יומא 47b — תלמוד אויף ייִדיש

וב

קמיצת מנחת

מחבת ומרחשת

[או מאפה תנור - תוספות יום טוב מנחות פ"א], שהן מיני טיגון שהן אפויות תחילה, וחוזר ופותתן ואחר כך קומץ, וקשה קמיצתם יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם [רש"י ].

כיצד יעשה שלא יהא הקומץ מבצבץ ויוצא מחוץ למלוא קומצו: הרי זה

מוחק

[מסיר] - את הבירוצים המבצבצים ויוצאים -

בגודלו מלמעלה, ובאצבעו

ה

קטנה

[הזרת]

מלמטה

.

וזו היא עבודה קשה שבמקדש

, לדקדק, שלא ישאר בקומצו אלא הקומץ, לא חסר ולא יותר, [רש"י מנחות יא א]. ותמהינן: וכי אטו

זו היא

עבודה קשה שבמקדש,

ותו לא

[אין עבודות קשות נוספות במקדש]?!

והא איכא מליקה

של עוף, שאף עליה שנינו בברייתא: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?!

והא איכא

נמי

חפינה

שניה שבבית קדשי הקדשים, שאף עליה שנינו בברייתא לקמן: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?! [ראה לקמן הערה 34]

אלא

כך תאמר:

זו

קמיצת המחבת והמרחשת -

היא

אחת

מעבודות קשות שבמקדש

.

אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה

:

סולת הנכנס

בין הביניים

[בין אצבעותיו של הכהן] בשעת קמיצה,

מהו

, האם הוא בכלל הקומץ, או לא [ראה הערה ]?

אמר

פירש

רב פפא: דגוואי

[מה שנראה בפנים, ת"י]

לא תיבעי לך, דודאי קומץ הוא

.

ו

דבראי

[מה שנראה בחוץ, ת"י] נמי

לא תיבעי לך, דודאי שיריים הוא

.

כי תיבעי לך: דביני ביני

, כלומר: מה שבין האצבעות ממש, שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים [ריטב"א] -

מאי

הוי, קומץ או שיריים?

אמר רבי יוחנן: הדר פשטה רבי יהושע בן עוזאה: בין הביניים ספק נינהו

; ומקטיר מספק אף את בין הביניים!

ומפרשינן:

היכי עביד

, כיצד יקטיר את שניהם?

אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה

[לבדו] -

תחילה, והדר

[ושוב] מקטיר את מה שהיה

בין הביניים

.

דאי אמרת

: יקטיר את

בין הביניים ברישא

קודם שהקטיר את הקומץ, הרי

דילמא שיריים נינהו, והוו להו

השיריים שנשארו:

שיריים שחסרו בין קמיצה

[

להקטרה

];

ו

הרי

אמר מר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין עליהן את הקומץ

!.

ותמהינן:

אי הכי

[ראה הערה ], הרי

השתא נמי

שמקטיר את הקומץ תחילה - שוב לא יוכל להקטיר את בין הביניים אחריו?! כי שמא בין הביניים שיריים הוא, ו

איקרי כאן

[קורא אני על דבר זה]:

כל שממנו לאשים

[מאחר שנתת לאש את כל משפטו, רש"י ],

הרי הוא

מה שנותר -

ב"בל תקטירו";

והואיל ואפשר שכבר הוקטר כל משפט המנחה, הרי שוב אי אפשר להקטיר את בין הביניים?!

ולמדו חכמים דין זה ממאמר הכתוב: [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד'. [קרבן ראשית תקריבו אותם לד', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח]; ודרשו חז"ל: "לא תקטירו ממנו אשה לד'", לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש.

אמר

משני

רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי

: לא יקטיר את בין הביניים לשם הקטרה, כדי שלא יעבור מספק על "בל תקטירו

";

אלא

דמקטיר ליה

לבין הביניים

לשום עצים

בעלמא - וכך יעשה: יקטיר את בין הביניים על המזבח, ויאמר: אם קומץ הוא, והרי עדיין לא נקטר כל משפטו לאשים, הריני מקטירו לשום קומץ; ואם שיריים הם, הרי זה כאילו היו עצים בעלמא.

ו

כרבי אליעזר

, המתיר להקריב דבר שניתן ממנו לאשים - לשום עצים.

ד

הכי

תניא

גבי אברי חטאת העומדים לאכילה, שנתערבו - אחר הקטרת האימורין - באברי עולה העומדים להקטרה, וצריך הוא מספק להקטיר את כולם על המזבח, כי כל אבר שמא עולה הוא וצריך להקטירו; ומאידך: אברי החטאת הואיל והוקטרו האימורין, יש בהם משום "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו"

\-

ואמר רבי אליעזר במשנה בזבחים [עו א]: יתן הכל למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים -

ומפרש בברייתא טעמיה דרבי אליעזר:

רבי אליעזר אומר

: כתיב " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד' [קרבן ראשית תקריבו אותם לד'] ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" אף על דרש הכתוב "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", והכי אמרינן:

לריח ניחוח אי אתה מעלה

את שכבר הוקטר ממנו לאשים,

אבל אתה מעלה

אותו

לשום עצים

, דכיון דלא להקטרה מכוין - שרי [רש"י שם].

ואכתי תמהינן:

הניחא לרבי אליעזר

המתיר להקריב לשום עצים את שממנו לאשים -

אלא לרבנן

דפליגי עליה דרבי אליעזר [בזבחים שם], ואוסרין להקטיר אף לשום עצים,

מאי איכא למימר

, הרי אין יכול להקריב את בין הביניים לאחר הקטרת הקומץ, כי שמא שיריים הן, והרי הן ב"בל תקטירו"?!

אמר רב מרי

: הואיל ואין יכול להקטיר את בין הביניים, הרי שיש להמנע מלבוא לידי כך, ו

קמצי שמיני

[יקמצו את המנחה כהנים שמנים], שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה, ואין שם בין הביניים.

השתא דאתית להכי: לרבי אליעזר נמי, לכתחילה דקמצי שמיני

-

כי אף רבי אליעזר לא התיר להעלות לשום עצים, אלא באברי עולה שנתערבו באברי חטאת, כיון שאין להם תקנה אחרת, שאם לא כן יצאו כולם לבית השריפה; אבל כל היכא דאפשר, אסור לעשות כן לכתחילה; והכא כל היכא דאפשר, עבדינן קמיצה בכהן שמן, שאין שום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה [רש"י וריטב"א].

[

בין הביניים פשט ומחץ ופזר וחשב בחפינת חבירו

סימן; שיבושים יש כאן כמבואר ב"דקדוקי סופרים"].

בעי רב פפא: בין הביניים של מלא חפניו

-

מהו?

כלומר: אפילו אם תימצי לומר כי בין הביניים של קומץ אינו נקטר, כיון שבין הביניים בירוצין הוא, ובירוץ הקומץ אינו נקטר [כדלעיל עמוד א] -

מכל מקום בחפינה מספקא לן, כי אפשר שאפילו בירוצי החפינה נקטרים [נתבאר על פי "שיח יצחק", על פי שיטת רש"י].

ותמהינן:

מאי קא מיבעיא ליה?

כלומר: מהיכי תיתי מספקא ליה לרב פפא אם בירוצי החפינה נקטרין - ודאי משום דקא מיבעיא ליה:

אי גמר גזירה שוה "מלא מלא" מהתם

מקומץ המנחה, וכשם שבקומץ המנחה בירוצו אינו נקטר, משום דכתיב "בקומצו" [כדלעיל עמוד א], שמא אף בחפינה כן!

וכיון שכן תיקשי: הרי כבר מיבעיא לן לעיל בעמוד א, אי ילפינן "מלא מלא" מקומץ, לענין עשיית מידה לחפינה; ודין מידה בקומץ הרי ילפינן לה נמי מ"בקומצו" [כדלעיל עמוד א], ואם כן, הרי שתי הבעיות הן

היינו הך?!

שהרי ממה נפשך: אם אתה אומר לענין מידה בחפינה, כי אף בחפינה יש את הדין הנלמד מ"בקומצו", הרי אמרת: כאילו נאמר "בחפניו" גבי חפינה; ושוב ממילא יכול אתה ללמוד מ"בחפניו" לענין בירוצי החפינה.

ואם אי אתה לומד - לענין מידה בחפינה - את הגזירה שוה "מלא מלא", אם כן מהיכי תיתי כי לענין בירוצי החפינה יש ללמוד את הגזירה שוה, והרי הכל לימוד אחד מ"בקומצו". [וראה עוד ברש"י לקמן מח א ד"ה והכא נמי].

ומשנינן: ספיקו של רב פפא אינו: אם ילפינן "מלא מלא" מקומץ; הואיל ודבר זה כבר נשאל בבית המדרש ולא איפשיט -

אלא

רב פפא הכי בעי ליה

: אפילו אם תימצי לומר, כי לא ילפינן "מלא מלא" מקומץ, מכל מקום יש לדון שבין הביניים אינו נקטר, כיון שלא במתכוין נכנסה שם הקטורת; והכי קא מיבעיא ליה:

כתיב: ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו - ולא אמר: ולקח מלא חפניו - קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת; ואם כן יש להסתפק:

מי אמרינן: כל שהוא

מלא חפניו

וגו' ואפילו לא נתכוין לקחתו בחפניו,

והביא

מבית לפרוכת

בעינן

-

כלומר: "ולקח" דמשמע שיקח במתכוין, לא קאי אלא על הגחלים ולא על הקטורת; ואם כן אדרבה משמע, אפילו בא ממילא לתוך חפניו יביאנו; וכיון שכן, אף את בין הביניים יקטיר, ד

הא איכא

"מלא חפניו", ואף שלא נתכוין.

או דילמא: "ולקח

" מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה

"והביא

" מבית לפרוכת וגו'",

בעינן

-

כלומר: "ולקח" עולה גם על לקיחת הקטורת,

ו

כיון שכן, אינו מקטיר את בין הביניים, ד

הא ליכא

"ולקח", דמשמע: יקח במתכוין?

ומסקינן:

תיקו

.

אמר רב פפא: פשיטא לי

, כי מה שאמרה תורה: וקמץ משם

"מלא קומצו

", היינו קמיצה

כ

דרך

דקמצי אינשי

[כפי שרגילים לקמוץ].

וכיצד הוא דרך הקמיצה: מעמיד כף ידו ואצבעותיו על חודם על גבי המנחה, ודוחק את ידו ואצבעותיו לתוך המנחה, ו"סוגר" את אצבעותיו על כף ידו, והרי קומץ בידו.

אבל

בעי רב פפא

: אם

קמץ בראשי אצבעותיו

, תחב את אצבעותיו - כאשר "כף" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן על "כל" כף ידו, והרי קומץ בידו -

מהו

שתועיל קמיצה באופן זה, כלומר: האם דרך קמיצה בכך, ונמצאת קמיצה זו "קמיצה כדקמצי אינשי" או לא [תוספות]?

תו בעי רב פפא: אם קמץ

מלמטה למעלה

, תחב את אצבעותיו - כאשר "גב" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן כלפי מעלה, והעלה את הקומץ על כף ידו [והוא כעין "ראשי אצבעותיו", אלא שב"ראשי אצבעותיו" כפו מופנית כלפי המנחה, ואילו "מלמטה למעלה" כפו מופנית כלפי מעלה].

מהו

שתהיה קמיצה זו: "קמיצה כדקמצי אינשי". כלומר: האם דרך קמיצה בכך?

תו בעי רב פפא:

אם קמץ

מן הצדדין

[ברש"י:

מן הצד

], שם את גב ידו על גבי המנחה בצורה שטוחה, ודוחף את ידו תוך כדי דחיקתה במנחה, עד שהסולת נכנס בין אצבעותיו לכף ידו

מהו?

ומסקינן בשלשת בעיות אלו שבדרך הקמיצה:

תיקו

.

והשתא מיבעי ליה לרב פפא בחפינה, כעין מה שנסתפק לגבי קומץ:

אמר רב פפא: פשיטא לי

, כי

"מלא חפניו

" שאמרה תורה, היינו:

כדחפני אינשי;

תוחב את חודם של שתי ידיו לתוך הקטורת וחופן.

אבל

בעי רב פפא: חפן בראשי אצבעותיו

[וכדרך שנתבאר בקמיצה] -

מהו?

מלמטה למעלה

-

מהו?

מן הצד

-

מהו?

תו מיבעי ליה לרב פפא גבי חפינה:

חפן ב

יד

זו

לחוד,

וב

יד

זו

לחוד,

וקרבן זו אצל זו

-

מהו?

ומסקינן בכל ארבעת האיבעיות של רב פפא בחפינה:

תיקו

.