילה נינהו

[ולכן לא נוהגת טומאת אוכלים בעצים ולבונה של חולין, כיון שאינם דבר מאכל],

ואפילו הכי רבינהו קרא

, ריבה הכתוב את עצי המערכה ואת הלבונה המוקטרת, שיקבלו טומאת אוכלים כאילו היו אוכל. כי מעלה מיוחדת נאמרה בקדשים, ש"חיבת הקודש" מכשרתן לקבל טומאת אוכלים אפילו בדבר שאינו אוכל. ולמדנו בזה, שלוקה על אכילת עצים ולבונה שנטמאו, על אף שאינם ראויים לאכילה. והוא הדין לבשר קדשים טמא שאכלו קודם זריקה, שאף על פי שעדיין אין לו היתר אכילה, לוקה על אכילתו, כי הוא לא גרע מעצים ולבונה של קדשים, שאינם ראויים לאכילה, ובכל זאת אדם האוכלם כשהם טמאים, לוקה.

ורבא אמר: מחלוקת

רבי יוחנן וריש לקיש אם לוקה על אכילת בשר קודם זריקה, היא רק

בטומאת הגוף,

שבה אמר ריש לקיש שלוקה. אבל

בטומאת בשר, דברי הכל אינו לוקה.

ומבאר רבא:

מאי טעמא

אינו לוקה לדברי הכל? כיון שהוקש הפסוק המזהיר על אכילת בשר קודש טמא לפסוק שנאמר בו עונש כרת על ביאת מקדש בטומאת הגוף, שיש בה עונש כרת, יש לנו ללמוד שהאזהרה האמורה באכילת בשר טמא אינה אמורה אלא בבשר טמא שיש חיוב כרת על אכילתו, כמו על ביאת מקדש בטומאת הגוף. ולכן, בשר קודם זריקה,

כיון דלא קרינן ביה,

באדם טמא האוכל את הבשר,

"וטומאתו עליו, ונכרתה",

שהרי לפני זריקת הדם הוא נתמעט מעונש כרת, כך גם

לא קרינא ביה,

בבשר הטמא לפני זריקת הדם,

"והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל".

ונמצא שלא נאמרה אזהרה זו על אכילת בשר קודם זריקה, אלא רק לאחריה.

ומקשינן לשיטת רבא, הסובר שבשר טמא קודם זריקה, אין לוקין על אכילתו לכולי עלמא.

והאמר מר: "והבשר"

-

לרבות עצים ולבונה!?

ומה גרע בשר קודם זריקה, שעדיין אין לו היתר אכילה, מעצים ולבונה, שאינם נאכלים לעולם, ובכל זאת נתרבו למלקות?

ומתרצינן:

הכא,

עצים ולבונה שנתרבו למלקות,

במאי עסקינן,

ב

כגון שקדשו

העצים והלבונה

בכלי

שרת, והיינו, קדושת עצים בכלי שרת היא כאשר חותה הכהן את הגחלים מעל המזבח במחתת כלי שרת. וקדושת לבונה היא כשקידשה בבזיכין, ולכך לוקה על אכילתן, משום

דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו,

דהיינו, כמו המצב של בשר לאחר זריקת הדם, שהאוכלו בטומאת הגוף חייב כרת, וכאן, שהם אינם בשר אלא עצים ולבונה, לוקה האוכלם.

דתנן: כל

דבר

שיש לו מתירים

לאכילה, כגון בשר קדשים, שיש לו מתירים בזריקת הדם, שהיא מתירתו באכילה, יש חיוב כרת על אכילתו בטומאת הגוף, רק

משקרבו מתיריו,

ולא קודם לכן. ואילו

כל

דבר

שאין לו מתירין,

יש חיוב כרת על אכילתו רק

משקדש בכלי.

ומשום כך, בשר קודם זריקת הדם גרע מעצים ולבונה שנתקדשו בכלי.

איתמר: המעלה אברי בהמה טמאה

כגון סוסים וגמלים

על גבי המזבח

ריש לקיש אמר לוקה, רבי יוחנן אמר אינו לוקה.

ריש לקיש אמר לוקה

משום שנאמר "מן הבקר ומן הצאן תקריבו", ולמדנו בפסוק זה שבהמה

טהורה, אין. אבל

בהמה

טמאה, לא

מקריבים אותה על גבי המזבח.

ו

סובר ריש לקיש כי

לאו הבא מכלל

עשה [כגון זה, שלא נאמרה בו אזהרה בפירוש, אלא מכלל מצוות עשה להקריב בהמה טהורה למדנו שטמאה אין מקריבים],

לוקין עליו.

ורבי יוחנן אמר אין לוקין עליו,

על איסור העלאת אברי בהמה טמאה, כי הוא סובר

לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו.

מותיב רבי ירמיה

על דברי ריש לקיש הסובר שלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו, ממה ששנינו בברייתא: נאמר בפסוק "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" [ויקרא יא], ומייתור תיבת "אותה" דרשנו: זו שיש לה סימני טהרה האמורים בפסוק

אותה תאכלו

-

ולא בהמה טמאה,

שאין לה סימני טהרה.

ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

ולכך לא למדנו כאן חיוב מלקות, אלא איסור עשה בלבד, והוצרכנו לפסוק נוסף המזהיר על אכילת בהמה טמאה, שממנו למדנו דין מלקות. ומכאן ראיה לא כדברי ריש לקיש, הסובר לאו הבא מכלל עשה לוקין עליו.

ומתרצינן:

אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא: אסברא לך

במה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן,

באברי בהמה טמאה

שהעלן על גבי המזבח -

דכולי עלמא לא פליגי

שאינו לאו, אלא איסור עשה ואין לוקין עליו.

כי פליגי

ריש לקיש ורבי יוחנן

בחיה

טהורה שהעלה אבריה על גבי המזבח, אם עובר באיסור עשה.

והכי איתמר: רבי יוחנן אמר: עובר

המעלה אברי חיה טהורה על גבי המזבח

בעשה, ריש לקיש אמר: אינו עובר בולא כלום. רבי יוחנן אמר עובר בעשה

משום שדרש את הפסוק "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" שדווקא

בהמה, אין.

אבל

חיה, לא. ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא כלום,

כי

ההוא

פסוק זה

למצוה

נכתב, שרק בהמה יש מצווה בהקרבתה, ואילו הקרבת חיה רשות היא, אבל אין איסור בהקרבתה. אמנם חיה טמאה ודאי אסורה שהרי הגמרא במנחות [ו א] דרשה מהפסוק "ממשקה ישראל למנחה" שרק דבר המותר לישראל באכילה, מותר בהקרבה.

מותיב רבא

על ריש לקיש ממה ששנינו בברייתא:

אילו

היה

נאמר "קרבן לה' בהמה"

ולא היה הכתוב מפרש צאן ובקר,

הייתי אומר

שיש מצווה גם בהקרבת חיה, כי

חיה בכלל בהמה, כענין שנאמר "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה כשבים, ושה עזים. איל וצבי" וגו'.

שמכאן למדנו שחיה בכלל בהמה היא. ולכך

תלמוד לומר "בקר וצאן".

ממה שפירט הכתוב בקר וצאן למדנו שדווקא

בקר וצאן אמרתי לך

להקריב,

ולא חיה.

יכול לא יביא

חיה, שאין בהבאתה מצווה,

ו

בכל זאת,

אם הביא כשר,

ונאמר כך:

הא למה זה דומה? לתלמיד שאמר לו רבו: הבא לי חטים! והביא לו חטים ושעורים. שאינו כמעביר על דבריו, אלא כמוסיף על דבריו, וכ שר?

תלמוד לומר "בקר וצאן"

פעם נוספת, שנאמר "אם עולה קרבנו מן הבקר", ובהמשך "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים", ודרשו חכמים ממה שפירטה התורה דבר זה פעם נוספת: רק

בקר וצאן אמרתי לך

להקריב,

ולא חיה!

שהמקריב חיה עובר על איסור, כי

הא למה זה דומה? לתלמיד שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין! והביא לו חיטין ושעורים. שאינו כמוסיף על דבריו, אלא כמעביר על דבריו,

ופסול.