טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
זבחים 101b — תלמוד אויף ייִדיש
זבחים 101b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — זבחים 101b
מיד
"
וישמע משה
וייטב בעיניו
".
לא בוש משה לומר
"
לא שמעתי
",
אלא
הודה ואמר "
שמעתי, ושכחתי
".
ומקשינן: כיון שלא אמר אהרן אלא שביום הם אסורים מפני אנינות, אם כן
איבעי להו לשהוייה ולמיכלא לאורתא
[היה להם לאהרן ובניו להשהות את החטאת עד הערב, ולאוכלה]!?
ומשנינן:
טומאה באונס באתה
להם קודם שהספיקו לאוכלה בערב, וכדאמרי רבי יהודה ורבי שמעון "מפני טומאה נשרפה".
ומקשינן:
בשלמא לרבנן
[רבי יהודה ורבי שמעון]
היינו דכתיב
"ואכלתי חטאת
היום
", כלומר, וכי אף ביום הותרה האנינות,
אלא לרבי נחמיה, מאי
"
היום
"? והרי אף בלילה אסורים לאכול, שאם לא כן לא היתה נשרפת!?
ומשנינן:
חובת היום
, כלומר, כך אמר לו אהרן: וכי יכול אני לאכול את החטאת שהיא חובת היום דהיינו שעיר ראש חודש, והרי קדשי דורות היא ולא הותר בה האנינות.
ומקשינן:
בשלמא לרבי נחמיה
, שטענת אהרן היתה, שחובת היום לא הותרה באנינות,
היינו דכתיב
"
הן היום
הקריבו ... ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", כלומר, חטאת זו שקרבה לחובת היום, וכי יכול אני לאוכלה, והרי קדשי דורות היא.
אלא לרבנן
[רבי יהודהורבי שמעון]
מאי
"
הן היום
"!?
ומשנינן:
הכי קאמר
"וכי
הן הקריבו
, הלוא
אני הקרבתי
".
אמר מר
: רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה
היה להם לשלשתן שישרפו
:
ודנה הגמרא:
מאי שלשתן?
ומפרשת: כ
דתניא
, כתיב "
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה
והנה שורף"; וכך מתבאר הכתוב:
"
שעיר
",
זה שעיר
חטאת
של נחשון
שהיה ראשון הנשיאים להקריב, ובכללו שעיר חטאת.
"
החטאת
",
זו חטאת יום שמיני
.
"
דרש משה
",
זה שעיר
חטאת
של ראש חודש
.
יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר
בלשון יחיד "
והנה שורף
". הרי למדנו,
אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו
.
"
דרש דרש
",
שתי דרישות, למה?
אמר להו
משה לאהרן ובניו:
מפני מה חטאת זו
, של ראש חודש,
נשרפה ואלו
[שתי החטאות האחרות]
מונחות?
והיינו שתי דרישות: א. למה זו נשרפה. ב. למה האחרות מונחות ואינכם אוכלים אותן.
מוסיפה הברייתא לפרש:
ואיני יודע איזהו
חטאת שעליו הכתוב אומר "והנה שורף"?
כשהוא אומר
"
ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה
", הרי למדנו:
איזה היא שנשא עוון העדה, הוי אומר זה שעיר של ראש חודש
, שהוא מכפר על העדה על טומאת מקדש וקדשיו.
כאן שבה הגמרא לדיון שבין רבי נחמיה לרבי יהודה ורבי שמעון, ומקשה:
הרי
שפיר קאמרי ליה
רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה: כיצד אתה אומר שמפני אנינות נשרפה, והרי אם כן במה שונה דין חטאת ראש חודש שנשרפה, לשאר החטאות שלא נשרפו!?
ומשנינן:
רבי נחמיה לטעמיה, דאמר: קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות
, ושאר החטאות קדשי שעה הן, ולכן לא נשרפו.
מוסיפה עוד הברייתא לפרש את המשא ומתן שבין רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה:
אמר מר
: רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: מפני טומאה נשרפה, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה,
היה להם לאכלה לערב
:
ומקשינן:
שפיר קאמרי ליה
רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה!?
ומשנינן:
קסבר
רבי נחמיה אף
אנינות לילה דאורייתא
היא, ולא יועיל להניחה לערב. עוד שנינו בברייתא:
דבר אחר
, כך אמרו לו רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה: אם אתה אומר מפני אנינות נשרפה,
והלא פינחס היה עמהן
שיאכלנה שלא באנינות:
ומקשינן:
שפיר קאמרי ליה
רבי יהודה ורבי שמעון לרבי נחמיה!?
ומשנינן:
סבר לה
רבי נחמיה,
כהא דאמר רבי אילעי!
דאמר רבי אילעי אמר רבי חנינא: לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.
דכתיב
[במדבר כה] "
והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם
". ומשמע שמשם ואילך היה כהן.
רב אשי אמר
: לא נתכהן פנחס
עד ששם שלום בין השבטים
לאחר שכמעט היתה ביניהם מלחמה, כאשר הקימו בני גד ובני ראובן מזבח ליד הירדן.
שנאמר
[יהושע כב] "
וישמע פינחס הכהן ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל
אשר אתו את הדברים אשר דיברו בני ראובן ובני גד ובני מנשה, וייטב בעיניהם",
ולא מצינו עד כאן שתתייחס הכהונה לפינחס עצמו, אלא "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שייחס הכתוב את הכהונה לאהרן ולא לפנחס.
ומקשינן:
ואידך
, רב אשי,
נמי, והכתיב
"
והיתה לו ולזרעו אחריו
", הרי שנתכהן במעשה זמרי, ולא כרב אשי הסובר: עד ששם שלום בין השבטים!?
ומשנינן:
כי כתיב ההוא
, "והיתה לו ולזרעו אחריו",
בברכה הוא דכתיב
, כלומר, בירכו שלא תיפסק הכהונה מזרעו, אבל עדיין לא נתכהן.
ומקשינן:
ואידך
, רבי אילעי בשם רבי חנינא, הסובר כי משהרגו לזמרי נתכהן פנחס,
נמי, הא כתיב
"
וישמע פינחס הכהן
". הרי שנתכהן רק מששם שלום בין השבטים!?
ומשנינן:
ההוא
קרא ד"וישמע פנחס הכהן"
ליחס זרעו אחריו הוא דאתא
, כלומר, מימי משה נתכהן, וכששם שלום נתייחס ליקרא כהן ולייחס זרעו במעלות כהונה להיותם כהנים גדולים, שכן מצינו שלא היו כהנים גדולים אלא מפנחס.
אמר רב: משה רבינו כהן גדול היה, וחולק בקדשי שמים
[נוטל חלק בקדשים],
שנאמר
במילואים [ויקרא ח]: "ויקרב את האיל השני איל המלואים. ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה'
מאיל המלואים למשה היה למנה
", ולשון "מנה" משמע לשון חלוקה ככהנים.
מיתיבי
מן הברייתא ששנינו לעיל בעמוד א: "שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה.
והלא פינחס היה עמהן
", שהוא יכול היה לאכול את החטאת בשמיני למילואים,
ואם איתא
כדברי רב שמשה רבינו היה כהן וראוי לאכול בקדשים,
לימא
"
והלא משה רבינו היה עמהן
" שיאכל את החטאת, ולמה נשרפה!?
ומשנינן:
דילמא שאני משה
שלא היה יכול לאכול משום
דטריד בשכינה
להיות בהר מבוקר עד ערב.
דאמר מר: משה בהשכמה עלה
להר בימי מתן תורה,
ובהשכמה ירד
לקדש את העם ולהשיב את דברי העם אל ה', כמבואר בפרשת יתרו; הרי שהיה משה טרוד.
מיתיבי
מהא דתניא: כתיב גבי בעל מום [ויקרא כא כב]: "
לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל
".
אם נאמרו קדשי קדשים, למה נאמרו קדשים קלים? ואם נאמרו קדשים קלים למה נאמרו קדשי קדשים?
, כלומר, למה הוצרך הכתוב לפרט, ולא אמר "מן הקדשים יאכל"?
אילו לא נאמר
שבעל מום אוכל
קדשים קלים, הייתי אומר, קדשי קדשים
בלבד
הוא דאוכל
בעל מום,
שהרי הותרו
קדשי קדשים
לזר
כדמפרש ואזיל,
ו
לפיכך הותרו גם
להן
[לבעלי מום], אבל
קדשים קלים
, שלא מצינו בהם היתר לזרים,
לא יאכל
.
ואילו לא נאמרו קדשי קדשים
שבעל מום אוכל אותם,
הייתי אומר, בקדשים קלים יהא אוכל, שהן קלים
, אבל
בקדשי קדשים לא יהא אוכל
,
לכך נאמרו קדשי קדשים, ולכך נאמרו קדשים קלים
.
קתני מיהא
בברייתא:
שהרי הותרו
, קדשי קדשים,
לזר ולהן
, והרי
מאי זר
, היכן מצינו שהותרו קדשי קדשים לזר, וכי
לאו
היינו
משה
, שהותר לו בימי המילואים לאכול את החזה של איל המילואים שהיה קדשי קדשים!? ואם כן הרי מבואר שמשה זר היה ולא כהן כדברי רב!?
אמר
תירץ
רב ששת: לא
כאשר פירשת שהותרו קדשי קדשים לזר במילואים, אלא שהותרו קדשי קדשים לזר
בבמה
בשעת היתר הבמות, כי בבמה עובדים הזרים והם אוכלים,
ו
ברייתא זו היא
כדברי האומר יש מנחה בבמה
ואוכלים אותה זרים. שאם כדעת הסובר "אין מנחה בבמה" הרי לא תמצא קדשי קדשים שייאכלו בבמה, כי חטאת ואשם, הנאכלים לכהנים במקדש, לכולי עלמא אין מקריבים בבמה, כמבואר לקמן קיז ב.
מיתיבי
לרב הסובר שמשה רבינו כהן היה, מהא דתניא:
אדם שהופיע בעורו נגע צרעת, הרי הוא מובא אל הכהן כדי שיראה אם נגע צרעת טמא הוא. הכהן בלבד הוא הקובע ומחליטו כמצורע. ולפעמים מסגיר הכהן את המצורע שבעה ימים לראות את התפתחות הנגע, ואחר כך פוטרו או מחליטו כמצורע. וכן משנרפא נגע הצרעת מן הצרוע, הכהן בלבד הוא שמטהרו.
כתיב [במדבר יב]: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. והענן סר מעל האהל, והנה מרים מצורעת כשלג. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת".
מרים
כשנצטרעה
מי הסגירה?
אם תאמר: משה הסגירה
, אי אפשר, שהרי
משה זר הוא
,