יומא 32a — תלמוד אויף ייִדיש

והוינן בה:

בשלמא

מובן היטב

לרבי מאיר, היינו דמשכחת לה

זהו שמצאנו שכהן גדול היה מקדש

עשרה קידושין

בחמש הטבילות.

ששלש פעמים לבש הכהן הגדול בגדי זהב ופעמיים בגדי לבן [לסירוגין] כמבואר לקמן, ובסך הכל חמש פעמים לבש בגדי קודש. ועל כל לבישה ולבישה היה טובל טבילה אחת לפניה, ומקדש שני קידושין, הרי עשרה קידושין בסך הכל.

אלא לרבנן

, שבטבילה הראשונה לא היה מקדש אלא פעם אחת [על לבישת בגדי הקודש] בלבד, קשה: הרי

תשעה

קידושין בלבד

הוו!

[בארבעת הטבילות, מהטבילה השניה ואילך, היה מקדש פעמיים לכל טבילה, הרי שמונה קידושין. ועוד קידוש אחד לטבילה הראשונה].

אמרי לך רבנן

תירוץ:

קידושא בתרא

, הקידוש האחרון, בשעה שהכהן הגדול גומר את כל עבודות היום,

כי פשיט

, כאשר הוא פושט את

בגדי קדש, ולביש

[ולובש]

בגדי חול, עביד ליה התם

עושה שם קידוש נוסף, שהוא הקידוש העשירי.

ואף על פי שלא היה טובל באותה שעה [שהרי לא בא ללבוש בגדי קודש], מכל מקום היה מקדש קידוש אחד לפני פשיטת בגדי הקודש, כיון שלדעת חכמים היה קידוש אחד על כל פשיטה. [כמבואר לעיל].

תנו רבנן

:

בפרשת עבודת יום הכיפורים, אחרי שאהרן גמר את כל העבודות הנעשות בתוך ההיכל, נאמר [ויקרא טז כג]:

"ובא אהרן אל אהל מועד"

. והרי בהמשך הפרשה לא הוזכרו אלא עבודות הנעשות מחוץ להיכל, ואם כן,

למה הוא בא

אל ההיכל?

ומבארת הברייתא:

אינו בא אלא

כדי

להוציא את הכף

[שהיתה מונחת בקדש הקדשים, ובה הכניס קודם לכן את הקטורת],

ואת המחתה

[שגם היא היתה מונחת בקדש הקדשים, שבה הכניס את הגחלים לצורך הקטרת הקטורת].

וכל הפרשה

של עבודות יום הכיפורים,

כולה נאמרה על הסדר

שהיה כהן גדול עושה.

חוץ מפסוק זה

"ובא אהרן אל אהל מועד", שלמדנו מכאן את הוצאת הכף והמחתה מקדש הקדשים.

ופסוק זה נאמר אחרי סדר העבודות הנעשות בפנים. ואחריו נאמר "ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם". ובאמת לא היה הסדר כך. אלא הוצאת הכף והמחתה היתה אחרי הקרבת עולתו ועולת העם.

והוינן בה:

מאי טעמא

, מה הטעם שחייבים לומר שהכתוב הזה אינו כסדר הפרשה, אלא שחייב הכהן הגדול לצאת ולהקריב את עולתו ועולת העם בין העבודות הנעשות בפנים, לבין הוצאת הכף והמחתה מבפנים!?

אמר רב חסדא: גמירי

למדו הלכה למשה מסיני ש

חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום

. וכל פעם כאשר היה מחליף את בגדיו ולובש בגדי קודש היה טובל ומקדש.

ואי

ואם תאמר שכל המקראות נאמרו

כסדרן, לא משכחת להו

לא תמצא אותם [את הטבילות והקידושים]

אלא שלש טבילות וששה קידושין

, שרק שלש פעמים יחליף הכהן הגדול את בגדיו, כדלהלן.

שהרי העבודות הנעשות בפנים נעשו בבגדי לבן. ואילו העבודות הנעשות בחוץ נעשו בבגדי זהב. ואם נאמר שהמקראות נאמרו כסדרן, נמצא שכך היה סדר עבודות היום: [לשיטת רש"י כאן]:

א. תמיד של שחר - בבגדי זהב.

ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. ובאותה שעה כאשר היה עדיין לבוש בבגדי לבן הוציא את הכף והמחתה מקדש הקדשים.

ג. איל העולה של הכהן הגדול, ואיל העולה של העם, ומוספין ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב.

נמצא, שרק שלש פעמים הוצרך הכהן להחליף את בגדיו בבגדי קודש אחרים: [א] פעם ראשונה, בגדי זהב לעבודת קרבן התמיד. [ב] פעם שניה, בגדי לבן לכל העבודות הנעשות בפנים. [ג] פעם שלישית, בגדי זהב לתמיד של בין הערביים וקרבנות הנעשים בחוץ.

והרי שלש טבילות וששה קידושים בלבד.

וכיון שלמדנו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין, בהכרח שהוצאת הכף והמחתה לא היתה ביחד עם שאר עבודות הפנים, אלא נעשתה אחר כך, בין הקרבת אילו ואיל העם, לבין התמיד של בין הערבים [והמוספים] . וכך היה סדרם:

א. תמיד של שחר - בבגדי זהב, כדלעיל.

ב. עבודות פר ושעיר הפנימיים וקטורת שבמחתה - בבגדי לבן. [ולא הוציא את הכף והמחתה עמהם].

ג. איל העולה של הכהן הגדול ואיל העם - בבגדי זהב.

ד. כאן חזר הכהן הגדול לעסוק בכף ובמחתה שבפנים, והוציאם בבגדי לבן.

ה. מוספין ותמיד של בין הערביים - בבגדי זהב.

ומדברי רב חסדא עולה, שלמדו הלכה למשה מסיני שהיו חמש טבילות ועשרה קידושין. והגמרא מביאה ברייתא בענין זה:

תניא: אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?

תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד, ורחץ בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו

[אלו שמונת הבגדים שלובש כל השנה, ובמקצתם היה זהב],

ויצא ועשה".

הא למדת

מכאן,

שכל המשנה מעבודה

הנעשית בפנים,

לעבודה

הנעשית בחוץ,

טעון טבילה

. שהרי כאן למדנו שרחץ את בשרו במים לפני שלבש את בגדי הזהב ויצא לעבודות חוץ. ומכאן למדו שכל המשנה מעבודת חוץ לעבודת פנים צריך טבילה.

ולהלן בברייתא מבואר שחמש עבודות היו, [כלומר, חמש פעמים נכנס למקום חדש לעבוד בו את עבודות היום], הרי חמש טבילות.

אמר רבי,

חמש טבילות ועשרה קידושין למדו חכמים מפסוק אחר:

מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?

שנאמר

[ויקרא טז ד] בתחלת סדר עבודות יום הכיפורים בשעה שבא הכהן ללבוש בגדי לבן:

"כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קדש הם, ורחץ במים את בשרו ולבשם".

הא למדת

מכאן

שכל המשנה מעבודה

הנעשית בחוץ בבגדי זהב,

לעבודה

הנעשית בפנים בבגדי לבן,

טעון טבילה

.

ואומר

המקרא דלעיל:

"בגדי קודש הם", הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה.

ולקמן הגמרא מבארת ענין זה.

ו

בין רבי יהודה ובין רבי, שניהם למדו ממה שהתורה מצריכה טבילה לכל עבודה שנעשית בשינוי מקום, שבסך הכל יש חמש טבילות, מפני ש

חמש עבודות הן

שיש בהם שינוי מקום ושינוי בגדים:

[א]

תמיד של שחר

-

בבגדי זהב

[בחוץ].

[ב]

עבודת היום

-

בבגדי לבן

[בחוץ ובפנים, בפר ובשעיר שמובא דמם בפנים, ובקטורת] .

[ג]

אילו ואיל העם

-

בבגדי זהב

[בחוץ].

[ד] הוצאת

כף ומחתה

-

בבגדי לבן

[בפנים].

[ה]

תמיד של בין הערביים בבגדי זהב

[בחוץ] .

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין?

תלמוד לומר

: [בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל]: "ופשט את בגדי הבד, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו". ופסוק זה מיותר לדעת רבי, שהרי רבי למד טבילה מפסוק אחר ["בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם"] כדלעיל.

ולכן דרש רבי שרחיצה זו אינה טבילה אלא קידוש ידים ורגלים. ודורשים את "ורחץ" גם על הפשיטה שלפניו וגם על הלבישה שאחריו - וכאילו כתוב

"ופשט ורחץ", "ורחץ ולבש"

. הרי שני קידושין לכל טבילה.

רבי אליעזר ברבי שמעון אומר

:

[הוא חולק על רבי, וסובר כרבי יהודה, שהפסוק: "ופשט ... ורחץ ... ולבש" מדבר על טבילה ולא על קידוש.

ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין]?

קל וחומר: ומה ב

עבודות של כל השנה, שהן

מקום שאין

הכהן

טעון טבילה

מדאורייתא לפני העבודה, [אלא מדרבנן, כדעת רבי יהודה לעיל ל א], ואף על פי כן

טעון קידוש

.

מקום שטעון טבילה

[עבודת יום הכיפורים], וכי

אינו דין שטעון קידוש?!

אי

אולי תאמר:

מה להלן

בשאר ימות השנה מקדש

קידוש אחד

בלבד,

אף כאן

ביום הכיפורים, יעשה

קידוש אחד

בלבד!

תלמוד לומר

: [בפסוק שהביא רבי יהודה לעיל]

"ובא אהרון אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש"

.

מה תלמוד לומר

[מה בא ללמדנו]

"אשר לבש"?

והרי לכאורה מילים אלו הן מיותרות, שהרי

כלום אדם פושט

[האם אדם יכול לפשוט דבר אחר?]

אלא

רק את

מה שלבש

קודם!

אלא

"אשר לבש" בא ללמדנו

להקיש פשיטה

שנאמרה בתחילת המשפט,

ללבישה

שנאמרה בסופו:

מה

כמו ב

לבישה טעון

הכהן

קידוש, אף פשיטה

-

טעון קידוש!

ועכשיו הגמרא חוזרת ומבארת כל ענין וענין בדברי הברייתא:

למדנו בברייתא:

אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום?

תלמוד לומר: ובא אהרן אל אהל מועד ... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש". הא

הרי

למדת: שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה.

והוינן בה: אמנם

אשכחן

מצאנו שהכתוב חייב טבילה בשעה שמשנה

מבגדי לבן לבגדי זהב,

[שבזה מדבר הפסוק].

אבל כשמשנה

מבגדי זהב לבגדי לבן

-

מנין

שצריך לטבול?