טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 2b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 2b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 2b
והוינן בה: וכי
האי
הפסוק - מדבר על קרבן "
נדבה
" שאין אחריות הבעלים עליו? והלא
נדר הוא
, שהרי מפורש נאמר בפסוק "כאשר נדרת", ובנדר הרי הוא חייב באחריותו?
אלא
זאת בא הכתוב ללמדנו -
אם כמה שנדרת עשית
ועבדת עבודות הקרבן לשמו, יהא אותו קרבן
נדר
, ותצא בו ידי חובת נדרך,
ואם לא
עשית כמו שנדרת, אלא עבדת עבודותיו שלא לשמו ,
נדבה יהא
אותו קרבן, שאין אתה יוצא בו ידי נדרך.
ו
כיון שלמדנו שדינו כנדבה, אם כן אין לשנות בו בעבודות נוספות שלא לשמה, כי גם קרבן שהוא
נדבה
-
מי שרי לשנויי בה
, והרי האיסור לחשוב מחשבה שאינה נכונה בקדשים נלמד לקמן [כט ב] מ"לא יחשב", והוא כולל את כל הקדשים, בין נדר ובין נדבה!
אמר ליה רבינא לרב פפא
: חבל
דלא הוית גבן
שלא היה מקום שביתתך במקומנו
באורתא
אמש בכניסת השבת,
בתחומא
"
בי
-
חרמך
" [שם מקום שהיה בתוך תחום שבת], ולא יכולת לבוא ולשמוע את מה
דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי, ושני להו
.
מאי
מה הן
מילי מעלייתא
שהקשה בהן רבא מזו על זו.
ד
תנן: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה
. ודייק רבא:
טעמא
שנזבחו
שלא לשמן
, דהיינו שעקר אותם מזביחה לשמן במחשבתו לשם קרבן אחר,
הא
אם זבח אותם
סתמא
מבלי לכוון לשמן , אך גם מבלי לעקרם ולשנותם לשם קרבן אחר,
עלו
אותם זבחים
נמי לבעלים לשם חובה
.
אלמא
השוחט
סתמא נמי כלשמן דמי
.
ורמינהי: כל הגט שנכתב שלא לשם האשה
הזאת, אלא נכתב לשם אשה אחרת בעלת אותו השם,
פסול
לגרש בו אשה זאת.
ו
משמע שלאו דוקא באופן שנכתב לשם אשה אחרת, אלא גם אם נכתב
סתמא
, שכתב הסופר בגט שם מסוים אך לא התכוון לשם אשה מסוימת, אלא רק בכדי שיהיה מוכן בשעת הצורך אם יבוא בעל לגרש אשה בעלת שם כזה,
נמי פסול
גט שכזה, [ולהלן יבואר כיצד מדויק במשנה זו שגם בסתמא פסול].
ומוכח שגט הנעשה במחשבת סתם לאו כלשמה דמי. ותמוה מה ההבדל בין סתמא בגט לסתמא בקרבן, ולמה בקרבן מועילה העשיה לשם קדשים, אף שאינו חושב לשם הקרבן המסוים שהקדיש, ואילו בגט לא מועיל לכתבו "לשם גירושין", עד שידע לשם מי הוא נכתב .
ושני
רבא -
זבחים בסתם לשמן
הן
עומדין
, ולכן גם כשלא כיון בעבודתם במפורש שעושה לשם קרבן מסוים, הרי הם נעשים לשמה, כי כל קרבן מעצם היותו קרבן בעל שם מסוים הרי הוא מיועד לעבודה לשם אותו הקרבן ולשם בעליו שהביאו, ולכן רק אם שינה אותו במחשבתו לשם אחר הוא נעקר מלשמו, אך בסתמא הרי הוא כנעשה לשמו .
אבל
אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת
, ולכן אם יכתוב בגט שם אשה סתמא, ולא יכוון לשם גירושי אשה מסוימת, וכן אם לא יכתוב את הגט בציווי הבעל, הרי אין הכתיבה נחשבת סתמא כלשמה, כי אשה נשואה אינה עומדת מצד עצמה בסתמא לגירושין.
והוינן בדברי רבא:
וזבחים
שנעשתה עבודתם
בסתמא
שעליהם אמר רבא שהם "
כשירין
ועלו לבעלים לשם חובה" -
מנלן
, מהיכן למד רבא דין זה?
אילימא מהא דתנן: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו
',
ולא קתני
"כל הזבחים
שלא נזבחו לשמן
כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה", - שלשון זה היה מתייחס גם לזבחים שנזבחו בסתמא, שגם הם לא נזבחו לשמן, וכיון שאין סתמן לשמן, אינם עולים לשם חובה - וממה שלא שנינו בלשון זו מוכח שבזבחים סתמא נחשבת כלשמה ועלו לבעלים לשם חובה .
אם כן,
גבי גט נמי הקתני: כל הגט שנכתב שלא לשם
ה
אשה
הזאת
פסול, ולא קתני
"כל הגט
שלא נכתב לשם
ה
אשה
הזאת
פסול
", אף שלשון זה היה מלמדנו לפסול גם כתיבה סתמא, וגם כאן אפשר לדקדק ממה שלא נכתב בלשון זו, כי גט שנכתב סתם כשר, ורק אם נכתב במפורש שלא לשמה פסול, ואם כן בהכרח שלא מכח דקדוק זה הוכיח רבא שסתמא כשר בזבחים, ושוב תמוה מנין מקורו להכשיר?
אלא מהא
דייק רבא שסתמא בזבחים כשר, דתנן לקמן [יג, א]: הפסח והחטאת ששחטן לשמן ושלא לשמן פסולים,
כיצד לשמן ושלא לשמן
-
לשם פסח ולשם שלמים!
ודייק רבא:
טעמא
שנפסל קרבן הפסח בשחטו לשמו ושלא לשמו, הוא משום דאמר בתחילת השחיטה ששחיטתו היא
לשם פסח
, והמשיך את השחיטה ואמר
לשם שלמים
אני זובח, ומשמע מכך,
הא
אם בתחילת השחיטה אמר
לשם פסח
, ובהמשך לא אמר כלום, אלא המשיך לשחוט
בסתמא, כשר
הקרבן , אלמא סתמן כלשמן דמיא, כי אילו סתמן לאו כלשמן, היה הקרבן נפסל כששחיטתו החלה לשמו והסתיימה בסתמא.
ומקשינן: מנין משמע לרבא לדייק כן, והרי
דילמא שאני התם
שתחילת השחיטה היתה בכוונה לשמה,
דאמר
ינן -
כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה
ונחשב כאילו נעשה כל ההמשך לשמו , אבל באופן שהיתה השחיטה בסתמא מתחילתה מנין לך שהיא כשרה?
אלא מסיפא
של המשנה הנזכרת דייק רבא, ששנינו שם בסיפא: כיצד מצינו פסול בחטאת ופסח ששחטן
שלא לשמן ולשמן
: באופן ששחט בתחילה
לשם שלמים
ולאחר מכן המשיך לשחוט
לשם פסח!
ודייק רבא:
טעמא
שנפסלים הפסח והחטאת משום
דאמר
בתחילה
לשם שלמים
ולאחר מכן
לשם פסח, הא
התחיל לשחוט
סתמא
ולאחר מכן המשיך
לשם פסח
-
כשר
, ומוכח שהשוחט בסתמא כשר, והיינו משום שסתמא כלשמן דמי.
ודחינן שלא זו ראייתו של רבא: שהרי
דילמא שאני התם
באופן ששחט מתחילה בסתם והמשיך לשם פסח, שהוא כשר משום
דאמרינן יוכיח סופו
, ששחט לשם פסח,
על תחלתו
, על תחילת השחיטה, שהיתה בסתמא, שגם היא נעשית לשם פסח . אבל באופן שכל השחיטה מתחילתה עד סופה היתה בסתמא מנלן שהקרבן עולה לבעליו?
אי נמי
, ישנה עוד סברא שאי אפשר לדייק כדיוקו של רבא מסיפא "לשם שלמים ולשם פסח" שהטעם לפסול הוא משום שהזכיר בתחילת דבריו "לשם שלמים", אבל סתמא ולשם פסח כשר, כי באמת יתכן שגם בסתמא ולשם פסח פסול, ומה שלא שנינו בסיפא "סתמא ולשם פסח" כי
איידי דתנא
ברישא
לשמן ושלא לשמן
, פסול, [אבל בלשמן וסתמא כשר, שהרי כל העושה על דעת ראשונה עושה],
תנא נמי
בסיפא
שלא לשמן ולשמן
פסול, אך יתכן שגם בסתמא ולשמן פסול.
אלא
, מסקינן שדיוקו של רבא שמחשבת סתמא נחשבת כלשמה, הוא ממה ששנינו:
לשם ששה דברים הזבח נזבח
:
א.
לשם זבח
שיזבח לשם מה שהוקדש הקרבן, ולא לשם קרבן אחר.
ב
.
לשם זובח
שיזבח כדי שיתכפרו בו בעליו, והיינו שלא יזבח לשם כפרת אדם אחר.
ג.
לשם השם
שיזבח לשמו של הקב"ה.
ד.
לשם אישים
שיזבח על מנת להקטירו בצורה שישרף באש ולא שיעשה צלי.
ה.
לשם ריח
שיזבח על מנת להקטיר אברים שיעלו ריח בהקטרתם, ולא יחשוב שיצלה אותם בתחילה ואח"כ יקטירם, משום שאחרי שנצלו שוב אין הם מעלים ריח.
ו.
לשם ניחוח
לשם נחת רוח להקב"ה, שאמר ונעשה רצונו.
והחטאת והאשם
נוסף בהם דין נוסף - שיזבחם
לשם חטא
.
אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו
לשם אחת מכל אלו קרבנו
כשר
, שתנאי בית דין הוא שישחטו סתם, ולא יזכירו את שם הקרבן ששוחטין לשמו, שכך
אתנו בית דין דלא לימא
שזובח
לשמו, דילמא אתי למימר
בטעות שזובח
שלא לשמו
[והיינו שמא יזכיר בטעות שם של קרבן אחר].
ודייק רבא:
ואי סלקא דעתך סתמא פסול
, כיצד יתכן ש
קיימי בית דין ומתני מילתא דמיפסיל ביה
הקרבן. אלא מכאן מוכח שסתמא כשר, ולכן, כדי שלא יבואו לידי מכשול, תקנו חכמים שלא יאמרו כלום, ויצאו בכך ידי חובה כי סתמא כלשמן דמי .
ו
עדיין נותר לברר
גבי גט דסתמא פסול
-
מנלן?
מהיכן למד רבא שגט הנעשה בסתמא פסול , שהרי הקשה מדין גט סתמא על קרבן סתמא:
אילימא מהא דתנן: היה
הבעל
עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין
לתלמידים הלומדים אצלם כיצד לכתוב טופסי גיטין -
איש פלוני גירש אשה פלונית ממקום פלוני, ואמר
הבעל -
זה שמי וזה שם אשתי!
-
פסול לגרש בו
משום שלא נכתב לשם אשתו אלא בסתמא, ומוכח מכאן שגט שנכתב סתמא פסול.
ודחינן: לעולם יתכן שגט הנכתב בסתמא כשר לגרש בו, ומה ששנינו כאן שפסול
דילמא
במשנה זו מדובר
כרב פפא, דאמר רב פפא: הכא בסופרים העשויין להתלמד עסקינן
, שאין הם כותבים את הגט לשם גירושין ,
ולא איכתוב לשם כריתות כלל
, ולפיכך לא שייך להחשיב גט זה כנכתב סתמא ודינו כלשמה, אבל באופן שיכתוב לשם גירושין, כדי שיהיה מזומן לו גט באם יזדמנו בעל ואשה שיש להם את השמות הללו, יתכן לומר שיחשב גט זה כסתמא לשמה, ויהיה כשר.
אלא, מהא
למד רבא שסתמא בגיטין אין דינו כלשמה,