יומא 50b — תלמוד אויף ייִדיש

לדברי

רבי מאיר

האומר

במשנה שהובאה בעמוד א:

פר

של

יום הכפורים

הוא

קרבן יחיד

-

האם הוא

עושה תמורה

[לקח בהמת חולין ואמר: זו תחת זו, האם "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"],

או אינו עושה תמורה

[ומפרשת הגמרא לקמן מה הוא יסוד הספק]?

ומדקאמר רבי אלעזר: "לדברי האומר", וכי

לאו מכלל דאיכא למאן דאמר: ד

קרבן

ציבור

הוא [ולדעת תנא זה אין מקום לספק, שהרי אין תמורה בקרבן ציבור]?!

ודחינן:

לא

תידוק: מכלל דאיכא למאן דאמר: קרבן ציבור הוא, אלא כך תידוק:

מכלל דאיכא למאן דאמר: ד

קרבן

שותפין

הוא, [ולדעתו, אין מקום לספק כי אין תמורה בקרבן שותפות].

גופא, בעי רבי אלעזר: לדברי האומר: פר יום הכפורים קרבן יחיד, עושה תמורה או אינו עושה תמורה?

ותמהינן: וכי

מאי קא מיבעיא ליה

לרבי אלעזר?!

שהרי ודאי פשיטא לן שאחיו הכהנים מתכפרים בו, וקרבן השותפין הרי אין עושה תמורה, ומה יש להסתפק בזה [רש"י]?!

[רש"י:

אי נימא

]

ד

הכי קא מיבעיא ליה:

אי

[האם]

בתר מקדיש

הכהן הגדול שהקדישו משלו

אזלינן

, והוא הנקרא בעל הקרבן לענין תמורה, וכיון שהקדישו יחיד משלו ולא משל שותפות, הרי שהקרבן עושה תמורה?

אי בתר מתכפר

הוא וביתו ואחיו הכהנים -

אזלינן,

והם הנקראים בעלי הקרבן לענין תמורה, והואיל והרבה מתכפרין בו הרי יש לו שותפות של בעלים הרבה, ואינו עושה תמורה?

הרי אי אפשר לפרש כן, כי

פשיטא דבתר מתכפר אזלינן

-

ד

הרי

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

:

א. חילוק יש בפדיון הקדש בין בעלים הפודים את הקדשם, לאחרים הפודים; שהבעלים מוסיפים חומש על פדיונם, ואילו אחרים אין מוסיפין חומש; ודין זה הוא בין בקדשי בדק הבית העומדים מתחילה לפדיון, ובין קרבנות שנפל בהם מום והרי הם נפדים.

ב. אין יכול לעשות תמורה אלא הבעלים, אבל אדם אחר אינו יכול להמיר.

ג. התורם את תרומתו, בידו לתיתה לכל כהן שירצה, ואף יש לו בכך טובת הנאה מישראל שאומר לו: הא לך סלע זה, ותן תרומה זו לבן בתי שהוא כהן.

א. הקדיש אדם בהמה על מנת שיתכפר בו אחר ויצא בו ידי חובתו [רש"י]; הרי -

המקדיש

הוא הנקרא "בעלים" לענין פדיון, והרי זה

מוסיף חומש

כשפודהו לכשהומם; אבל האחר שמתכפר בקרבן זה, אינו אלא כשאר אדם, ואינו מוסיף חומש -

והטעם: דכתיב: ואם "המקדיש" יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, הרי למדנו "מקדיש" מוסיף חומש ולא מתכפר.

והמתכפר

ולא המקדיש הוא זה ש

עושה בה תמורה

, כי הוא הנקרא "בעל הקרבן" לענין תמורה. ב.

והתורם משלו על

כרי

של חבירו

כדי להתירו, הזכות לתת את התרומה לכל כהן שירצה, שלו היא - ולפיכך:

טובת הנאה שלו

, שאם בא ישראל ואמר: הא לך סלע זה ותן תרומה לבן בתי כהן - שלו הוא הסלע, שהרי יש בידו ליתנו לכל כהן שירצה [רש"י].

והטעם: שהרי נאמר: כי "תכלה לעשר" את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, "ונתתה ללוי" וגו', הרי שתלה הכתוב את הנתינה במי שמעשרה משלו.

הרי למדנו: כי לענין תמורה המתכפר הוא שנקרא בעל הקרבן, והוא הדין לענין בעייתו של רבי אלעזר בתמורה, המתכפר הוא זה שנחשב "בעל הקרבן", וכיון ששותפים הם, אינו עושה תמורה, [נתבאר על פי משמעות לשונו של רש"י, וראה הערה ].

ומפרשינן:

לעולם פשיטא ליה

לרבי אלעזר

דבתר מתכפר אזלינן, והכי קא מיבעיא ליה

: האם

אחיו הכהנים

וביתו של הכהן המתכפרים בפר -

בקביעותא מתכפרי

[כפרתם קבועה] כלומר: כשאר המתכפרים שהפרישו אחרים עליהם קרבן, שהקנו להם הבהמה לכפרה, אף כאן נקנה להם חלק בו, "והויא לה חטאת השותפין לענין תמורה" [לשון רש"י] -

או דילמא

: אחיו הכהנים וביתו [תוספות] רק

בקופיא מתכפרי

[כפרתם צפה], כלומר: אין כפרתן קבועה בו אלא צפה על גב כפרת כהן גדול כדבר הצף על המים, "ואין הקרבן נקרא על שמם וקרבן יחיד הוא" של הכהן הגדול לענין תמורה [רש"י]

תא שמע

:

חומר בזבח

שקדושתו באה לו על ידי הקדש של הבעלים [תחילת הקדש] -

מבתמורה

של אותו זבח;

וחומר ב

קרבן שקדושתו באה לו על ידי

תמורה

-

מבזבח

, כדמפרש ואזיל:

חומר בזבח

מבתמורה: א.

שהזבח

כדמפרש ואזיל באיזה זבח מיירי הברייתא -

נוהג ביחיד ובצבור

.

ב.

ו

הזבח

דוחה את השבת ואת הטומאה

,

ג.

ו

הזבח

עושה תמורה

.

מה שאין כן בתמורה

, שהתמורה אינה בציבור; ואין הקרבת התמורה דוחה את השבת ואת הטומאה, כי הרי אין קבוע זמן להקרבתה; ואין עושה את אחרים תמורה, כיון דכתיב: והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ודרשינן: "הוא ותמורתו" ולא תמורת תמורתו.

חומר בתמורה מבזבח

:

שהתמורה חלה על בעל מום קבוע

, ומתקדשת הבהמה בקדושת הגוף,

ו

הועילה לה קדושה זו: שאם בא לחללה,

אינה יוצאה לחולין

להיות מותרת

ליגזז

צמרה

וליעבד

[לעשות בה עבודה]; ואינה מותרת אלא בשחיטה ואכילה בלבד.

מה שאין כן בזבח

שהיה בעל מום בשעת ההקדש [קדם מומו להקדשו], שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, ונפדה ויוצא לחולין לגמרי, ואפילו גיזה ועבודה מותרין; [ואם קדם הקדישו למומו, אף הוא אינו מותר על ידי פדיון בגיזה ועבודה].

והשתא מוכחינן כי פר של יום הכפורים עושה תמורה, שהרי:

האי זבח

שמיירי בו הברייתא

היכי דמי?

אילימא

בזבח

דיחיד

אי אפשר לפרש כן:

שהרי

מי דחי

זבח דיחיד

שבת וטומאה?!

ובברייתא הרי קתני: חומר בזבח שדוחה את השבת ואת הטומאה.

אלא

תבוא לפרש: בזבח

דצבור

מיירי הברייתא; והרי אף זה אי אפשר:

שהרי

מי

[וכי]

עושה

זבח דצבור

תמורה?!

ובברייתא קתני: ועושה תמורה.

אלא לאו

, כלומר: וכי אין מוכרח לפרש שהברייתא מיירי בזבח

דפר

יום הכפורים, כיון שבו שייך שפיר כל מה שמבואר בברייתא:

"ונוהג ביחיד ובציבור", כיון שחטאת הוא, והחטאת הרי נוהגת ביחיד ובציבור.

"ודוחה את השבת ואת הטומאה

", כיון

דקביע ליה זמן

ביום הכפורים ואין לו תשלומין, וכל קרבן שזמנו קבוע הרי הוא דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו בקרבן יחיד כמו שנתבאר בעמוד א.

ועושה תמורה

משום

ד

יש לומר דקסבר האי תנא

קרבן יחיד הוא

.

הרי למדנו: פר של יום הכפורים עושה תמורה, ונפשטה בעייתו של רבי אלעזר.

אמר

דחי

רב ששת: לא

כאשר אמרת: ברייתא זו מיירי בפרו של אהרן ביום הכפורים, אלא

באילו של אהרן

ביום הכפורים, שקרבן זה שאין מתכפר בו אלא אהרן הרי ודאי עושה תמורה.

הכי נמי מסתברא

כדפירשה רב ששת דבאילו של אהרן - שהוא קרבן עולה - מיירי הברייתא, ולא בפרו של אהרן שהוא קרבן חטאת:

דאי סלקא דעתך

: ב

פרו

של אהרן שחטאת היא - מיירי הברייתא, היכי קתני בברייתא: חומר בזבח מבתמורה שהזבח דוחה את השבת ואת הטומאה מה שאין כן בתמורה?! -

וכי אטו

תמורה דפר

שהוא חטאת,

שבת וטומאה הוא דלא דחיא, הא בחול מקריב קרבה?!

ו

הא תמורת חטאת היא, ותמורת חטאת

הרי

למיתה אזלא

ולא להקרבה, שהרי היא מחמש חטאות המתות.

ודחינן להכרח שהכריחה הגמרא דלא מיירי הברייתא בפרו של אהרן:

לא

כאשר אמרת, אלא

לעולם

יש לומר דב

פרו

של אהרן מיירי, והא דקשיא לך היכי קתני: חומר בזבח "מבתמורה", שהתמורה אינה קריבה בשבת ומשמע כי בחול היא קריבה, לא תיקשי:

כי

מאי

חומר בזבח מב

"תמורה

" דקתני בברייתא, לא כפי שהבננו עד עתה כי הכוונה לתמורת אותו זבח -

אלא:

שם תמורה

כלומר: אותם דברים הנוהגים בזבח דהיינו בפרו של אהרן, אינם נוהגים בדבר ששמו תמורה, שהתמורה אף כשהיא קריבה - כגון תמורת עולה - אינה דוחה את השבת ואת הטומאה.

ותמהינן: והרי כל השקלא וטריא של הגמרא עד עכשיו, היתה מתוך הנחה כי הברייתא מדברת בזבח אחד שבו יש את כל הפרטים האמורים הברייתא, ומתוך כך הוצרכנו לידחק כי הברייתא מיירי בפרו של אהרן או באילו; וולדבריך תיקשי:

אי הכי

ש"תמורה" האמורה בברייתא אינה בהכרח תמורה מסוימת, ויש לפרש "שם תמורה" -

הרי

"זבח" נמי

יש לפרש, כי אין הכוונה לזבח מסוים, וכוונת הברייתא לומר, כי בתוך הדברים שיש עליהם

"שם זבח

" יש את כל החומרות שנאמרו בברייתא, חלקם בזבח זה וחלקם בזבח אחר, והכי קאמר:

חומר בזבח, שיש מהם מי שנוהג הן ביחיד והן בציבור -

ויש זבחים שדוחים את השבת ואת הטומאה כגון קרבן ציבור או קרבן יחיד שזמנו קבוע -

ויש זבחים שעושים תמורה -

מה שאין כן בכל דבר ששמו "תמורה" שאין דברים אלו נוהגים בו.

ומשנינן: כי

"שם זבח

" יש להוכיח מן הברייתא עצמה ד

לא קתני

, אלא אדרבה בזבח מסויים מיירי הברייתא -

ממאי?

מדקתני

בברייתא:

"חומר בתמורה, שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואינה יוצאה לחולין ליגזז וליעבד

מה שאין כן בזבח" -

ואי סלקא דעתך: מאי זבח "שם זבח

", אם כן, על כרחך כוונת הברייתא כי אין שום זבח, שהקדושה חלה בו על בעל מום קבוע ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד -