יומא 38a — תלמוד אויף ייִדיש

ומתרצינן:

התם

שם בברייתא, כוונת הברייתא לומר שהמגילה נכתבה

בסירוגין

: כלומר, המילים שבתחילת כל פסוק נכתבו בשלמות, והמשך הפסוק נכתב בראשי תיבות .

שנינו במשנה:

ניקנור נעשו נסים לדלתותיו.

תנו רבנן

:

מה

הם ה

ניסים

ש

נעשו לדלתותיו?

אמרו: כשהלך ניקנור להביא

שתי

דלתות

נחושת

מאלכסנדריא של מצרים

לשער המזרחי של העזרה,

בחזירתו

בשעה שחזר,

עמד עליו נחשול

סערה

שבים לטבעו

.

נטלו

המלחים

אחת מהן

משתי הדלתות

והטילוה לים

להקל על הספינה שלא תטבע,

ועדיין לא נח הים מזעפו

ועדיין היה חשש שמא הספינה תטבע.

בקשו להטיל את חברתה

[הדלת השניה] לים.

עמד הוא

[ניקנור]

וכרכה

חבקה,

ואמר להם: הטילוני עמה

לים, [כדי למנוע אותם מלזורקה]

מיד נח הים מזעפו.

והיה

ניקנור

מצטער על חברתה

שטבעה,

כיון שהגיע לנמלה של עכו,

נעשה לו נס ו

היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.

ויש אומרים: בריה ש

חיה

בים בלעתה, והקיאתה ליבשה.

ועליה

על דלת זו

אמר שלמה

בשיר השירים [א, יז]

"קורות בתינו

[בית המקדש ]

ארזים. רהיטנו

[דלתותנו ]

ברותים". אל תיקרי

[תקרא]

"ברותים" אלא ברית - ים.

"ברית ים" כך פירושו: לפי השיטה הראשונה בברייתא, שתי הדלתות כרתו ברית בים שלא להפרד זו מזו. ולפי השיטה השניה ["יש אומרים"], היינו בריה שחיה בים. שהיא גרמה לדלתותנו שלא יטבעו. [מהרש"א על פי רש"י].

מוסיפה הברייתא:

לפיכך

מטעם זה

כל השערים שהיו במקדש נשתנו

כשהעשירו ישראל

להיות

מצופים בציפוי

של

זהב,

חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו

[

בהם

, עין יעקב]

נסים.

ורצו שלפרסם את הנס.

ויש אומרים

: לא ציפו את דלתות ניקנור זהב

מפני שנחושתן מוצהבת

מוברקת ומזהירה

היתה

, ודומה לזהב.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלוניתא

מזוקקת

היתה, והיתה מאירה

[מבריקה]

כשל זהב.

מתניתין:

במשנה הקודמת הוזכרו בדרך אגב אנשים שחכמים שיבחו אותם על תרומתם לבית המקדש. ובמשנתנו מוזכרים אנשים שחכמים גינו אותם אף על פי שעשו מעשים טובים, כיון שלא לימדום לאחרים.

[והיה ראוי שיחששו שמא יתמעט כבוד שמים כשימותו. ולא ידעו אחרים לעשות כמותם. על פי המאירי ].

ואלו

הזכירו חכמים

לגנאי

:

המשפחה

של בית גרמו

גינו אותם חכמים על ש

לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים

שלחם הפנים היה עשוי כתיבה פרוצה משני צידיה, והיה צריך אומנות גדולה באפייתו וברדייתו שלא ישבר [ולא יתעפש, מאירי] ובית גרמו ידעו אומנות זו, ולא רצו ללמדה לאחרים.

המשפחה

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת

שהכירו עשב ששמו מעלה עשן, וכאשר עירבו עשב זה עם סממני הקטורת היה העשן מתמר ועולה זקוף כמקל [ולא היה פונה לצדדים] ולא רצו ללמד לאחרים איזה עשב זה.

הוגרס בן לוי

[משבט לוי]

היה יודע פרק בשיר

שיטה מיוחדת להנעמת הקול,

ולא רצה ללמד

דבר זה לאחרים.

בן קמצר לא רצה ללמד

לאחרים

על מעשה הכתב

שידע להחזיק בין אצבעות ידו האחת ארבעה קולמסין, ולכתוב בהם שם ה' [שבו ארבע אותיות] בבת אחת.

ומסיימת המשנה:

על הראשונים

שהוזכרו במשנה הקודמת לשבח

נאמר

[במשלי י]:

"זכר צדיק לברכה"

שמזכירים את הצדיק לשבח ולברכה.

ועל אלו

שהוזכרו במשנתנו לגנאי

נאמר

[שם]:

"ושם רשעים ירקב"

[לא יעמוד זכרם. מאירי].

גמרא:

תנו רבנן

:

משפחת

בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים

שלא ישבר ולא יתעפש. רצו חכמים להענישם,

שלחו חכמים

שליחים

והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים

במקום אנשי בית גרמו.

והיו

האומנים שבאו מאלכסנדריא

יודעין לאפות כמותן

את הלחם אף על פי שהיה עבה.

ולא היו יודעין לרדות

את הלחם שלא ישבר,

כמותן

[כמשפחת בית גרמו],

שהללו

האומנים מאלכסנדריא פחדו שמא הלחם ידבק לתנור וישבר ברדיתו, ולכן היו

מסיקין

את התנור

מבחוץ, ואופין

את הלחם על גבי התנור

מבחוץ

[על מנת שיוכלו לרדות אותו בקלות ולא ישבר],

ו

אילו

הללו

משפחת בית גרמו שידעו לרדות את הלחם בלי לשברו, היו

מסיקין מבפנים ואופין מבפנים.

לפיכך,

הללו

האומנים מאלכסנדיא, כיון שאפו את הלחם מחוץ לתנור, ואין שם מספיק חום, היתה

פיתן מתעפשת

ו

אילו

הללו

משפחת בית גרמו, שאפו את הלחם בתוך התנור,

אין פיתן מתעפשת.

כששמעו חכמים בדבר

הזה.

אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו. שנאמר

[ישעיה מג ז]:

"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו"

וכיון שברא הקדוש ברוך הוא כשרון מיוחד בבית גרמו לאפות את לחם הפנים, אם כן לכבודו ברא כשרון זה, לצורך אפית לחם הפנים,

ו

לכן

חזרו בית גרמו למקומן

.

שלחו להם חכמים

שליחים לבקש שיחזרו למקומם,

ולא באו. כפלו להם שכרן ובאו,

שמתחילה

בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה

מהשקלים של תרומת הלשכה

והיום

[אחרי שהחזירום] נטלו

עשרים וארבעה

מנה בשכרם.

רב יהודה אומר

: מתחילה היו נוטלים

עשרים וארבעה

מנה בשכרם.

והיום ארבעים ושמונה.

אמרו לכם חכמים

לאנשי בית גרמו:

מה ראיתם שלא ללמד

לאחרים?

אמרו להם

אנשי בית גרמו לחכמים:

יודעין היו

משפחתו

של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב.

וחששו

שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן

את מעשה לחם הפנים,

וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך.

ועל דבר זה

שנפרש מיד, היו

מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה

[מקמח מנופה היטב]

ביד בניהם

כלל, כדי

שלא

יחשדו בהם ו

יאמרו

ש

ממעשה לחם הפנים

ה

זה

[שהיה מקמח מנופה היטב] הם

ניזונין.

והקפידו בית גרמו בדבר, כדי

לקיים

את

מה שנאמר

[במדבר לב]:

"והייתם נקיים מה' ומישראל"

[כלומר, הוו נקיים מלעבור על דבר ה', ומחשד של ישראל].

שנינו במשנה:

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.

תנו רבנן

:

משפחת

בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת, ולא

רצו

ללמד

לאחרים. רצו חכמים להענישם,

שלחו חכמים

שליחים.

והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים

במקום אנשי בית אבטינס.

והיו

האומנים מאלכסנדריא

יודעין לפטם

לרקוח

כמותם

[כאנשי בית אבטינס]

ולא היו יודעין להעלות עשן כמוהן,

שעשן

של הללו

של בית אבטינס

מתמר

[מזדקף כעץ תמר. רש"י כח, ב]

ועולה

ישר

כמקל,

ואילו עשן

של הללו

של האומנים מאלכסנדריא,

מפציע

מתפזר

לכאן ולכאן

.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא

בעולם,

לכבודו בראו. שנאמר

[משלי טז]:

"כל

[אשר]

פעל ה' למענהו"

וכיון שברא הקדוש ברוך הוא עשב שמעלה את עשן הקטורת ישר כמקל, אם כן למענו ברא עשב זה, לצורך מעשה הקטורת [על פי מהרש"א],

ו

לכן

חזרו בית אבטינס למקומן

.

שלחו להם חכמים

שליחים לבקש שיבואו לעשות את הקטורת,

ולא באו. כפלו להם

את

שכרן, ובאו.

שמתחילה

בכל יום היו נוטלין

[מהשקלים של תרומת הלשכה]

שנים עשר מנה

בשכרם,

והיום עשרים וארבעה.

רבי יהודה אומר

מתחילה

בכל יום

היו נוטלין

עשרים וארבעה

מנה בשכרם,

והיום ארבעים ושמונה

.

אמרו להם חכמים

לאנשי בית אבטינס:

מה ראיתם שלא ללמד

לאחרים?

אמרו

אנשי בית אבטינס:

יודעין היו

משפחתו

של בית אבא שבית זה

[בית המקדש השני]

עתיד ליחרב,

ו

אמרו,

אם נלמד את מעשה הקטורת לאחרים, יש חשש

שמא ילמדו אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודת כוכבים בכך

[כעין הקטרת הקטורת].

ועל דבר זה

שנפרש מיד,

היו מזכירין אותן

[את בית אבטינס]

לשבח

:

מעולם לא יצאת

[יצאה]

כלה

כשהיא

מבושמת מבתיהן

[מבנותיהם].

ו

כן

כשנושאין אשה

לבניהם

ממקום אחר, מתנין עמה

לפני הנישואין

שלא תתבסם,

כדי

שלא

יחשדו בהם ו

יאמרו, ממעשה הקטורת

הם

מתבסמין.

והקפידו בית אבטינס בדבר זה, כדי

לקיים

את

מה שנאמר

[במדבר לב]

"והייתם נקיים מה' ומישראל".

תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם

של בית אבטינס.

אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות

את

כבודן

שרק הם יודעים את מעשה הקטורת.

ורצו למעט את כבוד המקום.

[כלומר, שלא חששו שמא ימותו ויתמעט כבוד המקום. על פי דברי המאירי במשנה].

עכשיו כבוד המקום

עומד

במקומו

שעדיין מלא כל הארץ כבודו [על פי מהרש"א].

ומיעט

המקום

את כבודם

על ידי שחרב בית המקדש.

אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם

של בית אבטינס

לשדה ללקוט עשבים, וראיתי שבכה ושחק.

אמרתי לו: מפני מה בכית?

אמר לי

: ב

כבוד אבותי נזכרתי

שהיו רוקחים את הקטורת.

ושאלתי אותו:

ומפני מה שחקת?

אמר לי

: מפני

שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו

כשיבנה בית המקדש השלישי.

ושאלתי אותו עוד:

ומפני מה נזכרת

בכבוד אבותיך?

אמר לי: ראיתי

עשב שהוא ה

מעלה עשן

[שהשתמשו בו אבותי במעשה הקטורת]

כנגדי.

אמרתי לו:

הראהו לי.

אמר לי:

שבועה היא בידינו

[שהשביעונו אבותינו]

שאין מראין אותו לכל אדם.

אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין

מגילה שכתובים בה שמות סמני הקטורת [ותמונות הסממנים היו מצויירים מתחת שמותיהם. רש"ש].

אמרתי לו: מאין

אתה?

אמר לי: מבית אבטינס אני.

שאלתי אותו:

ומה בידך?

אמר לי: מגילת

סממנין.

אמרתי לו: הראהו לי.

אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין לא היו מוסרין אותו לכל אדם. ו

אילו

עכשיו

[שיש חשש שתאבד מסורת זו מישראל]

הרי הוא לך והזהר בה.

וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו.

שניכר קצת שאכן כוונתם היתה לשם שמים [מהרש"א].

מכאן

ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שביקשו חכמים להדיחם מתפקידיהם ולא יכלו,

אמר בן עזאי

שיש ללמוד מזה:

אם כוונתך לשם שמים אל תדאג שמא מעבידיך יפטרו אותך מעבודתך.

כי בסופו של דבר,

בשמך יקראוך

לשוב לתפקידך.

ובמקומך

הראוי לכבודך

יושיבוך

.