יומא 66a — תלמוד אויף ייִדיש

ואם נתעברה

השנה,

נתעברה ל

טובת ה

מוכר,

שיכול לגאול את השדה עד שיגיע אותו החודש שהיתה המכירה [כעבור 13 חודשים].

וכל מקום שנאמר בתורה "שנה" למדים מ"שנה תמימה" האמורה לענין בתי ערי חומה.

הלכך, לדעת רבי יש אופן שעד יום הכיפורים הבא השעיר לא יפסל מדאורייתא משום חטאת שעברה שנתה, וכגון, שהקדישו את השעיר ביום השמיני ללידתו שחל בערב יום הכיפורים, בשנה פשוטה [שאינה מעוברת]. וכאשר יגיע יום הכיפורים הבא, עדיין לא ימלאו לשעיר 365 יום, כמנין ימות שנת החמה [ובאופן הזה אין איסור מדאורייתא להקריב את השעיר, אבל חכמים גזרו שמא יקריב שעיר שעברה שנתו].

ומקשינן:

התינח

התירוץ הזה אמנם מתרץ לענין ה

שעיר

שאסור להקריבו לאחר שעברה שנתו. אבל לענין ה

פר

שהוא בן שלש שנים,

מאי איכא למימר

, מדוע אין אומרים שיקרב לשנה הבאה?

ומתרצינן: חכמים גזרו

גזירה

שאסור להקריב את ה

פר אטו

[שמא] יקריבו גם את ה

שעיר.

ותמהינן:

ו

כי

משום גזירה ימות?!

די היה שנאמר שהפר ירעה [ויביאו אחר בדמיו]!

ועוד,

אפילו לענין השעיר קשה: הרי

חטאת שעברה שנתה לרעיה אזלא

[תרעה עד שתסתאב ולא תמות]!

דאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה

אין פסול גמור בגופה, אלא

רואין אותה

[בכל מקום שהיא]

כאילו היא

חטאת כשרה ש

עומדת בבית הקברות

ואין הכהן יכול להכנס לשם ולהקריבה. כלומר, אמנם אי אפשר להקריב חטאת שעברה שנתה, אבל אין דיחוי גמור בגופה [אלא שנפסלה על ידי ששהו מלהקריבה.

ו

לכן אין היא מתה, אלא

רועה.

ואם כן קשה: מדוע אמר רבי יהודה ששעיר שאבד ימות? הרי אם גזרו שמא יקריב את השעיר לאחר שנתו, היה ראוי לומר שירעה עד שיסתאב כדין חטאת שעברה שנתה!

אלא אמר רבא

תירוץ אחר:

חכמים גזרו

גזירה

שאסור להקריב את הפר והשעיר לשנה הבאה

משום

שחששו ל

תקלה

כדלהלן:

דתניא: אין מקדישין

שום דבר בזמן הזה, מפני שסתם הקדש לבדק הבית. ואין לו תקנה בזמן שאין בית המקדש קיים [וחששו לתקלה כדלהלן].

ואין מעריכין

. אין אומרים "ערכי עלי" בזמן הזה, מפני שהאומר כך חייב להביא להקדש דמים לפי הערך הקצוב בתורה, ואין לו תקנה בזמן שאין בית המקדש קיים.

ואין מחרימין

. אין אומרים "דבר זה חרם"

בזמן הזה,

מפני שברייתא זו סוברת שהאומר "דבר זה חרם" [ולא פירש שיהיה חרם לכהנים], סתם חרמים לבדק הבית הן, ואין לו תקנה.

ואם הקדיש והעריך והחרים

בזמן הזה, אזי

\- אם הקדיש

בהמה,

הרי זו

תיעקר

[כפי שיבואר להלן]. ואם הקדיש

מעות וכלי

מתכות, יוליך

[

הנאה

]

לים המלח

כדי שיאבדו שם ולא יוכלו ליהנות מהם.

ואי זהו עיקור

שאמרנו בענין בהמה?

נועל דלת לפניה והיא מתה מאליה

[מפני שחששו שמא יבוא בה לידי תקלה].

והוינן בה:

תקלה דמאי

לאיזה תקלה חששו חכמים [בפר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו, ובהקדשות בזמן הזה]?

אי

אם חששו ל

תקלה דהקרבה,

שאם ישהה אותם יבוא להקריבם שלא כדין, [פר ושעיר בשאר ימות השנה. ושאר הקדשות בזמן הזה]. אם כן קשה:

אפילו כל

קרבנות שדינם ל

רעיות, נמי!

גם בהם נגזור שמא יבואו להקריבם באיסור! ולמה אמרו שירעו עד שיסתאבו?

ו

אי

חששו ל

תקלה דגיזה ועבודה

, שאם ישהה אותם יבוא ליהנות מהם מגיזת צמרם, או שיעבוד בהם באיסור. אם כן קשה:

אפילו כל

קרבנות שדינם ל

רעיות, נמי

. גם בהם נגזור [שמא יבואו ליהנות מהם באיסור בגיזה ועבודה]! ולמה אמרו שירעו עד שיסתאבו?

ומתרצינן:

לעולם

חששו ל

תקלה דהקרבה

שמא יקריב את הפר והשעיר שלא בזמנם [וכן שאר קרבנות בזמן הזה ].

ו

אולם בשאר קרבנות שדינם לרעות לא גזרו.

משום ש

הנך דלאו בני הקרבה נינהו

, שאר הקרבנות הרועות אינם עומדות להקרב בעצמן, אלא לאחר שיפול בהם מום יביא קרבנות אחרים בדמיהן, הלכך

לא טריד בהו

, אין הבעלים מהרהרים על הקרבתם, אלא מסיחים את דעתם מלהקריבם. ואין חשש שמא יבוא בהם לידי תקלה.

אבל

הך

הפר והשעיר

דבת הקרבה היא

שהם עצמם ראויים להקרבה,

טריד בה

במחשבה להקריבם, וחששו שמא יבוא להקריבם לפני שיגיע יום הכיפורים הבא. ולכן גזרו שימותו.

[וכן שאר הקרבנות בזמן הזה, אין בהם פסול אלא שאין מזבח להקריבם, הלכך דעתו עליהם כל שעה, מפני שהוא חושב מהרה יבנה בית המקדש ואקריבם. וכיון שדעתו עליהם יבוא להקריבם שלא כדין. ולפיכך ימותו ].

ו

גזירת

תקלה עצמה, תנאי היא

חלקו תנאים אם יש גזירה כזאת:

דתניא חדא

, שנו בברייתא אחת: קרבן

פסח שלא קרב ב

פסח ראשון [בי"ד ניסן] הרי זה ימכר לטמא או למי שהיה בדרך רחוקה ו

יקרב ב

פסח

שני.

[בי"ד אייר] ואם לא קרב

בשני, יקרב לשנה הבאה.

ותניא אידך

, ושנו בברייתא אחרת: אם לא קרב בשני

לא יקרב

לשנה הבאה.

מאי לאו בתקלה פליגי

. האם לא בגזרת תקלה נחלקו הברייתות? שמי ששנה את הברייתא הראשונה [שיקרב לשנה הבאה] אינו חושש לתקלה, ואילו השונה את הברייתא השניה חשש לתקלה!

ודחינן:

לא

נחלקו בגזירת תקלה. אלא

דכולי עלמא

[הכל מודים] ש

לא חיישינן לתקלה, והכא בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי

ושתי הברייתות שהבאנו נחלקו במחלוקת רבי ורבנן שנחלקו מה היא השנה שהוזכרה בתורה:

ולא קשיא

[אין להקשות מברייתא אחת על חברתה]:

הא

הברייתא הראשונה [שאם לא קרב בפסח שני יקרב לשנה הבאה] סוברת כשיטת

רבי.

ששנה שהוזכרה בתורה היא שנת החמה [שהיא ארוכה משנת הלבנה ב -11 ימים], הלכך אף על פי שקרבן הפסח שעברה שנתו פסול, בכל זאת יש אופן שאפשר להקריב את הפסח בשנה הבאה, [כגון שהקדישו ביום השמיני ללידתו שחל בי"ד ניסן. ונמצא שבי"ד ניסן שבשניה הבאה עדיין לא עברה עליו שנת החמה].

ואילו

הא

הברייתא השניה [שאם לא קרב בשני לא יקרב לשנה הבאה] סוברת כשיטת

רבנן,

ששנה שהוזכרה בתורה היא י"ב חודשי הלבנה מיום ליום. הלכך לעולם פסח של שנה אחת אינו קרב בשנה שאחריה, מפני שעברה שנתו, ונפסל.

ומקשינן:

והתניא

והרי שנינו [בהמשך הברייתות]

וכן המעות.

בברייתא הראשונה שנו שמעות שהופרשו לקנות בהם פסח, ולא קנו בהם בשנה אחת, יקנו בהם פסח ויקרבו בשנה הבאה. ובברייתא השניה שנו שלא יקרבו לשנה הבאה.

והרי מעות שעברה עליהם שנה אינן נפסלות, ומדוע שנו בברייתא השניה שלא יקרבו לשנה הבאה?

אלא, לאו, שמע מינה

, ש

בתקלה פליגי

[נחלקו]. והברייתא השניה סוברת, שבין הפסח ובין המעות לא יקרבו לשנה הבאה, משום חשש תקלה!

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שנחלקו תנאים בגזרת תקלה.

מתניתין:

משנתנו חוזרת לעסוק בסדר עבודת יום הכיפורים. בפרק הקודם [נח, ב] סיים התנא לערוך את סדר מתן הדם של הפר והשעיר. וממשיך התנא ועורך את סדר העבודות שנעשו אחר כך:

בא לו

הכהן הגדול

אצל שעיר המשתלח.

שהיה עומד כנגד השער המזרחי של העזרה,

ו

היה סומך את

שתי ידיו עליו ומתודה.

וכך היה אומר

בוידויו:

אנא השם

חטאו עוו פשעו

לפניך עמך בית ישראל

.

אנא השם

כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך

בית ישראל

.

ככתוב בתורת משה עבדך, לאמר

:

[ויקרא טז]

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפרש

[י' - ה' - ו' ה'],

שהוא יוצא מפי כהן גדול

-

היו כורעים ומשתחוים, ונופלים על פניהם. ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ולאחר שסיים הכהן הגדול את וידויו של השעיר,

מסרו למי שהיה מוליכו

לעזאזל.

ו

הכל כשרין להוליכו

ואפילו זרים.

אלא שעשו

להם

הכהנים גדולים

מנהג של

קבע

למסרו בידי כהנים בלבד,

ולא היו מניחין את ישראל להוליכו

. .

אמר רבי יוסי: מעשה והוליכו

אדם ששמו

ערסלא, וישראל היה

[ומכאן הוכיח רבי יוסי שהיו מניחים גם לישראלים להוליכו ].

וכבש

[גשר]

עשו לו

למי שהיה מוליך את השעיר, ודרך אותו הכבש היה יוצא אל מחוץ לעזרה וחוץ לירושלים, כדי שלא יוכלו לגעת בו,

מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו

ומזרזים אותו,

ואומרים לו טול

את השעיר מהר

וצא

מכאן.

טול

מהר

וצא,

ואל תשהה את עונותינו אצלנו עוד.

גמרא:

שנינו במשנה: וכך היה אומר [כשהתודה על השעיר]: חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל.

ואילו "בני אהרן עם קדושך" לא קאמר

. ולא היה הכהן הגדול מזכיר את עונות הכהנים בשעה שהתודה על השעיר.

מאן תנא

. מי הוא התנא ששנה את משנתנו [שלא הזכיר את עונות הכהנים על השעיר]?

אמר רבי ירמיה

: משנתנו

דלא כרבי יהודה

היא.

דאי

שהרי אם תרצה להעמיד את משנתנו

כרבי יהודה

קשה:

הא אמר

רבי יהודה [לעיל סא, ב]:

יש להם

לכהנים

כפרה בשעיר המשתלח.

ואם כן מדוע הכהן הגדול לא היה מזכיר את עונות הכהנים בוידוי השעיר?

אלא בעל כרחך שמשנתנו חולקת על דעת רבי יהודה [וסוברת כרבי שמעון שאין הכהנים מתכפרים אלא בפר החטאת של הכהן הגדול].

אביי אמר: אפילו

אם

תימא

[תאמר] שמשנתנו כ

רבי יהודה

היא, אין להקשות מדוע לא הזכיר הכהן הגדול את הכהנים בוידוי השעיר: שהרי, וכי

אטו

[שמא]

הכהנים לאו בכלל "עמך ישראל נינהו

[הן]?! ומאחר שהזכיר את "עמך ישראל" בוידוי, ממילא גם הכהנים בכלל זה!

שנינו במשנה:

מסרו למי שהיה מוליכו

לעזאזל. והכל כשרין להוליכו.

תנו רבנן

ברייתא המבארת את מקור דברי משנתנו שהכל כשרים להוליכו:

נאמר [ויקרא טז כא] בענין השעיר המשתלח: "ושלח ביד איש עתי המדברה". ודרשו חכמים בברייתא:

"איש"

-

להכשיר את הזר

ואין צריך כהן.