יומא 34b — תלמוד אויף ייִדיש

רבי אומר

: הפסוק "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד" מדבר בכבש של שחרית. וילמד

ערבית משל שחרית

. כשם שהכבש של שחרית טעון נסכים, אף של ערבית טעון נסכים.

והוינן בה:

בשלמא

מובן היטב

לרבנן,

היות ו

האי

, הפסוק הזה "ונסכו רביעית ההין" -

בתמיד של בין הערבים כתיב

. שהרי בו סיים הכתוב לעיל.

אלא רבי

-

מאי טעמא?

מהו טעמו? מדוע אמר רבי שהפסוק "ונסכו רביעית ההין" מדבר בתמיד של שחר?

אמר רבה בר עולא

:

אמר קרא

: "ונסכו רביעית ההין

לכבש האח ד"

.

איזהו כבש שנאמר בו "אחד"?

הוי אומר: זה תמיד של שחר

, שנאמר בו [בפסוק ד]: "את הכבש אחד תעשה בבקר".

ורבנן

, מה דרשו מהמילה "האחד", שהיא לכאורה מיותרת?

כך דרשו:

מאי "אחד"?

ה

מיוחד שבעדרו!

שהמביא קרבן לה' צריך שיביא את המובחר שבעדרו.

ורבי

, מנין למד שהמקריב קרבן צריך שיביא את המיוחד שבעדרו?

מ

לשון הכתוב [דברים יב יא]:

"ו

כל

מבחר נדריכם"

-

נפקא

. שמשמעו: קרבנות שאתם נודרים, תביאו מן המובחר.

ומקשינן:

ורבנן

, למה להם שני פסוקים ללמד שהקרבנות באים ממובחר שבעדרו: א. "אחד" - מיוחד שבעדרו. ב. "מבחר נדריכם" - שקרבנות שאתם נודרים תביאו מן המובחר?

ומתרצינן:

חד

, הפסוק "לכבש האחד" מדבר

ב

קרבן

חובה

[עולת התמיד].

וחד

, הפסוק "מבחר נדריכם" מדבר

ב

קרבנות

נדבה

, שאדם נודר מדעתו.

וצריכי

צריכים את שני הלימודים הללו. שאי אפשר ללמוד קרבנות חובה ונדבה זה מזה.

מצד אחד אפשר לומר שדוקא נדבה צריך להביאה מן המובחר, שהרי היא גדר דורון, ודרך הנותן דורון להביאו מן המובחר, כדי שיתרצה המקבלו.

ומצד שני אפשר לומר להיפך. שדוקא קרבן חובה צריך להביאו מושלם, שהרי הוא פורע חובו. אבל הבא לנדור נדבה יכול לנדבה כמה שהוא חפץ. ולכן אין ללמוד זה מזה. [רש"י, ריטב"א].

שנינו במשנה:

אם היה כהן גדול זקן או איסטניס

מחמין לו חמין, ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן.

תניא: אמר רבי יהודה: עששיות

חתיכות עבות

של ברזל היו מחמין

[מחממים]

מערב יום הכיפורים, ומטילין

אותם ביום הכיפורים עצמו

לתוך

מקוה

צונן, כדי שתפיג צינתן

של המים שבמקוה.

ומקשינן: איך מותר להטיל את העששיות ביום הכיפורים לתוך הצונן?

והלא

הוא

מצרף

מחזק ומקשה את הברזל, שהנוטל ברזל מן האש ונותנו למים צוננים, הברזל מתקשה, ונמצא שמתקנו בכך, ואסור לעשות כן משום שזה בכלל מלאכת "מכה בפטיש"!

אמר רב ביבי

תירוץ: העששיות, שהיו מונחות על גחלים בליל יום הכיפורים, כבר הצטננו במקצת עד הבוקר, באופן

שלא הגיע

חומם

ל

כדי

צירוף.

[וכאשר נותנים אותן במים אין המים מחזקים אותן].

אביי אמר

תירוץ אחר:

אפילו תימא

[תאמר]

ש

העששיות היו מלובנות כל כך עד

שהגיע

חומם

ל

כדי

צירוף

. מכל מקום, כאשר הטילו את העששיות למקוה, לא התכוונו לצרפן ולחזקן, אלא רק לחמם את המים. ו

דבר שאין מתכוין

[מעשה היתר שמצטרף אליו מעשה שיש בו בו איסור, ובשעת הפעולה אין כוונת האדם לפעולת האיסור אלא רק לפעולת ההיתר] הרי זה

מותר

לעשותו בשבת או ביום הכיפורים.

ומקשינן:

ומי אמר אביי הכי?

וכי אביי אמר שדבר שאינו מתכוין מותר?!

והתניא

הרי שנו בברייתא: נאמר [ויקרא יב ג] בענין מצות מילה: "וביום השמיני ימול

בשר ערלתו"

.

והרי הכתוב יכול היה לומר "ימול ערלתו". ולמה נאמר "בשר ערלתו"?

לרבות "בשר" שנאמר [בויקרא יג ב] בענין נגע הצרעת.

לומר לך,

אפילו

ערלה שהיא

במקום שיש שם בהרת

[אחד ממיני הצרעת]

יקוץ

יקיים מצות מילה. אף על פי שלצורך המילה הוא יקצוץ את הצרעת [והקוצץ את הצרעת עובר על מה שנאמר [דברים כד ח: "השמר בנגע הצרעת"],

דברי רבי יאשיה.

והוינן בה

שאלנו על זה, במסכת שבת [דף קלג א, שמובאת ברייתא זו]:

קרא

-

למה לי?

לשם מה הוצרך הפסוק לומר "בשר" לרבות מצות מילה ערלה במקום שיש צרעת? והרי בשעת המילה אין כוונת המוהל לקצוץ את הצרעת, אלא רק להסיר את הערלה לצורך מצות מילה, ודעת רבי שמעון [בביצה כג ב ועוד] ש"דבר שאינו מתכוין" מותר!?

ואמר אביי

לתרץ קושיא זו: הברייתא נאמרה

ל

דעת

רבי יהודה, דאמר דבר שאין

מתכוין אסור,

הילכך צריך פסוק ללמד שמותר למול במקום שיש בהרת, אף על פי שאין המוהל מתכוין לקצוץ את הצרעת [ורבי יאשיה שדרש פסוק זה סובר כרבי יהודה].

ולמדנו מדברי אביי שיש הוכחה מהפסוק לשיטת רבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור. ומכאן קושיא על דברי אביי, שאמר לעיל שביום הכיפורים הטילו עששיות של ברזל לוהטות לתוך המקוה הצונן. ואף על פי שהוא מצרף, היות ודבר שאינו מתכוין מותר!?

ומתרצינן: אמנם אביי הוכיח [מהפסוק "בשר ערלתו"] שדבר שאינו מתכוין אסור, אך מכל מקום

הני מילי

, הדברים אמורים, דוקא

בכל התורה כולה

במקום שיש איסור דאורייתא, כגון הקוצץ את הבהרת.

אבל הכא

, כאן, המטיל עששיות לוהטות לתוך המים, איסור

צירוף

רק מ

דרבנן הוא,

כיון שגם אחרי שהעששיות התקשו לא נגמרה מלאכתן, שהרי עומדים לעשות מהם כלים. ובאופן זה אין איסור דאורייתא משום מלאכת "מכה בפטיש" [תוספות, ותוספות רי"ד בדעת רש"י].

וחכמים לא אסרו אלא אם האדם מתכוין לפעולת איסור. אבל "דבר שאינו מתכוין" באיסור דרבנן, מותר.

מתניתין:

במשנה הקודמת מבואר שהכהן הגדול הקריב תמיד של שחר [עם שאר העבודות הנוהגות כל ימות השנה ] בבגדי זהב. ועכשיו המשנה מתארת את טבילת הכהן הגדול לפני שהתחיל בעבודות היום הנעשות בבגדי לבן:

הביאוהו

את הכהן הגדול

ל

מקוה שהיתה על גג

בית הפרוה

, לטבול טבילה שניה לפני שמשנה מעבודות הנעשות בחוץ, לעבודות היום הנעשים בפנים.

ובקדש

בעזרה

היתה

בית הפרוה.

פרסו סדין של בוץ

[פשתן לבן]

בינו לבין העם

דרך צניעות [מאירי].

קדש ידיו ורגליו

בעודו לבוש בבגדי הזהב,

ו

אחר כך

פשט

אותם.

רבי מאיר

חולק ו

אומר

: לא היה מקדש ידיו ורגליו תחילה, אלא, תחילה

פשט,

ואחר כך

קדש ידיו ורגליו

. אחרי שפשט את בגדיו [ולרבי מאיר גם קידש],

ירד

למקוה

וטבל.

עלה

מן המקוה

ונסתפג

, התעטף במגבת לספוג את המים שעל גופו.

הביאו לו בגדי

פשתן

לבן

לעבוד בהם את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים.

לבש

אותם,

וקידש ידיו ורגליו

שנית, לכבוד הבגדים שלבש עכשיו.

ופעמיים היה לובש בגדי לבן ביום הכיפורים. פעם ראשונה לעבודות פר החטאת ושני השעירים והקטורת, הנעשות בפנים, ובזה מדברת משנתנו. ופעם שניה להוצאת כף ומחתה [להלן ע א].

בשחר

כשלבש בגדי לבן פעם ראשונה,

היה לובש

בגדי לבן מפשתן משובח הבא ממדינת

פלוסין

, בשווי

של שנים עשר מנה

[1200 זוז].

ואילו

בין הערבים

[להוצאת הכף והמחתה] לבש בגדי פשתן

הנדויין

שבאו מארץ הינדוין [היא כוש. רש"י ], בשווי

של שמונה מאות זוז

[שהם שמנה מנים],

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: בשחר היה לובש

בגדי לבן בשווי

של שמונה עשר מנה

.

ובין הערביים, של שנים עשר מנה.

ושווי הבגדים בסך

הכל

-

שלשים מנה

.

ושלשים מנה

אלו

שאמרו חכמים, או עשרים מנה לדעת רבי מאיר - היה הכהן הגדול נוטל

משל ציבור

מתרומת הלשכה שבאה ממחצית השקל שתרמו הציבור.

ואם רצה

הכהן הגדול

להוסיף

ולקנות בגדים יקרים יותר,

מוסיף משלו

מכספו. ובתנאי שיתן את התוספת להקדש. רמב"ם.