טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 22b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 22b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 22b
ולפי זה נמי
יצאו מי כיור
שהתקדשו בקדושת מי כיור
שיש להם שם לווי?!
[גירסא זאת היא לפי דברי תוס' "והא תנא דבי שמואל"].
אלא לאו
, בהכרח, שהקל וחומר למי כיור אינו משום שמדובר במי כיור מקודשין, אלא במי מעיין
הראויין למי כיור
.
אלמא
מי כיור,
מים חיים נינהו?!
ומתרצינן:
תנאי היא
שנחלקו בדין מי כיור -
דאמר רבי יוחנן: מי כיור
-
רבי ישמעאל אומר, מי מעין הן
.
וחכמים אומרים שאר מימות הן
.
שנינו במשנה:
ערל
שקיבל את הדם פסל את הקרבן.
ודנה הגמרא:
מנלן
שערל פסול לעבודה?
אמר רב חסדא: דבר זה, מתורת משה רבינו לא למדנו
, שלא נכתב פסול ערל בתורה, אלא
מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו
, דכתיב בספר יחזקאל "
כל בן נכר, ערל לב וערל בשר, לא יבא אל מקדשי
".
ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב
"
בהביאכם בני נכר, ערלי
-
לב וערלי
-
בשר, להיות במקדשי לחלל את ביתי
".
תנו רבנן
: "
בן נכר
", האמור בפסוק דלעיל ביחזקאל,
יכול
ב
בן נכר ממש
הכתוב מדבר?
תלמוד לומר
"
ערל לב
", שכל חסרונו הוא מחמת ערלות לבו.
וכיון שבכהן דיבר הכתוב,
אם כן, מה תלמוד לומר
"
בן נכר
"? -
שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים
.
ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר
ואפילו הוא צדיק, וכגון שאינו מל עצמו משום שמתו אחיו מחמת מילה,
מנין? תלמוד לומר
"
וערל בשר
".
וצריכי
למכתב הן ערל לב והן ערל בשר.
דאי כתב רחמנא
רק
ערל בשר
, הוה אמינא, הוא בלבד נפסל
משום דמאיס
.
אבל ערל לב דלא מאיס
גופו,
אימא לא
נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול.
ואי אשמעינן
פסול
ערל לב
, הוה אמינא, הוא לבדו פסול
משום דאין לבו לשמים
.
אבל ערל בשר, דלבו לשמים, אימא לא
נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול. ולפיכך
צריכי
הני תרי קראי.
שנינו במשנה: כהן
טמא
שעבד בקרבן -
פסול
הקרבן. ומדובר בקרבן יחיד, שהרי קרבן ציבור קרב אפילו בטומאה.
אמרו זקני דרום: לא שנו
שטמא העובד בקרבן יחיד פוסל את הקרבן,
אלא
כשהיה הכהן
טמא
-
שרץ
, לפי שלא מצינו בשום מקום שיתכן ריצוי לעבודה הנעשית בטומאת - שרץ.
אבל
אם היה הכהן העובד
טמא מת
, הרי
מתוך שמרצה
כהן טמא - מת בעבודתו
ב
קרבן
ציבור
, לכתחילה,
מרצה נמי
כהן שהוא טמא מת בעבודתו אפילו
ב
קרבן
יחיד
, בדיעבד.
והיינו, נאמר בקרבן פסח [הנחשב כקרבן ציבור כיון שעושים אותו "כל קהל עדת ישראל"], שהוא יקרב "במועדו" הקבוע לו.
ודרשינן מכאן, שכל קרבן ציבור, כיון שזמנו קבוע, הרי הוא קרב אפילו בטומאה, בין שהיו רוב הציבור טמאין, ובין שהיו הכהנים המקריבים טמאין.
וכיון שההיתר להביא קרבן כשהציבור טמאים נאמר רק בטומאת מת ולא בטומאה אחרת, לפי שנאמר בפרשת קרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", דהיינו טומאת מת, לפיכך גם ההיתר להקריב קרבן יחיד על ידי כהן טמא הוא דוקא בטומאת מת, ולא בטומאה אחרת. אלא שריצוי זה הוא רק בדיעבד!
ומקשינן: אם כהן טמא מת יכול לעבוד ולרצות, הרי לכאורה ראוי שגם כהן העובד כשהוא
טמא שרץ, נמי
יהיה מרצה, בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד.
כי
ליתי
, יבוא ויילמד דין כהן טמא שרץ שגם הוא מרצה,
בקל וחומר מטמא מת
-
ומה
כהן
טמא מת
, שטומאתו חמורה,
שטעון הזאה
של מי - פרה
בשלישי ושביעי
, ובכל זאת הרי הוא
מרצה
בעבודתו.
טמא שרץ
, שטומאתו קלה,
שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אינו דין שמרצה?!
ומתרצינן:
קסברי זקני דרום
שהלימוד מ"במועדו", המלמדנו שטומאה הותרה בציבור, מלמדנו גם כי הכהנים שהם
מכפרין
דינם הוא
כמתכפרין
. שהרי גם דין הכהנים המכפרים בהיותם טמאים, וגם דין הציבור המתכפר כשרובם טמאים, נלמד מאותו הכתוב, מ"במועדו". וכיון שאמר הכתוב שהציבור מתכפרין בטומאת מת בלבד, נלמד מכך:
מה מתכפרין
"
טמא מת
",
אין, טמא שרץ, לא
. כמו שהציבור הטמא, מצינו שאמרה תורה שהם מתכפרים רק כשטומאתם היא טומאת מת, ולא כשהם טמאים טומאת שרץ,
אף
הכהנים שהם ה
מכפרין
-
טמא מת, אין, טמא שרץ, לא!
והוינן בה:
מאי קסברי
זקני דרום שאמרו טומאת שרץ לא הותרה בציבור, ולא למדו להתירה בקל וחומר מטומאת מת?
אי קסברי
בדין קרבן פסח,
אין שוחטין
את קרבן הפסח ואין
זורקין
את דמו
על
היחיד שהוא
טמא שרץ
, שאף על פי שבידו לטבול, ולערב הוא יכול לאכול את פסחו, בכל זאת הוא נדחה לפסח שני, אם כן, יקשה:
אמאי לא עבדי ציבור
שנטמאו בטומאת שרץ את קרבן הפסח שלהם
בטומאה
, והרי
הא
נאמר בקרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", ודרשינן במסכת פסחים [סו ב] "איש" ולא ציבור, מלמד הכתוב ש
כל
טומאה
שביחיד
הוא
נדחה
מחמתה לפסח שני,
ציבור
שנטמא בטומאה שכזאת,
עבדי
פסח ראשון
בטומאה!
ואם תאמר שיחיד הטמא בטומאת שרץ הרי הוא נדחה לפסח שני, הרי לפי הכלל הזה, יביאו ציבור שנטמאו בטומאת שרץ את קרבנם בטומאה זאת!
אלא
, בהכרח,
קסברי
זקני דרום,
שוחטין וזורקין
את דמו של קרבן פסח
על
יחיד שהוא
טמא שרץ
, וטובל ואוכל את פסחו לערב.
ולכן, גם באופן שרוב הציבור טמאי שרץ, אין צורך להתיר להם לבוא לעזרה בטומאה, אלא הם משלחים קרבנותיהם לעזרה, וכהנים טהורים מקריבים אותם, וטובלים הטמאים, ואוכלים את קרבנם לערב .
ומעתה, כיון שלא הותרה טומאת שרץ כשהציבור טמא בה, וכיון שדין הכהנים המכפרים נלמד מדין הציבור המתכפרים, נמצא, שאין היתר להקריב קרבן ציבור על ידי כהן הטמא בטומאת שרץ.
ולכן, גם בקרבן יחיד אין היתר להקריבו בכהן הטמא בטומאת שרץ, ואפילו אם עבר והקריב, אין לא ריצוי בדיעבד, כי דין קרבן יחיד נלמד מקרבן ציבור.
אמר עולא: תקע להו
צעק עליהם
ריש לקיש לדרומאי
לזקני דרום: איך יתכן לומר שכהן טמא מת יכול לרצות בעבודתו בקרבן יחיד, בדיעבד?
וכי איזה כח מרובה
מחבירו לדחות את הטומאה - כח הכהנים ה
מכפרין
, או כח הציבור
המתכפרין?
הוי אומר
-
כח המתכפרין!
והראיה שכח המתכפרין עדיף מכח המכפרין:
ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ
, הרי הם
משלחין קרבנותיהן
לעזרה,
ואילו כהן שנטמא בשרץ, אינו מרצה
[שהרי כך אמרו זקני דרום שכהן הטמא בטומאת שרץ ועובד בקרבן יחיד אין הוא מרצה], ונמצא שכח הבעלים המתכפרין, עדיף מכח הכהנים המכפרים!
ואם כן, יש לתמוה על זקני דרום, כיצד מרצה כהן העובד בקרבן יחיד כשהוא טמא מת? והרי
מקום שנטמאו בעלים במת
, אין תקנה למתכפר היחיד, לפי שהלכה היא
שאין
טמאי מת
משלחין קרבנותיהן
לעזרה. ואם כן, אם למתכפרים, שעדיף כוחם, אין אפשרות להביא קרבנותיהן,
אינו דין שכהן
, המכפר,
שנטמא במת
, שכוחו פחות מהמתכפר,
שאינו מרצה
בעבודתו בקרבן יחיד?!
ומתרצינן:
קסברי זקני דרום, טמא מת נמי משלח קרבנותיו!
שיכול טמא - מת לשלוח פסחו לעזרה, וישחטו הכהנים את פסחו, ויזרקו את דמו, ויוצא בכך ידי חובת הקרבת קרבן פסח, על אף שאינו אוכלו. וכיון ששלח את פסחו, והקריבוהו עליו, הרי אף על פי שלא אכלו, הרי הוא פטור מהקרבת פסח שני. כי לדעת זקני דרום, אכילת קרבן הפסח אינה מעכבת את קיום מצות ההקרבה. ובזאת מיושבת קושית עולא, שנלמד קל וחומר מהמתכפר למכפר לפוסלו כשהוא טמת מת - שהרי זקני דרום סוברים שגם מתכפר טמא מת יכול לשלוח קרבנותיו!
ומקשינן: איך יתכן לומר שטמאי מת משלחין קרבנותיהן ויוצאין ידי מצות הקרבת קרבן הפסח?
והכתיב
"
איש איש כי יהיה טמא
-
ועשה פסח בחדש השני
", ואילו לפי זקני דרום הרי יכול הוא לשלוח קרבנותיו בפסח ראשון, ולהפטר בכך מחיוב פסח שני?
ומתרצינן: פסוק זה נאמר רק
למצוה
, ללמד שלכתחילה עדיף שיביא פסח שני בטהרה מאשר לשלח קרבנותיו בהיותו טמא, ולא לאכלו. אבל אם שלח ויצא בכך ידי חובתו בפסח ראשון, שוב אינו צריך להביא קרבן בפסח שני.