טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 29b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 29b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 29b
מעתה יהיה דינו
כפסולי המוקדשין ויפסל
מחמת איחורו כאילו נפל בו מום?
תלמוד לומר
[דברים יד] "
ואכלת לפני ה
'
אלהיך מעשר דגנך, ובכורות בקרך
".
מקיש
הכתוב
בכור למעשר
דגן:
מה מעשר
דגן
אינו נפסל
הנותר
משנה
אחת
לחבירתה
, שהרי זמן הביעור לכל המעשרות הוא אחרי שנה שלישית,
אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה
, הגם שהוא מאחר את הבאתו. ולמדנו בזה שהאיחור בהבאת הקרבן אינו פוסלו. ואם כן, מדוע צריכים אנו את דרשתו של בן עזאי ללמוד דין זה מ"אותו"!?
ומתרצינן:
איצטריך
את הלימוד של "אותו", כי אם נבוא ללמוד מבכור,
סלקא דעתך אמינא, הני מילי
שלא נפסל באיחור דווקא
בכור, דלאו בר הרצאה הוא
, שאינו בא לכפר.
אבל קדשים, דבני הרצאה נינהו
, שהעולה באה לכפר, והשלמים באים לדורון,
אימא לא לירצו
אם איחר הבאתם,
קא משמע לן
בן עזאי מדרשת "אותו", שאף בהם אינו נפסל.
ומקשינן:
ואכתי
דין זה שבשאר קדשים אינו נפסל באיחור,
מהתם
מסוף הפסוק של "לא תאחר לשלמו"
נפקא
, שנאמר שם [דברים כג] "
והיה בך חטא
", ודרשינן,
ולא בקרבנך חטא!
שאין הקרבן נפסל על אף שאיחרו!?
ומתרצינן: בן עזאי אינו דורש דבר זה מ"והיה בך חטא", כי
הא אוקימנא לבן עזאי ההוא
פסוק ש
מיבעי ליה
לדרוש בו: "
והיה בך חטא
",
ולא באשתך חטא
.
סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי אלעזר, ואיתימא רבי יוחנן: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון
שגזל
ואין לו
להשיבו,
שנאמר
[בספר משלי כב] "
אם אין לך לשלם, למה יקח משכבך
, אשתך,
מתחתיך
", ואם כן, הייתי סבור לומר ש
בהאי עון דבל תאחר נמי מתה
אשתו,
קא משמע לן
שבעון זה אינה מתה.
ועתה דנה הגמרא במה שאמרה הברייתא
אחרים אומרים
שמ"לא יחשב" אנו לומדים ש
במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל ב
אכילת
יום שלישי
.
ומקשינן:
ורבי אליעזר
הלומד דין זה מתיבת "המקריב",
האי
"
לא יחשב
",
מאי עביד ליה?
ומתרצינן:
מיבעי ליה לכדרבי ינאי
.
דאמר רבי ינאי: מנין למחשבות
פסולות
שמוציאות זו מזו
, שאם חישב מחשבת פסול נוספת על מחשבת הפיגול, מוציאה מחשבה זו את הקרבן מידי פיגול ואין חייב כרת על אכילתו?
שנאמר
בפסוק של פיגול "
לא יחשב
", ודורשים בזה,
לא יערב בו מחשבות אחרות!
ורב מרי מתני
: כך
אמר רבי ינאי: מנין למחשב
מחשבת פסול
בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר
[ויקרא ז] "
לא יחשב
", ומשמעו אזהרה לכהן שלא יחשוב מחשבת פסול.
אמר ליה רב אשי לרב מרי
, וכי איך אפשר לומר שהמחשב מחשבת פסול ילקה? והרי מחשבת פסול
לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו!
ומתרצינן:
אמר ליה
רב מרי לרב אשי: מה שאמר רבי ינאי שהמחשב לוקה, לשיטת
רבי יהודה היא, דאמר, לאו שאין בו מעשה לוקין עליו
.
מתניתין:
זה הכלל, כל השוחט, והמקבל
את הדם,
והמהלך
עם הדם למזבח,
והזורק
את הדם על המזבח במחשבה
לאכול
מהזבח
דבר שדרכו לאכול
דהיינו בשר,
ולהקטיר
ממנו
דבר שדרכו להקטיר
על המזבח, והיינו אימורים בשיעור
כזית
מהם,
חוץ למקומו
הראוי להקטרה או לאכילה, הרי הקרבן
פסול ואין בו
חיוב
כרת
על אכילתו.
ואם חישב לאכול או להקטיר
חוץ לזמנו
הראוי לאכילה או להקטרה, הרי זה
פיגול, וחייבין עליו כרת
באכילתו אפילו אם אכלו תוך זמנו.
ובלבד שיקריב
את הדם שהוא
המתיר
את הקרבן להקטרה ולאכילה
כמצוותו
כאילו היה קרבן כשר. אבל אם חישב בעבודות הדם עוד מחשבת פסול אחרת מלבד מחשבת חוץ לזמנו יצא הקרבן מידי פיגול והוא פסול בלבד, שמחשבת פסול מוציאה מידי פיגול.
ומבארת המשנה:
כיצד קרב המתיר כמצוותו?
שחט בשתיקה
ללא שום מחשבת פסול, ואחר כך
קבל, והלך, וזרק
במחשבת
חוץ לזמנו, או ששחט
במחשבת
חוץ לזמנו
ואחר כך
וקבל והלך וזרק בשתיקה
ללא מחשבת פסול אחרת,
או ששחט וקבל והלך וזרק
, וכולם היו במחשבת
חוץ לזמנו
-
זהו שמקריב המתיר כמצוותו
, שלא היתה בו שום מחשבת פסול מלבד מחשבת חוץ לזמנו.
כיצד לא קרב המתיר כמצוותו?
שחט
במחשבת
חוץ למקומו
שהיא מחשבת פסול ולא מחשבת פיגול, ואחר כך
קבל
או
והלך
או
וזרק
במחשבת פיגול של
חוץ לזמנו
,
או ששחט
במחשבת
חוץ לזמנו
ואחר כך
קבל
או
והלך
או
וזרק
במחשבת
חוץ למקומו
,
או ששחט וקבל והלך וזרק
ובאחד מהם חשב
חוץ למקומו
וביתר העבודות חישב חוץ לזמנו .
וכן
הפסח והחטאת ששחטן
במחשבה
שלא לשמן
שזו מחשבת פסול כיון שנפסלים הם בכך, ואחר כך
וקבל
או
והלך
או
וזרק
במחשבת
חוץ לזמנו, או ששחט
במחשבת
חוץ לזמנו
ואחר כך
קבל
או
והלך
או
וזרק שלא לשמן, או ששחט וקבל והלך וזרק דמן
ובאחד מהם חשב
שלא לשמן
וביתר חשב חוץ לזמנו -
זהו שלא קרב המתיר כמצוותו
. שהרי נתערבה בו מחשבה אחרת מעבר למחשבת הפיגול. ושאר קרבנות שחישב בהן שלא לשמן, אינם מוציאים מידי פיגול, כי אין זו מחשבת פסול, משום שהם כשרים אף שלא לשמן, שאין מחשבת שלא לשמן פוסלת אלא בפסח ובחטאת בלבד.
וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו
לאכול כזית
מבשר הזבח
בחוץ
, ובאותה עבודה חישב גם לאכול
כזית
אחר ממנו
למחר
, או שחישב קודם לאכול
כזית למחר
ואחר כך חישב באותה עבודה לאכול
כזית בחוץ
, או שחשב לאכול
כחצי זית בחוץ
ו
כחצי זית למחר
, או
כחצי זית למחר
ו
כחצי זית בחוץ
הרי הקרבן
פסול, ואין בו
חיוב
כרת
באכילתו.
[בבא זו באה להשמיענו שגם באופן שבאותה עבודה עירב את שתי המחשבות חולק רבי יהודה לקמן וסובר שרק בהקדמת מחשבת המקום למחשבת הזמן יצא מידי פיגול.
ולדעת אילפא בגמרא, אף בבא זו עוסקת בשתי עבודות ועיקר מה שנכפלה הוא בשביל להשמיענו את הסיפא שמחשבות בשני חצאי זיתים מצטרפות].
אמר רבי יהודה
[בא לחלוק על תנא קמא, ולומר שלא בכל אופן מוציאה מחשבת פסול מידי פיגול, אלא]
זה הכלל: כל שמחשבת הזמן
, חוץ לזמנו,
קדמה למחשבת המקום
, חוץ למקומו, אין מחשבת חוץ למקומו המאוחרת מוציאה מידי מחשבת חוץ לזמנו שקדמה לה, אלא הרי זה
פגול, וחייבין עליו כרת
.
אבל,
ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן
, הרי הקרבן
פסול ואין בו כרת
, כיון שכבר נפסל קודם שחישב את מחשבת הזמן, ואין עבודות הדם מכאן והלאה נעשות כהרצאת קרבן כשר.
וחכמים אומרים
כתנא קמא, זה וזה, בין קדמה מחשבת המקום ובין קדמה מחשבת הזמן,
פסול ואין בו כרת
.
מה שאמרנו לעיל ששתי מחשבות בשני חצאי זיתים מצטרפות זו עם זו לפסול את הקרבן, היינו רק אם בשתיהן חישב מחשבת אכילה או בשתיהן מחשבת הקטרה, אבל אם חשב
לאכול כחצי זית
ו
להקטיר כחצי זית
, ושניהם במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, הרי הקרבן
כשר
.
שאין
מחשבת
אכילה ו
מחשבת
הקטרה מצטרפין
לפסול את הקרבן, שהרי אין כאן שיעור של כזית לא בהקטרה ולא באכילה .
גמרא:
אמר אילפא: מחלוקת
תנא קמא ורבי יהודה במשנה אינה אלא באם היו שתי המחשבות
בשתי עבודות
, כגון שחישב בשעת שחיטה חוץ לזמנו ובשעת הולכה חוץ למקומו שבזה סובר רבי יהודה שאחר שהוקבע בפיגול על ידי מחשבת חוץ לזמנו בעבודה אחת שוב אין מחשבת פסול בעבודה שאחריה מוציאה מידי פיגול . [ומה שנאמר במשנה כזית בחוץ כזית למחר שעל זה חולק רבי יהודה, מדובר בשתי עבודות כמו ברישא שמדובר בשתי עבודות ].
אבל
אם שתי המחשבות היו
בעבודה אחת
, אפילו קדמה מחשבת הזמן,
דברי הכל עירוב מחשבות הוי
. ואין כאן פיגול, כיון שלא היתה העבודה במחשבת פיגול בלבד.
ורבי יוחנן אמר, אף בעבודה אחת מחלוקת
. ואם קדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום סובר רבי יהודה "תפוס לשון ראשון" והוקבע בפיגול, ואין מחשבה אחרת אפילו באותה עבודה מוציאה מידי פיגול.
ומקשינן:
בשלמא לאילפא
, היות ו
מדרישא
של המשנה עוסקת
בשתי עבודות
שהרי כתבה המשנה מפורש "כיצד לא קרב המתיר כמצוותו שחט חוץ למקומו קבל וכו' חוץ לזמנו",
סיפא נמי
שנאמר בה "לאכול כזית בחוץ כזית למחר" ועל זה חולק רבי יהודה, מסתבר שעוסקת
בשתי עבודות
, ואם כן, לא מצינו שחולק רבי יהודה אלא בשתי עבודות.
אלא לרבי יוחנן
, הסובר שרבי יהודה חולק אף בעבודה אחת, ובהכרח שבאופן זה עוסקת הסיפא, יקשה:
רישא בשתי עבודות, וסיפא בעבודה אחת!?